ליריות שאינה מניחה / ניר מן

 

שיריו של שמואל סוכה ניחנו בנעימות פסטורלית, אך הם נולדו מאימי השואה. "רעבוני ללחם פניכם / עוד חופר בי עמוק", כותב המשורר במה שנחשף דווקא בשיריו החדשים

 

כלוא בתיבת תהודה, שמואל סוכה; ספריית פועלים, 2011, 195 עמ'

'כלוא בתיבת תהודה', ספר שיריו השביעי של שמואל סוֹכָה, מחזיק בתוכו מבחר מקיף מתוך שישה קובצי שירה קודמים ושירים חדשים שחיבר. סוכָה נולד ב-1931 באוקראינה, ניצל מגיא ההריגה הנאצי שבו הושמדו הוריו ואחותו, נמלט ליערות, שרד כילד בודד שניזון מחסדי איכרים, ולאחר מסע נדודים מאוקראינה, פולין, גרמניה וצרפת הפליג ארצה בספינת מעפילים ונעצר בקפריסין. במלחמת העצמאות שירת בגדוד הרביעי של הפלמ"ח (גדוד 'הפורצים' שהבקיע את הדרך לירושלים הנצורה) והיה ממייסדי קיבוץ משאבי-שדה בנגב. מרבית שנותיו חי בקיבוץ שמיר בגליל העליון, שם הקים את משפחתו.

טראומת השואה עומדת במרכז יצירתו הלירית. בינות לשורות אסופת שירתו המוקדמת של שמואל סוכה מרחף עשן תמידי. לעתים הוא רובץ סמיך ואפל, לעתים הוא-הוא הנושא עצמו, ולעתים הוא מופיע ונמוג חליפות. "אחותי אינה פוקדת אותי עוד בחלומי. / עשן פניה מִתַּמר מארובות עינַי" (צרור שירים על אחותי); "מחילות-מחילות / עשן חופר באצבעותיו / אל התכלת. / בלילות פושט מלבושיו / עירום בכפור לוהב. / גרונו מניח כתבי פיח / על בדי דממה לבנים. // ילדי עשן מכסים / את המוּצָאים / ליד קיר היומיום" (זמן בונה גשרים).

בשיריו של סוכה יש מוטיבים תדירים ומודגשים יותר מהעשן (המים, הבשר, העצים והיער), אבל נדמה כאילו נוכחות העשן בולטת מהם. אולי בגלל כפל משמעויותיו של העשן כמייצגה של הבעֵרה המתרחקת, ואולי בשל אווריריותו המתפוגגת לעומת מוחשיותם הארצית של העץ ("אילן שהִשיר את עליו / מתכנס בקליפת שתיקתו") או הנהר ("והנחל ממשיך לזרום, הד חיים / מוכר עולה מפיו המזמר"). נראה כי גם עוצמתם המופשטת של מוטיב הזיכרון ("בַּלַּיְלָה, בְּהִדָּלֵק הַחֹשֶׁךְ / מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ, / הוּא עוֹבֵר עַל הָאִינְוֶנְטָר / הַמֵּת, שֶׁחַי בְּתוֹכוֹ"), ומוטיב המוות ("סחור-סחור המוות פורח בשלל צבעים"; "הייתי ילד / כאשר המוות אִמצני אל לבו") חוסה במידה מסוימת בצל כוחו המרומז של העשן.

בקריאה ראשונה ניתן לחוש כאילו פסטורליה הרמונית שורה בשיריו של סוכה. צבעי הפסטל האידיליים של תיאורי הטבע, המקצב הפנימי המעוגל, הקול המינורי, השפה העשירה והמדויקת כל כך. שפה רכה, נוגעת, ללא מפצים וולקניים שנועדו לזעזע את תבל ומכונה. סוכה מרבה לשבץ בשירתו אזכורי מטבעות לשון מקראיים (בבולטות של שיר השירים) הטוענים את הכתוב בפרשנות מוּספת משלהם. הוא גם מתכתב מפעם לפעם עם משוררים משכבר (אחר מותי של ביאליק, כוכבים ואפר של אלתרמן, השכם-השכם בבוקר של לאה גולדברג, מלחי הספינה שנרדמו של נתן יונתן ועוד).

איפה זעקת השבר, תמה הקורא. היכן היא שוועת ההתרסה כלפי שמיא ותוכחת הזעם היוקדת? איך אפשר לשורר על ימי התוהו של השואה ללא אבחת חרצובות השנאה והנקם? מי שחונכו על ברכי 'על השחיטה' של ביאליק, 'נדר' של שלונסקי, אורי צבי גרינברג ואלתרמן מתקשים להבין את ירקותם השופעת של כרי הדשא הדשנים בסיפורי אהרון אפלפלד ובשירי סוכה. והם הרי באו משם, מגאיות ההריגה וההשמדה.

אפשר ששירתו האישית היא מקור העוצמה בשיריו. סוכה איננו משורר לאומי מגויס, אלא ניצול שואה שכל חייו בוערת בתוכו הזוועה. הוא ילד יהודי שהצליח לנצח נגד כל הסיכויים בקרב אבוד מראש. שירתו לא נועדה לשרת מטרות לאומיות, אלא נכפתה עליו מכורח הנסיבות. זהו דחף מייסר שרותח בקרבו: "מֶלֶךְ חָדָשׁ קָם בְּגוּפִי / וּמְעַנֶּה אוֹתִי בַּלֵּילוֹת. / שׁוֹלֵחַ לְקוֹשֵׁשׁ פַּחַד / לִלְבֹּן לִבְנֵי כְּתָב, / לְשַׁמֵּר אֶת הַכְּאֵב / וְאֶת הַזִּכָּרוֹן עַל קֶרַח דַּק" (זמן בונה גשרים).

בשירים מהספר 'אווזי העפר' משנת 1998, למעלה מיובל שנים לאחר השואה, ניתן ביטוי במילים ישירות לזוועה. "אני הזעקה התקועה בגרון אמי. / דמעה קפואה על לחי אחותי הקטנה. / כלימת אבי שפשט בגדיו והלך בראש מורכן / להִיָּרות.", כתב שוכה ב'יד בשנתי'. בשירו 'האש הניחה' הוסיף: "מתיבת התהודה פרצו / זעקות וגניחות של יהודים / נשרפים חיים בבית הכנסת / בְּנוי העץ בעיירתי".

הפרק האחרון בספר, 'שירים חדשים', נפתח בכעשרים שירים שעניינם מלאכת השירה עצמה. צירי לידתו של השיר ומצוקת המשורר. "מילים מצטוות להתייצב בימ"חים, / להתחמש על הנייר בין / הזיכרון לשִכחה. / עליהן להתייצב כשהאצבע על ההדק. / לעצור לפרקים ולצפות במשקפת, / לזהותך מבעד למחיקה" (מילים). ועוד הוסיף: "מילים מתיַפיְפות משמשות לי / נערות ליווי המשוּלמות / במטבע שקרי" (שתי וריאציות על שירה). ואכן שירתו חפה מהתייפייפוּת סרק וממילים מנופחות.

לרגע מתפלא הקורא – האם זה ההיגד שנמצא לנכון לסכם את פרקי יצירתו של סוכה? האם זה מה שמייחדו מאין-ספור כותבים המתייסרים בחבלי יצירתם? אלא שאז מגיע הקרשצ'נדו בכינון ישיר ובחוליית קישור וירטואוזית. השיר 'ניגונךָ' מנתב את הקורא מההתבוססות הלא-מובנת, לכאורה, במצוקת הכתיבה אל ההתגלות המפורשת. "נִגּוּנְךָ כָּלוּא בְּתֵבַת תְּהוּדָה / שֶׁל כִּנּוֹר הַתָּלוּי עַל עֵץ הָעֶצֶב, / בְּאֵין תִּכְלָה לָשׁוּב וּלְנַגְּנוֹ בַּהֵיכָל. / אֲפִלוּ אַנְסַמְבְּל נַגָּנֵי הָעֵץ, הָעֵשֶׂב וּבְנֵי הַכָּנָף, מְזַיֵּף, וּמְפַנֶּה מָקוֹם / לְנִגּוּנְךָ הַשָּׁבוּי בְּתוּגָתוֹ, / לְמַעַן יוּכַל לְהִשָּׁמַע / הֶעָפָר הַמְּהַוֶּה אוֹתְךָ".

בקובץ השירים החותם את הספר מורגש כאילו שִחרר המשורר חסמים כבדים שרבצו והעיקו על כתיבתו. ההתכתשוּת הפנימית בעניינו של דחף הכתיבה איננה התנצחוּת תאורטית בסוגיות מתחום אמנות השירה או דקדוקי עניוּת פואטיים. התכתשוּת פנימית זו היא התמודדותו שלו עם כבליו האישיים האמיתיים והקשים ביותר. רק משהוא סודק משהו את כלאו בתיבת התהודה הוא מסוגל לכתוב: "שָׁלוֹם לְהוֹרַי נָתָן וְיֶנְטֶה, וּלְבַתְיָה / אֲחוֹתִי הָרַכָּה. רַעֲבוֹנִי לְלֶחֶם פְּנֵיכֶם / עוֹד חוֹפֵר בִּי עָמֹק / יוֹתֵר מֵהָרָעָב שֶׁל אָז בִּהְיוֹתִי נִרְדָּף עַד צַוָּאר. […] מֵאֲדָמָה אוּקְרָאִינִית נִגָּר דָּמִי, וְתַחְבּוֹשׁוֹת / הָעֵשֶׂב מְנַסּוֹת לַשָּׁוְא לְלַפֵּף אֶת פִּצְעֲכֶם הַפָּעוּר" (שלום להורַי). אין בשירתו של סוכה שנאה וקריאת נקם. יש בה ניצחון אדיר של החיים ושל רוח האדם, ואיכויות ליריות עילאיות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בניסן תשע"א, 29.4.2011

פורסמה ב-29 באפריל 2011, ב-גיליון קדושים תשע"א - 716, שירה ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: