תהילה מאוחרת / יעל (פרוינד) אברהם

  

גבורתו בשדה הקרב לא עמדה לו לאורך זמן וגם במפעלו הספרותי לא היה לו די כשנזקק לפרנסה. כעבור שנים זכה לכינוי 'גדול סופרי ספרד', לאחר שהסאטירה שחיבר הפכה לקלאסיקה 

 

מיגל דה סרוואנטס

 סופר, מחזאי, משורר

נולד: אלקלה, 29 בספטמבר 1547

נפטר: מדריד, 23 באפריל 1616

יצירה ידועה: דון קישוט

 

 

 איש היה בעיר קטנה בגליל למנשא, קיכדה שמו, מזרע האצילים, אחד מאלה אשר כידון עתיק ימים להם ומגן ישן נושן וסוסה כושלת ברך עם זרזיר מתניים. והאיש כבן חמישים שנה, גבה קומה ודק בשר, ואישה ובנים אין לו… ויהי כי הרבה לשגות בספרים ההם ובתעתועיהם, ויתע לבבו ודעתו התבלעה; וילמד את לשונו גם הוא להרבות להג ולדבר גבוהה גבוהה, כאחד האבירים המדומים, ובאחרונה נתקעה מחשבה בלבו להיעשות אף הוא ל'אביר משוטט' רב פעלים וגדל-עלילייה, ועבר בארץ לארכה ולרחבה, ועשה מלחמות, ופעל גבורות והצמיח ישועות גדולות… אז ייתן את לבו לחקור לדעת מה השם אשר יקרא לנפשו הוא. ויתר בחוכמה את כל שמות האבירים הגדולים אשר בארץ, ומקץ ימים עמד ויקוב לו שם חדש אשר לא היה עוד לעולמים: 'דון קישוט', כי אמר אל נא יחליפו את שמי בשם אביר אחר, אשר לא הרבה כמוני לעשות גדולות… (דון קישוט, תרגם: ח"נ ביאליק).

בית הכלא בסיביליה, 1597. הוא שוטף פניו במים העכורים הנתונים בקערה שהוקצתה לו. שרוולו הימני משוך על זרועו מעלה, השמאלי – תלוי מכתפו ריק מתוכן. 'הגידם מליפאנטו' קוראים לו בני ארצו בהתפעלות, מסתכלים עליו כאל גיבור המלחמה מאיטליה. בקערה משתקפת דמותו שלא הבחין בה חודשיים. פיו משוקע, נשתיירו בו רק שש שיניים, קומתו כפופה, אבל עיניו עליזות. חמש שנים בשבי המוּרים לימדו אותו להתעלם מהזוהמה, מהמחלות ומהעכברים, מהפושעים ומהחוטאים, ולחשוב על לה-מנשה. כמה שינויים אירעו בה כשנעדר. טחנות רוח הוכנסו בה, שמונה או אולי עשר רגליים גובה כל אחת מהן, והזמנים עלובים… כל אציל ספרדי הפך חייל ואביר בעיני העם, וכולם עומדים ומריעים לקרבות האבירים המתייהרים בכידוניהם, וחצוצרות הכסף מריעות ומזמינות להסתער, ולעת ערב שוקעים האנשים בסיפורי אבירים, ומאמינים בכל לִבם כי אמת הם.

נקישה על דלת הברזל עוצרת את הרהוריו. מפעם לפעם נכנס אסיר תם לשאול את דעתו בנושא שטורד את מנוחתו, או סתם להפיג קצת מיגונו, אבל נקישה זו, חזקה ומאיימת, מסמנת לו לגשת ומיד לחדר האוכל ולהצטופף עם עוד אלף ושמונה מאות אסירים נוטפי זיעה ותאבי מזון. בזה לפחות הועיל לו שלוחו שמעל בו ושם אותו בבית הכלא. אוכל – ודל ככל שיהיה – יקבל בכל מקרה, ולא יצטרך עוד כמו אביו לכתת רגליו בעיירות ובכפרים כדי לבקש פרנסה. שירים, מחזות, דרמות וקומדיות כבר כתב, ואלה לא ירדו מבימת התיאטרון. גם את סיפור הרועים שלו, 'גאלאטיה', אהבו, אבל שוב הוא אנוס לכל אותם משלחי יד שאין בהם דבר עם ספרות. אוי לה לאותה מלאכה שאינה מפרנסת את בעליה. והנה דווקא כאן פנוי הוא לשיריו, וההשראה – פנויה היא אליו. הפעם מבקש הוא ממנה דמות, דמות אביר סכל שעשתונותיו אבדו, דמות שתלעג לעם השטוף בסיפורי האבירים הריקים, ואולי היא – דמות האביר בן דמות היגון – תוכל למעט את השפעתם הנפסדת של הרומנים הזולים. שוב נקישה והפעם רועמת. לשמע צעקות הסוהר הוא מניח את הדף ויוצא מתאו במהירות.  

סמלים נצחיים

כאשר יצא לאור חלקו הראשון של 'דון קישוט' – השנה היא 1605 – והודפס בחמש מהדורות כבר בשנתו הראשונה, עדיין לא ידע סרוואנטס שהוא מבשר את הרומן האירופי החדש. החיבור שנועד לבדח ולשעשע את הקורא, ולשמש סאטירה מחויכת לז'אנר ספרות האבירים שהציף את ספרד באותם ימים, הפך למה שיכנה היינה – 'הסאטירה החריפה ביותר על התפעלותם של בני האדם'. 'הספרדים', כתב הפילוסוף מונטסקיה, 'יצרו ספר אחד טוב, ומטרתו הייתה ללעוג לכל השאר'. קורותיו של האביר שלחם בטחנות רוח נפרשו על פני מסעותיו והרפתקאותיו הטרגיות-קומיות, המבוססים לא מעט על שיטוטיו של סרוואנטס ברחבי ספרד. במובן הזה דומה 'דון קישוט' לרומן העתיק.

חדשנותו של דון קישוט היא בקרקטריזציה המלאה של הנפשות הפועלות, בהתאמה המדויקת והמחושבת בין האופי לגיבור. סרוואנטס הקפיד לדייק בתיאור האנשים והקבוצות, אופי שיחותיהם, מנהגיהם, בגדיהם ומאכליהם, ובייחוד בתיאור שני הגיבורים שלו. את דון קישוט שראשו בשמים, איש הרוח המתנתק מן המציאות ונחוש לבער את הרוע בעולם, העמיד למול סנשו פנשה נושא הכלים, התגלמות התכונות הארציות – אדם פשוט, המוני וגס, אך בעל חוכמת רחוב, המשמש בבואה לסכלות אדונו. הבלו של דון קישוט מתחדד או אפילו מזדקק למול אופיו הגשמי של פנשה.

הניגוד בא לידי ביטוי אפילו בבהמות הרכיבה שלהם: דון קישוט רוכב על רוזיננטה האומללה ומעוררת הרחמים, ואילו סנשו פנשה רוכב על חמורו שלא חסר דבר. ביאליק שהפליא בתרגומו התייחס לשתי הדמויות כשני סמלים נצחיים, סמל 'האידיאליות העליונה' הניצב מול 'הריאליות הפשוטה'. הזוג המוזר והנצחי עתיד לשוב בגלגול אחר ובתחפושת אחרת ביצירות רבות ברחבי העולם. כי 'זה כוחה של יצירה גאונית', כותב ביאליק בהקדמתו לדון קישוט, 'שהיא נעשית משל ודוגמה לדורות מאליה, שלא מדעת בעלים. יסוד המשל הוא היסוד הנצחי שבה, והוא מקרב אותה לרוח כל בני האדם כאחד ומרוממתה ממעל לכל הזמנים והגבולות. הנמשלים רבים ומשתנים עד אין סוף לפי המקום, הזמן והאיש, והמשל אחד וניצב לעולם'.

תבלין הרעב

מיגל דה סרוואנטס נולד לרופא עני, חירש המטופל בבנים, שנאלץ כל ימיו לנוע אחר הפרנסה. יש הטוענים כי היה יהודי, הן בשל מקצועו והן בשל המקצוע שסרוואנטס עתיד לעסוק בו בבגרותו. מעט מאוד ידוע על ילדותו ונערותו, אך נראה שהמצב הכלכלי מנע ממנו לרכוש השכלה אקדמית. סרוואנטס הצעיר לא ויתר ודאג לספוג את נפלאות הרנסנס הספרותי לבדו. מספרים שבהעדר אמצעים היה אוסף קרעי ניירות כתובים מהרצפה וקורא את תוכנם. בגיל 22 נסע לאיטליה כשהוא משמש חשמן חשוב – הקרדינל אקוואוויבה. ספרד של אותם הימים שגשגה כלכלית, ועל כן היה לה מימון למלחמות ולהתפשטות. התרבות הפרו-מלחמתית הביאה את סרוואנטס להצטרף למערכה נגד תורכיה, תחת פיקודו של המלך חואן מאוסטריה, ובקרב ליפאנטו בשנת 1570 איבד את ידו. לאחר שנרפאו פצעיו שב לשדה הקרב.

הוא היה גאה בצלקותיו – 'פצע זה, אף שהוא מכוער למראה, אני מחשיבו כיפה, כי זכיתי בו בנסיבות הראויות ביותר'. ארבע שנים אחר כך נשבה בידי המורים, ונמכר כעבד באלג'יריה. שם נאלץ להתמודד עם השעמום, עם המחלות ועם התנאים הקשים, אבל שמו של 'הגידם מלפאנטו' כבר נודע כמי שניסה להילחם על חייהם של חבריו לשבי ולגורל.

אחרי חמש שנות שבי נפדה ושב ללה-מנשה. תהילתו בשדה הקרב לא הועילה לו, תהילת לפאנטו נשכחה ונשכחו גיבוריה, ולמרות שפע יצירותיו – שירים, סיפורים ומחזות רבים העוסקים כולם ברשמי חוויותיו ובמצבה החברתי של ספרד בזמנו – עבודתו הספרותית לא הספיקה למחייתו. הוא נאלץ לעבוד בעבודה הנחותה ביותר – גובה מס בחבלי ארץ נידחים, ומהם ספג את הלכי האוכלוסייה הספרדית. מעולם לא הצליח להשתחרר מכבלי העוני. מדי פעם אף נאסר בשל חובותיו. 'אין לך תבלין במאכל כרעב', כתב. כאשר זייפן ספרותי בשם אליוואנידה גנב את עלילתו, וחיבר חלק שני ל'דון קישוט', התיישב סרוואנטס לכתוב ספר המשך בעצמו. כשהיה על ערש דווי סיים את 'סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה', וזה ראה אור רק לאחר מותו. למרות הצלחתו ונצחיותו של דון קישוט, ציין סרוואנטס שוב ושוב כי שירת הברבור שלו היא הרומן המוצלח ביותר שהוציא תחת ידו.

*

פה ינוח מעמלו, רב עלילה דון קישוט. גם המוות ומגלו, לא ינוח על גורלו. אכן מת – אך יחיה עוד! חיה יחיה לעולמים, שמו יזכירו דור ודור; חי כמשוגע כל הימים, אולם מת מות זך ותמים, ועל אחריתו נגה אור.

כמו קיצו של גיבורו דון קישוט, היה גם קיצו של סרוואנטס עגום. ביום מותו של שייקספיר, גדול המחזאים, הכניעה אותו מחלתו ועצמותיו נקברו במנזר נידח. לימים, נכתב על האנדרטה שהוקמה לזכרו במדריד התואר 'גדול סופרי ספרד'. הפופולריות של דון קישוט מאז הלכה והתעצמה, הפרשנויות התרחבו והרומן הפך לחלק בלתי נפרד לא רק מהתרבות המערבית אלא גם מהז'רגון המודרני – 'דון קישוטיות' הרי הפכה מזמן למרכיב נפשי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בניסן תשע"א, 22.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באפריל 2011, ב-גיליון חוה"מ פסח תשע"א - 715, יארצייט / יעל (פרוינד) אברהם ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: