אמא אחת / הלל ויס

 

ספרות שואה מלאת אותנטיות וממשות נחשפת בשני הספרים, המספרים את הקשר בין אמהות ובניהן הנאלצים לצאת למסע בריחה מפותל ורב תהפוכות במהלך המלחמה

צהרי יום א' בפארק העירוני, אריה סתו; אריה ניר, תשע"א, 376 עמ'

 אישה אחת, יצחק מאיר; ספרית מעריב, תשע"א, 295 עמ'

השנה  יצאו לאור שני ספרי ביכורים בפרוזה הדורשים השוואה שיש בה עניין לשוחרי הספרות היפה במיטבה, לאסכולות פסיכולוגיות כמו של מלני קליין וג'וליה קריסטבה העוסקות בנשיות ובאִמהות ולחוקרי השואה וספרותה.

במוקד הסיפורים האוטוביוגרפיים פולחן האם על ידי הבן, שכיום הוא בן למעלה משבעים. הספרים מעלים פרשות אמהות וילדים הנתונים במסע בריחה והיחלצות מתמשך ורב תהפוכות במהלך תקופת השואה. הספר האחד הוא ספרו של אריה סתו "צהרי יום א' בפארק העירוני" והספר השני הוא פרי עטו של יצחק מאיר, "אישה אחת", שכבר זכה לשבחי הביקורת. בספרו של סתו הגיבורה היא אם לילד בן ארבע, מרי סטולר, בת  עשרים ושתיים מהעיר רובנו שבגליציה, שבעלה מונייה, מתאגרף ממכבי, גויס לצבא האדום והותיר אותה עם בנם הקטן בן הארבע, ליבר. ב"אישה אחת" של יצחק מאיר הגיבורה היא אם בחודש השישי להריונה, רוזי מאייר, הנמלטת עם שני בניה, ארוין-יצחק בן השמונה וג'קי-יעקב בן השש, כדי לגנוב את הגבול מצרפת הכבושה לשוויץ הנייטרלית. זאת לאחר שבעלה מוריץ נעצר במרסיי ונספה באושוויץ ובזמן המלחמה עקבותיו לא נודעו. הסיכוי לשיבתו הוא, אפוא, התמריץ של האם לכתוב מכתב לבעלה, אבי-בניה.  

הספר של מאיר בנוי על מונולוג פנימי המייצג מכתב שהאם, כביכול, כתבה לאב. אולם מהרגע שהאם הבינה שהוא לא יחזור – לא כתבה יותר. "אנחנו מתערטלים באוזני אהובינו כשאנחנו מספרים נוראות שעשו בנו. אני חושבת שכשתשוב אשתוק לעולם […] אני כותבת כי אינך יכול לשמוע".

המשפחה נלכדת ברכבת לסן קלוד בינואר 1943, אך בעזרת סוכני המחתרת הצרפתית ותאוות הממון שלהם מצליחה גברת מאייר להימלט ולהגיע לעיירת הגבול הקרובה לשוויץ. לאחר השתהות בדירת מסתור, היעד של המשפחה הוא לצלוח במסע רגלי את השלגים והקרח במשך הלילות החשוכים של חודש מארס ולהבריח את הגבול לעיירה לה-קור שבשוויץ. המסע המפרך הזה הוא בעיניי שיאה של היצירה.

שני הסופרים הם אינטלקטואלים, אנשי ספר ותיקים השולטים בלשונות רבות, אך אינם ידועים כסופרים. אריה סתו, ראש מרכז אריאל למחקרי מדיניות ואסטרטגיה, עורך כתב העת "נתיב", תרגם בשנים האחרונות כ"ד כרכים משירת העולם מלשונות המקור, בצירוף מבואות אקדמיים מרשימים. יצחק מאיר, שגריר מדינת ישראל לשעבר בשוויץ ובבלגיה, הוא מחנך ואיש עט שפרסם כרך מחזות.

הספרים הללו אינם רק זיכרון מעובד ספרותית, ממואר או יומן – כמקובל בספרות התיעוד – אלא יצירות ספרותיות בשלות במיוחד, הראויות לכל שבח, פרי פרספקטיבה ארוכת שנים ופריעת חוב לאם שדמותה מלווה את הסופרים כחידת חייהם וסיבת הינצלותם. הדחף הוא לספר סיפור כהווייתו ולהנציח את האם המיוחדת מתוך רגשי תודה, תדהמה וחרדה, אך יחד עם זאת להאיר את מיוחדותו של הסופר באמצעות האם.

כיום, ישנה חשיבות רבה במיוחד לספרות שואה אותנטית ואמינה, יד ראשונה ודור ראשון. אצל סתו זו בעיקר מחרוזת סיפורים. כל פרק הוא סיפור ממוקד בפני עצמו, חרוז מלוטש, יהלום המושחל במחרוזת המקושרת ברצף והבנויה על שרשרת סיפורי אימה, קצרים, קלאסיים וגרוטסקיים, שבהם ליהוק הדמויות, התזמור, הסיטואציה בתוך העלילה והפואנטה שנמצאת בפרקים רבים מזניקים כל יחידה סיפורית אל זו שאחריה. אצל מאיר הטקסט הוא בעיקר מונולוג פנימי של האם. זה, מהול בזרם תודעה, ארוג בצורת מכתב לאב הנעדר, מכתב שהאב לא יקרא לעולם ובו סבך של אמירות רטוריות הצועקות את קול המספר הנסתר שלפעמים קולעות אל השערה ולפעמים נותרות רטוריות.

בסיפורים ישנו תיהלוך מושכל של סיפור חניכה, כאשר השוני הוא בעיצוב הילדות המוקדמת (סתו) לעומת זו המאוחרת (מאיר). היצירות מבוססות על טיפוח של האמינות הפסיכולוגית המורכבת של יחסי הרצוא ושוב בין הילד לאמו ובין האם לילדה. בדיאלוגים, בתנועות-מחוות, בשאלות תם של הילד אצל סתו ובתשובות סבלניות, בדרך כלל, אצל האם. שני הסופרים גם יודעים לספר היטב את סיפור ההרפתקאות שהמציאות הכתיבה, שיש בו רצף עוצר נשימה לצר השהיות שונות. סיפור מסע בתוך התופת שעיקרו האם המצילה שהפכה עצמה עקב נסיבות חייה להיות בסופו של דבר קרבן הצלתה והצלת המספר העוסק בפולחן האם.

הילדים מהווים את דמות המראה של האם ושל אביהם הנעדר. האם מאוימת גם בגין הבנים הנימולים והיא צריכה להכפיל את אהבתה, בפרט אצל סתו, כדי להתגבר על הנטל המאיים על חייה בכל שנייה. באחד הפרקים המאוחרים אצל סתו, שנקרא "תחרות הפיפי ועיקרי המחילה הנוצרית", המעיד בכותרתו הצינית על הבורלסקה המשתוללת בתוך הזוועה, האם רצה לחטוף את בנה בעיצומה של התחרות כדי שלא תתגלה האמת. האמהות רואות בבנים, הן בדמיון החיצוני והן בתכונות האופי, המשכיות של האב הנעדר, שהתקווה לשובו מבעבעת כל תקופת האימה עד לפיכחון הנורא.

 אישיות הילדים מתגבשת בניסיונות הקשים, כשסכנת המוות אורבת בכל שבריר תנועה או מילה שלא במקומה. הסצנות הפועלות ביחד ולחוד על המערכת המשפחתית תורמות לעיצוב הפסיכולוגי העמוק, הרב-מימדי, ולעיצוב תהליכי התבגרות, תהליכי אינדיווידואציה מתוחכמים וחריפים המנתקים אותם מחבל הטבור ומעמידים אותם על רגליהם להוות משענת לאמם ככל שהם מתבגרים.

  מראשית המסע הילדים מסתגלים במהירות הבזק, באינטואיציות חדות, לסיטואציות המחרידות ביותר. כל אחד כפי גילו והבנתו מסגל תכונות של חיה נרדפת, ולומד כיצד לשתוק ולהגן על עצמו ועל אמו. לומד שלא לגלות רגשות בסיטואציות קשות – הס מלדבר על חולשה, התפנקות או גילוי רגשות. האמהות מצידן מתחבלות כיצד להיוותר בחיים בנקיטת סדרות של תוכניות ופעולות הצלה מזדמנות אשר מצליחות להגשים את יוזמות ההצלה שלהן (או של בעליהן במקרה של מאיר).

שני הספרים מסתיימים בתחושה כי כל עם ישראל נמצא בפוסט-טראומה מתמשכת, המעידה כי עדיין לא ברור כלל מי ניצח במלחמה ההיא למרות המולדת. ולפעמים דווקא בגלל יומרת המולדת. על אמו של סתו ועליו, כאשר הוא בן שתים-עשרה, מתמוטט מוט האוהל במעברה החשוכה שטופת הגשם, וכל זאת בלילם הראשון במולדת. הבן הבוגר שואל את אמו: הכול בסדר? והיא עונה לו: "שום דבר לא בסדר". אצל מאיר, באחרית הדבר הנמצאת כבר מחוץ לסיפור, האם העגונה מבעלה עולה לארץ עם בניה וכל אחד ביתמות בונה את עצמו, כאשר אחי המספר, יעקב מאיר, נופל מאש כוחותינו, אש ידידותית במלחמת ששת הימים בגזרת ירושלים.

כהכללה, ללא היתפסות לרחמים עצמיים אלא כסנגוריה, עדיין כל העם היהודי הוא קרבן שואה, ומעשיו ושיקול דעתו, מנגנונו הרגשי וחרדותיו מוקרני שואה. הישראלים שנוסעים לבקר במסעות החיים יונקים, לכאורה, את כוחם משם ולמעשה את הצידוק לחולשתם. נותרות ההצהרות הרמות וההתרגשויות לצד השיתוק של הקרבן, שיודע כי בסופו של דבר אכן כל הצלה היא זמנית. האם הידיעה הזו מחייבת להיקלע למצב של רחמים עצמיים? לא אצל שני הסופרים הללו, שנושא הקורבניות הוא מהם והלאה. כל אחד מהם פיתח מנגנוני הגנה משל עצמו המתאימים לאופיו, לאישיותו ולרקע שלו.

וכל זאת בתקופה שבה השואה מכבר הפכה לספרות כמו ההיסטוריה, ולחומר גלם לניצול פוליטי, אידיאולוגי ודתי. דווקא לכן, לשחזור החוויה הראשונית ולעיבודה האמנותי המוצלח יש ערך כה רב בתקופה מעקרת זאת שבה הספרות כמו השואה איבדה את הזיקה למציאות היסטורית ושקעה בדמיונה כמטפורה למצבים אחרים.

חוקרי ספרות השואה הוותיקים, חנה יעוז, אבנר הולצמן, דן לאור, איריס מילנר ואחרים, מונים כבר אולי דור רביעי לספרות השואה ולמעשה המניין איבד את חשיבותו לאחר שהתנתק מבני הניצולים. שוק הארבעה במאה שקל, היום בטרם השואה החדשה, מניב אין סוף התייחסויות בין 'הישרדות' ל'אח הגדול' והכול הרי 'ריאליטי'. כל אחד יכול לכתוב על השואה או על טהרן או על הירח ללא כל מחויבות או אחריות. היצירות המדוברות מחזירות את הערך להתמודדות אמנותית של ממש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בניסן תשע"א, 29.4.2011

פורסמה ב-29 באפריל 2011, ב-גיליון קדושים תשע"א - 716, סיפורת ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: