כוח גדול ומרושע / חבצלת פרבר

 

ז'אן ג'יונו כתב בראשית המאה ה-20 רומן יפהפה ומצליח על מאבק האדם בטבע, בכפר נידח ורדוף אסונות. הוא עצמו נחשד בשיתוף פעולה עם האסון שהמיט הכיבוש הנאצי

גבעה, ז'אן ג'יונו; אבן חושן, 2010, 124 עמ'

"אבן חושן" היא מין הוצאת בוטיק המתמחה בספרים בעלי הקשר אמנותי או ייחוד ספרותי יוצא דופן, או ספרים שהטקסט שלהם מלווה באיורים מקוריים. ספרי ההוצאה אינם נראים כמעט על מדפי החנויות, והם מצויים יותר בחנויות-מוזיאונים מאשר ברשתות למיניהן. ספר איכותי ממין זה הוא הספר שלפנינו.

"ארבעה בתים מפורָחים סחלבים עד לשפת הרעפים, מזדקרים מעל הקמה הגבוהה העבותה… הרוח מהמהמת בעצי הדולב. אלה הם לה באסטיד בלאנש…", כך נפתח הסיור שבמרכזו הטבע, האנשים ובעיקר הטריטוריה: אזור פרובאנס והכפר לֶה באסטיד בלאנש – הבתים הלבנים – השוכן "בצילם הקר של הרי הלוּר". זהו סיפור על איכרים פשוטים בכפר קטן נידח. תריסר אנשים, ועוד אחד; שני זוגות ונספחיהם: משרת, שתי ילדות, נערה אחת וזקן אחד, בארבעה בתי אבן, ועוד בקתה מאולתרת שבה מתגורר גאגוּ, השוטה.

הקהילה הקטנה חיה את חייה היומיומיים – עיבוד האדמה, מסיק זיתים, ליקוט עצים לאח ולתנור, מים שנשאבים מן הבאר. הכול מתנהל כשגרה עד שפורצת סדרה של אותות מבשרי-רע ואסונות: מקור המים מתייבש, הילדה מארי חולה מאוד, הנערה אולאלי שהגיעה לפרקה מתנה אהבים עם גאגו השוטה, חזיר בר מופיע בכפר ומתפלש בשוקת-המזרקה שהתייבשה. את סדרת האותות משלימה הופעתו של החתול, חצי חיה וחצי-מיתולוגיה, חתול המבשר אסון. החתול מתביית בצידו של ז'אנה הזקן, המוטל על ערש דווי בביתם של מארגריט וגונדראן. זה האיש שיודע דברים שהאחרים אינם יודעים – על הכוח העליון הכול-יכול והמרושע, על סודם של בעלי החיים, העצים והאבנים. האם ז'אנה הזקן הוא שהביא עליהם את כל האסונות האלה? והאם לאחר המכה הנוראה מכול – השריפה שהשתוללה מסביבם וכמעט הגיעה אל הכפר הקטן לכלותו – עתיד ז'אנה להביא עליהם את מכת המוות רגע אחד לפני מותו?

סגנונו של ג'יונו פיוטי ומיוחד. משולבים בו מילות-עגה וביטויים שעל תרגומם שקד אביטל ענבר, שהוציא מתחת ידו תרגום מרשים באפקטיביות האסתטית-ספרותית שלו. התיאור של שריפת היערות והשדות מסביב ללה באסטיד מרשים ומזעזע – במיוחד כאן, מעט לאחר הטראומה של השריפה בכרמל – ומבטא בצורה נוראת-יופי את מה שחווינו אנחנו באותם ימים.

אביטל ענבר פותח את הספר במילות אקדמה המוקדשות לנושא התרגום, אבל יותר מכך לסופר ג'יונו ולקורות חייו. אקדמה אוהדת, המכסה על תיבת פנדורה אמיתית. כאן אני חייבת תודה לד"ר יהודה דוד, רופא מנתח ורס"ן מעוטר בצל"ש ממלחמת לבנון השנייה, שהפנה את תשומת לבי לנתונים המאשימים. את לא יודעת שג'יונו שיתף פעולה עם הנאצים, שאל כשראה את הספר בידי. לא, לא ידעתי, והמתרגם מכחיש. אבל ד"ר דוד צדק. עובדה זו, שהצרפתים מעלימים אותה או מתכחשים לה, נחשפה במחקרים ובמאמרים של היסטוריונים של התרבות. כולם, כמובן, לא צרפתים.

ג'יונו שייך לזרם מובחן בספרות הצרפתית של המאה ה-20, הספרות ה"אזורית", ה"כפרית", המרוממת את חיי הכפר, את הקרבה לטבע, את התום, היַשרות והדבקות של האיכר באדמתו. האדמה ועבודת האדמה קדושות, בניגוד לצביעות, למניפולטיביות ולחוסר-היַשרות של חיי העיר (הדים לתפיסה זו מצויים גם ב"מיתוס החלוץ" שרווח אצלנו בעבר, אם כי כאן המוטיבציה הייתה שונה וכך גם המסקנות). מבין הסופרים הצרפתים, בזרם הזה מוכר מרסל פאניול, שהסרטים בעקבות ספריו "ז'אן דה פלורט" (בכיכובו של ג'רארד דפרדייה) ו"מאנון של המעיינות" הפכו ללהיטים עולמיים.

אחרי החוויות הקשות שעבר במלחמת העולם הראשונה, הפך ג'יונו לפציפיסט קיצוני ולמתנגד חריף של מלחמה באשר היא, אפילו יהא זה מאבק נגד הנאצים. לזה הצטרפה האמונה הכמעט מיסטית שלו באיכרות ובחיי הכפר. לתפיסתו, המלחמה המודרנית היא תוצר של העיוּר והתיעוש. הוא ראה בחיוב אפילו את התבוסה של צרפת ב-1940. הגרמנים הם לא ממש כובשים, אמר. אם ניצחונם יחסל את התעשייה הצרפתית באזורים הכבושים – זו תהיה ברכה. חיסול התעשייה ומחיקת הערים הגדולות יחזירו את האנושות לחקלאות ולעבודת-כפיים, לקיום נכון ובריא יותר… (עמדות דומות השמיע פול פוט – השליט הרוצח של קמבודיה – ובשם תפיסת-עולם זו טבח מיליונים מבני עמו והרס את ארצו עד היסוד).

ג'יונו "הכפרי" לא הסתגר בכפר, או בעיירה שלו – מאנוֹסְק, בפרובאנס. בשנות הכיבוש הנאצי פירסם ג'יונו באופן קבוע מאמרים בעיתונות הווישיסטית הפרו-גרמנית – ב"נוּבֵל רווּי פראנסז", שעורכו היה הפשיסט המוצהר דרייה לה-רושל, וב"לה גֶרְבּ", שעורכו, שאטובריאן, מבכירי משתפי הפעולה בקהילת התרבות הצרפתית, ראה בהיטלר מושיע מודרני. המדור הפוליטי של כתב העת הטיף לאידיאולוגיה הנציונל-סוציאליסטית.

ספרו של ג'יונו "ניצחון החיים" יצא לאור בגרמניה בתמיכת השלטונות הנאציים. ג'יונו גם זכה לשבחים בפרסומים רשמיים של "מִנהל התעמולה" הנאצי בצרפת, כולל כפולת עמודים בעיתון התעמולה "סיגנאל" ב-1942 ופרסום נוסף ב-1944. במאי 1942 נפגש ג'יונו ביוזמתו בפאריס עם מנהל "המכון הגרמני", שהיה גוף תעמולה נאצי רשמי, ועם גרהרד הֶלר מ"מנהל התעמולה". הֶלר דיווח למעסיקיו הנאצים ש"ג'יונו יזם את הקשר עם השירות שלנו. הוא מוכן לשתף פעולה עם הגרמנים ומתבטא בצורה חיובית מאוד בשאלת הקשר הצרפתי-גרמני".

מצד שני, יש עדויות על קשר של ג'יונו עם יהודים רבים, שבין היתר הועסקו על ידו, או אפילו באחוזתו, בזמן שמצאו מקלט בעיירת מגוריו של הסופר, מאנוסק. עיירה זו, שהייתה ב"אזור החופשי" הבלתי כבוש של צרפת בשנים 40'-42', שימשה כנראה עיירת מקלט ליהודים רבים, עד שנכבשה על-ידי הגרמנים ב-1942.

טיב קשריו עם היהודים אינו ברור. את יאן מאירוביץ – מוסיקאי קתולי מלידה אך יהודי על פי חוקי הגזע – חילץ ג'יונו ממחנה מעצר והעסיק באחוזתו. לאחר זמן היחסים ביניהם התערערו. ג'יונו (שאולי הוזהר בגלל התערבותו לשחרורו של מאירוביץ) סירב להמשיך לסייע למוסיקאי, וזה הצליח בסוף להימלט לארה"ב ופעל בה כמלחין ופסנתרן. לואיז שטראוס-ארנסט, גרושתו היהודייה של האמן מקס אֶרנסט, נמלטה גם היא למאנוסק. היא ניסתה ללא הצלחה לקבל אשרת כניסה לארה"ב, ובינתיים הועסקה על-ידי ג'יונו בתרגום ספריו לגרמנית. כשהגיעו הגרמנים היא נתפסה במלון שבו גרה במאנוסק ונשלחה לאושוויץ. האדריכל היהודי צ'רלס פידלר הועסק על-ידי ג'יונו כרועה צאן עד שהצליח לקבל אשרה לארה"ב. האם ג'יונו סייע ליהודים, או שפשוט ניצל את ההזדמנות כדי להעסיק לצרכיו אנשים נרדפים תמורת שכר-רעב?

כיצד ניתן לפרש את ההערה של ג'יונו ביומנו, כשסירב לפנייה של עורך הדין ולדימיר רבינוביץ, מכר ותיק ובן אזור מגוריו, שביקש אותו ב-1944 לחתום על גילוי דעת כנגד רדיפות היהודים? בנימה לגלגנית כתב ג'יונו: "אמרתי לו שלא אכפת לי מהם, שהם מעניינים אותי בדיוק כמו התחתונים שלי, שיש לי דברים יותר חשובים לעשות מאשר לדאוג ליהודים" (מצוטט במאמרים של Vera Mark, Golsan, Meaghan Emery ). המחקרים של גולזאן ומארק חושפים גם את הסלידה של ג'יונו מן ה"רזיסטאנס", תנועת ההתנגדות הצרפתית, לעומת יחסו הסובלני ואפילו האוהד ל"מיליציה" הצרפתית – הגוף החצי-צבאי חצי-משטרתי שעמד בראש מבצעי המדיניות של הנאצים בצרפת.

כל הדברים האלה אינם מבטלים את היופי הסוחף של ספרו של ג'יונו, "כתיבה נפלאה וכה ייחודית", כפי שכותב המתרגם באקדמה שלו. אבל אולי הם גם מסבירים את התחושה הסובייקטיבית שמתלווה לקריאה, שמתחת ליופייה הגלוי של הכתיבה חבוי חוט של רוע צרוף.

האם גם בנפשו של ג'יונו, כמו בזו של ז'אנה הזקן, המת-למחצה, מסתתר "מה שנחשף לאור, וזה אכזרי"? האם אותו רוע מוחלט שמגולם בדמותו של ז'אנה ובדבריו, אותו "כוח גדול ומרושע, והרבה מתחתיו האדם, בכפיפה אחת עם החיות והעצים…", הכוח "שמתחיל בתוך המוחות… שבהם הרוע מתנהל לאט-לאט, בלי שיראו אותו", השמחה להרע בפיו של ז'אנה – אינם אלא ראי מילים שחושף את מה שרוחש בנפשו של ג'יונו פנימה, את אמונותיו, אישיותו והמניעים הכמוסים שלו? 

אגב, באירוניה של ההיסטוריה או הספרות, בפרס ג'יונו, הנחשב בצרפת ליוקרתי, זכה ב-2007 ז'אק שֶסֶקס על ספרו "יהודי אחד כּלֶקח". הספר (ספרית פועלים, 2009), שנסקר במדור זה, מספר על הרצח של היהודי בלוך, סוחר הבקר, בידי חוליגנים שוויצרים-נאצים בכפר שוויצרי ב-1942 כ"מתנה" ליום הולדת ה"פיהרר". מעניינת העובדה שפרס זה ניתן על ספר שכולו ביקורת חריפה על הצביעות, האנטישמיות ושיתוף הפעולה של השוויצרים עם הנאצים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בניסן תשע"א, 29.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 באפריל 2011, ב-גיליון קדושים תשע"א - 716, סיפורת ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: