ר' הלל צייטלין התחנן לכסף למצה ולתפוחי אדמה ור' מנחם זמבה הכין מצות כיס עבור לוחמי המרד. פסח בגטו ורשה

מכתבו של ר' הלל צייטלין

בשנת 1992 יצאתי כתלמיד תיכון למסע בפולין, בזמן שהמסעות לפולין היו בראשיתם. הסיורים התמקדו למעשה בשני תחומים: שואה, ועלייה לקברי צדיקים. המכנה המשותף והמסר היה ברור – יש כאן מוות, ורק מוות, והמטרה שלנו לזכור.

לפני כחודש, לאחר כשמונה עשרה שנים, יצאתי שוב לפולין, הפעם בגפי, תודות למלגת השתלמות מטעם הרשות לתלמידי מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לסיור הראשון, המוטיב שוב היה מוות – למצוא כתבי יד ופרטים על הוגים חסידיים ומיסטיקנים שנרצחו בשואה. אלא שהפעם מציאה שכזו תהיה בגדר של החייאת המת, מציאת משהו שיכול להיות רלוונטי ולפרנס רוחנית את חייהם של החיים כיום, לא "זיכרון שלילי" בלבד אלא חומר "חיובי" רענן ומחיה.

הרפתקה. לנבור בארכיונים ממלכתיים ובמוזיאונים מקומיים ברחבי פולין בחיפוש אחר כתבי יד אובדים. מסיבה שאינה תלויה בי, חומר רב שמצאתי היה קשור או עומד בזיקה לפסח. הופתעתי מאוד. מצאתי את עצמי יושב במכון היהודי ההיסטורי בוורשה ע"ש עמנואל רינגלבלום (Żydowski Instytut Historyczny) ואוחז בידי חומרים שונים והנה כולם עוסקים, באופן זה או אחר, בחג הפסח העומד וקרב לבוא. חשתי בכך את יד ההשגחה העליונה המזמינה אותי להציץ בפסח של שנת 1942, הפסח האחרון בגטו וורשה.

במכתב מד' בניסן תש"ב, 22 במארס 1942, מתחנן איש הרוח והמיסטיקן הדתי הלל צייטלין לעזרה, מצוקתו אדירה והוא נמצא בכי רע:

צום זעהר געעהרטען ה' פּאמעראנצענבלום… יעצט איז שוין אבער פון יענער שטיצע קיין זכר נישטא, ווייל דער יקרות שטייגט פון טאג צו טאג, אזוי ווייט, אז חאטש איך מיט מיין פרוי פערזוכן מיר ניט קיין פלייש אפילו שבת און קיין איי האב איך שוין מעהר ווי 3 חדשים ניט פערזוכט.

ובתרגום חופשי:

לכבוד אדון מאוד נכבד מר פומרנצנבלום… עתה לא נשאר כבר זכר לכל עזרה, משום שהמחירים מתייקרים מיום ליום, באופן כזה שאני ואשתי לא טועמים בשר אפילו בשבת, ולא טעמתי כבר זה שלשה חודשים ביצה.  

הפסח קרב ובא ומצה אַיִן:

בעט איך אייך זעהר: אויב איהר האט א וואסער ס'איז מעגלכקייט ארויסצוהעלפען מיר מיט א געוויסע סומע פאר פסח… איך קען אייך נאר איינס זאגן, אז ס'געהט א פסח און איך האב ביי מיר קיין איין גראשן ניט, ניט אויף מצה און ניט אויף קארטאפעל.

ובתרגום חופשי:

מבקש אני מאוד ממך, אם יש לך אפשרות כלשהי לעזור לי בסכום מסוים עבור פסח… אני יכול לומר לך רק דבר אחד, כי פסח מגיע ואין ברשותי גרוש אחד, לא מצה ולא תפוח אדמה.

לחוש את ר' הלל צייטלין גווע, את מורי ורבי אשר בזמן שירותי הצבאי בלבנון היווה מזור לנפשי ופתח בעבורי צוהר לעולם החסידות – הייתה זו חוויה מבעיתה.

הדרישה הגוברת למצה דווקא במצוקת השואה מעוררת השתאות. ליל הסדר של שנת תש"ב היה אפוף תחושות פחד ודכדוך. בנות הברית ספגו מפלות מידי הנאצים. בגטאות השונים היו התנכלויות רבות והוצאות להורג וההשמדה נכנסה להילוך גבוה. בעיתון "גאזיטה ז'ידובסקה" של היודנראט שיצא בקרקוב נכתב: "מאורעות וחוויות משותפים הם שקירבו אל המסורת היהודית את אותן משפחות אשר מזה זמן רב התרחקו מאיתנו". דברים אלו נאמרו לגבי השתתפותן של משפחות בליל הסדר בתש"ב.  יהודים אשר בזמנים כתיקונם לא הקפידו על קיום מצוות, גילו מסירות לקיום מצוות מצה.

שנה לאחר ימי המכתב של צייטלין, בערב פסח תש"ג, פרץ המרד בגטו ורשה. הרב הגאון רבי מנחם זמבה הכין מצות כיס עבור הלוחמים כדי שיזכו לקיים מצוות אכילת מצה על משמרתם לפני מותם – ומותו שלו. ההתאמצות וההכנה המרובה בעריכת סדרי פסח למיניהם בשנות השואה, בחשאי ובלי אמצעים, העניקו ליהודים תחושה מסוימת של בני חורין. בחוץ שררו עבדות, שעבוד ומוות ואילו בחדרי חדרים שררה תחושת הצלחה, ולו מועטה, בקיום הסדר שהיה כרוך במבצע שלם: בשוחד, בהברחת קמח להכנת מצות, בסחיטת צימוקים וסלק (בורשט) עבור ארבע כוסות ועוד – והכול הרחק מעיני הצוררים.

פסח תש"ג, גטו ורשה. בחוץ דם ואש ותמרות עשן – מרד לוחמני גשמי, ובפנים מרד רוחני – קיומו של הסדר ללא ויתור על החיים הרוחניים-דתיים של תפארת העם היהודי. בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. 

דניאל רייזר הוא ר"מ בישיבת "המבתר – תורת יוסף" באפרת, ודוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011