חירות וחוק: דרכו של רבן גמליאל / משה מאיר

 

יש שורה של דרכים לפתור את הסתירה המובנית בין החוק – או ההלכה – לבין החירות. המשנה מציגה מודל שאינו פותר את הסתירה אלא חי אותה, בדמותו של אחד מגדולי המחוקקים

פסיספס של אפרודיטה

 

ישנה סתירה בין חירות לבין חוק. החירות היא היכולת לבחור בין מעשה למעשה או בין עשייה לאי עשייה. החוק מחוקק את אשר ייעשה או את אשר לא ייעשה ולא מותיר אותו לבחירה. הסתירה הזאת היא קשה וחדה, אי אפשר לרכך אותה. אי אפשר לרכך אותה, אבל קשה לחיות אותה. מאחר שקשה לחיות אותה, נדחקת התודעה לרכך אותה. התודעה מרככת אותה בעזרת מנגנונים המטעים את עצמה לחשוב שהיא מחזיקה בשני הערכים מבלי לשלם את המחיר של אחיזה בסתירה ובפרדוקס.

הנה כמה דוגמאות להטעיות שכאלה:

א. הציות לחוק הוא החירות – או – החירות כלולה בחוק. על פי אפשרות זו, מי שמציית לחוק הוא בן החורין. החוק מבטא את המהות של האדם, ועל כן התאמה אליו משחררת את האדם מגורמים חיצוניים המטים אותו אל עבר חיי זיוף. החוק יכול להיות חוק הטבע – כאצל שפינוזה – או חוק התורה כבדברי חכמים: 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'.

ב. החוק נוצר על ידי החירות – או – החוק כלול בחירות. על פי אפשרות זו, האדם יצר את החוק. מכאן שהחוק הוא תולדה של החירות האנושית, ואין סתירה בינו לבינה. ביחס לתורה דורשת אפשרות זו ויתור על האמונה בתורה מהשמים. האפשרות הזאת אומצה על ידי הוגים שהיו מוכנים להצהיר כי אינם מאמינים בתורה מן השמים, או על ידי אלה שלא היו מוכנים לומר זאת אך נתנו פשרים הן לתורה והן לייחוסה לשמים שרוקנו את שדה התורה מהשמים מתוכנו. יותר מהוויתור על האמונה בתורה מהשמים, חשוב הוויתור על המרכיב הקשה של החוק הבא אל האדם מהחוץ וכופה את רצונו לציית לו.

ג. מימוש החירות הוא בבחירה לציית לחוק – או – ביטול החירות מותיר את החוק כערך שאיננו עומד בסתירה לערך אחר. על פי אפשרות זו, לכאורה יש מקום למימוש שני הערכים. ערך החירות בא לידי ביטוי בהכרעה הראשונה –  הבוחרת בין ציות לחוק ובין סירוב. הבחירה בציות עומדת בקריטריון של החירות, שהרי כל בחירה היא הכרעה ללכת בדרך אחת ולוותר על השנייה. ערך החוק בא לידי ביטוי בהכרעה השנייה של הציות לחוק שמעתה לא מותנה בכל סיטואציה שבה החוק קורא לנו לפעול על פיו אלא נגזר מההכרעה הראשונה.

ד. החירות היא חלק מהחוקיות. על פי אפשרות זו, אין חוק ללא החירות. ישנם שני ניסוחים למנגנון הזה, האחד דתי והשני הומניסטי [הרמב"ם נוקט את שניהם]: האחד – אלוהים רצה שהאדם יהיה יצור בוחר, ועל כן הבחירה איננה עומדת בסתירה לרצונו של אלוהים שהוא מכונן החוק. השני – אין משמעות לחוק ללא חירות. אם לאדם אין בחירה אם לציית לחוק או לא לציית לו, אי אפשר לתבוע ממנו לציית ובוודאי שאי אפשר להעניש אותו אם לא ציית.

 לא קונה

ארבעת המנגנונים האלה המופיעים בתולדות המחשבה אינם מספקים אותי. מדוע? ראשית – יש לי תחושת בטן שהם באים ליישב את הקושי ולא נובעים מרצון אמת לאחוז בשני הערכים. חלקם נוצרו על ידי מי שהעדיף את ערך החוק ויצא ידי חובה ביחס לערך החירות, וחלקם להפך. זהו כמובן לא טיעון, ואין סיבה שאתה הקורא תקבל אותו. ובכל זאת הייתי מבקש שתבדוק באופן כן האם כאן העמדת אמת או תירוץ.

שנית – החירות והחוק אינם רק ערכים, הם גם מעצבים טיפוסים. יש אדם שהוא איש החוק או איש ההלכה, ויש אדם שהוא איש החירות והחופש. המנגנונים יכולים ליישב סתירה בין ערכים, אבל לא ליצור טיפוס המכיל את שני הערכים. מי שחושב שהציות לחוק הוא החירות יהיה טיפוס של איש הלכה החי את חייו בהתאם לחוק. הוא לא יהיה טיפוס בן חורין במובן שיעשה את אשר הוא רוצה לעשות ומתאים לו לעשות גם אם רצונו עומד בניגוד לחוק. מי שמימש את ערך החירות לפני שנים כשבחר בחיי ציות לחוק, איננו חי היום כטיפוס חופשי. הוא קם בבוקר ולא שואל את עצמו האם אני רוצה היום להתפלל, האם מתאים לי להתפלל? הוא קם ומתפלל מתוך ציות לחוק בין אם הוא עתה רוצה בכך ובין אם לאו.

מי שרואה את החוק כיצירה אנושית, נוטה בדרך כלל להמיר את ה'חובה' ב'מחויבות' [מושג רווח ולא תמיד מודע בחוגים דתיים ליברליים]. מבט כן מורה שיש פער משמעותי בין חובה לבין מחויבות. בסופו של חשבון איש המחויבות לא חווה את העמידה מול החוק הכופה עליו את רצונו. לכל היותר יקרה הדבר ברשות הרבים, אבל ברשות היחיד, במקום של סתירה בין הרצון ובין החוק, סתירה קשה, הוא יפעל כטיפוס בן חורין ולא יציית לחוק.

מי שחושב שהחירות היא תנאי לחוק, הרי אחת משתיים: או שילך עם ההיגד עד הסוף ובמקום של קונפליקט יכריע בניגוד לחוק, או שהחירות תישאר כערך לא ממומש בחייו ועל כן כמשחק מילים בעלמא.

אם כן חזרה השאלה למקומה: האם יש דרך לחיות את שני הערכים, את ערך החוק ואת ערך החירות יחדיו? האם אפשר להיות גם איש הלכה וגם איש חופשי? או בתרגום לחיינו הממשיים: האם אדם דתי יכול להיות אדם חופשי? והאם אדם חופשי [השם ששימש לפני כמה עשרות שנים בעברית במקום 'חילוני'] יכול להיות איש הלכה? לממש את זהותו היהודית גם במעשה מבלי לוותר על זהותו החילונית?

חיים שלמים

אם נחזור לבית היוצר של ההלכה, אל המשנה, נגלה פנים חדשות ומרתקות בסוגיה זו. נמקד את ההתבוננות באיש אחד – רבן גמליאל השני, הנשיא, מיוצריה החשובים של ההלכה.

המשנה הראשונה שבמסכת הראשונה מהווה ביטוי ראשון לעולם החירות ולחוק המיוחד של רבן גמליאל:

מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.  מעשה שבאו בניו מבית המשתה. אמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות.

רבן גמליאל הוא הנשיא, הוא העומד בראש בית המדרש יוצר המשנה וההלכה. המשנה הראשונה בוחרת לספר לנו כי בניו באו מבית המשתה. בית המשתה הוא המתחרה בבית המדרש, בית הנאות החושים מול בית התורה. אפשר היה לצפות שהמשנה תצפין ותסתיר את העובדה כי בני הנשיא העדיפו את בית המשתה על פני בית המדרש, ולא היא. המשנה הראשונה בוחרת לחשוף את העובדה הזאת. אפשר לומר כי זהו אמצעי למטרה שהיא ההוראה כי רבן גמליאל – הסובר כי לכתחילה זמן קריאת שמע הוא עד חצות – מודה שבדיעבד אם לא קרא חייב לקרוא עד זמן החכמים – עד עלות השחר.

אך לי נראה כי פשר המשנה חריף יותר. כמו בהצגת תיאטרון שבה האקדח המופיע במערכה הראשונה יירה בשנייה, כך גם כאן המשנה הראשונה שבמסכת הראשונה שבסדר הראשון מהווה סימן לאופי הכולל של המשנה. הליכתם של בני רבן גמליאל לבית המשתה מורה כי המשנה מודעת לפער שבין עולמה ובין החיים. השיחה בין רבן גמליאל לבניו מעמיקה את המודעות לפער הזה. אין זה מובן מאליו שבנים יספרו לאביהם כי בילו את הלילה בבית המשתה, בוודאי אם מדובר בבניו של רבן גמליאל. רק בבית שבו יש ביטחון וודאות כי האב יקבל את בניו גם אם הם הולכים בדרך שאינה דרכו סיפור כזה מתאפשר. גם תגובתו של רבן גמליאל מפתיעה. אפשר היה לצפות שהאב יתייחס להליכתם של בניו לבית המשתה, אולי יביע ביקורת. רבן גמליאל לא אומר דבר, רק מורה להם מה עליהם לעשות עם קריאת שמע.

בדרך הילוכה המשנה מורה לנו דבר על יחסה להלכה ועל זיקתה של ההלכה לחיים. ראשית – ההלכה שונה מהחיים. החיים – פיסה קטנה מהם, שהרי אין 'חיים' שלמים, אלא אסופת פיסות – יכולים להיות מרוכזים באדם כפי שקורה בבית המשתה, ואילו ההלכה מרוכזת באלוהים כפי שבא הדבר לידי ביטוי בקריאת שמע. שנית – אין ההלכה מנסה לכבוש את החיים, לא למנוע הליכה לבית המשתה ולא להכניס לתוכו את קריאת שמע. ההלכה מנסה להציב את עולמה בצד החיים, ובכך ליצור איזון בין האדם ובין אלוהים, בין חול לקודש.

ומכאן לשאלת היחס בין החירות ובין החוק: החיים הם חיים שלמים של חירות, ואיש ההלכה הולך לבית המשתה בדיוק כפי שהולך אליו האיש היווני או הרומי. ואילו החוק, ההלכה, הם קיום שבצד החיים המקנה לחיים גבול וכיוון אחר. כאן, בקיום ההלכה, ניכר ההבדל שבין הרומי לבין היהודי, כפי שכתב רב סעדיה גאון: 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'.  

איסטניס אני

חתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון ועד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה. מעשה ברבן גמליאל שנשא, וקרא בלילה הראשון שנשא. אמרו לו, לא לימדתנו שחתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון.  אמר להם, איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת.

רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו, לא לימדתנו שאבל אסור מלרחוץ. אמר להם, איני כשאר כל אדם, אסטניס אני.

וכשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין. אמרו לו, לא לימדתנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים.  אמר להם, אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה (ברכות ב' ה'-ז').

בשלוש ההלכות הללו מוסיף רבן גמליאל להורות בדבר היחס בין ההלכה ובין החיים או בין הציות לחוק ובין החירות האישית. החוק מעצם הגדרתו – הן החוק המוסרי והן חוק ההלכה – הוא כללי. היחיד נקרא לציית לחוק מפאת היותו חלק מהקבוצה, ולוותר על סימני הזהות האינדיבידואליים שלו. העובדה שאיש פרטי הוא בן לאב מכה אינה מתירה לו להיות איש מכה. אסור לו להכות, ואם יכה יהיה עליו לעמוד בדין ולשאת בעונש. הנסיבות המקִלות הנוהגות במשפט העכשווי הן מוגבלות, ואף הן לא באות מהדין אלא מהחסד הבא אחריו.

רבן גמליאל מורה כי חוק ההלכה שונה מהחוק המוסרי. אסור לשכוח כי בניגוד לחוק המוסרי הכלול בהלכה במערכת שבין אדם לחברו, בחוק ההלכה שבין אדם למקום אין צד שני הנפגע מאי ציות לחוק. על כן, בעוד שביחס לחוק המוסרי אין מקום לזהות האינדיבידואלית, ביחס לחוק ההלכה יש מקום לזהות הזאת. 'איני כשאר כל אדם' היא אמירה מכוננת, המורה כי ההלכה הכללית במקומה עומדת, והיחיד הוא בן חורין להקשיב לעצמו ולזהותו ולומר בלשון העכשווית: 'לא מתאים לי'.

רבן גמליאל לא מפחד מתקדימים, ממתן לגיטימציה, ממדרון חלקלק. הוא בוטח בכוחה של ההלכה הן ביחס לעצמו והן ביחס לתלמידיו. לעורך המשנה יש ביטחון גם במקיימי ההלכה לדורות, שיקראו את דברי רבן גמליאל ולא יחקו אותו אלא יראו בו מקור השראה לבניית היחס בינם לבין ההלכה.

האם יש לרבן גמליאל מקדמי ביטחון המבטיחים שאי הציות שלו לחוק לא יוביל לאנרכיה? שלוש המשניות השונות מחשקות ומחזקות את הביטחון. ההלכה השנייה העומדת במרכז קבוצת משניות זו מונעת על ידי שיקול 'נהנתני'. רבן גמליאל הוא איסטניס, ולא נעים לו לא להתרחץ. הוא איש רגיש. אילו הייתה עומדת משנה זו לבדה, היא הייתה יכולה לסמן כי אל מול המשמעת ההלכתית עומד הדוניזם. אבל המשנה הראשונה מורה כי רבן גמליאל קשוב לזהותו האינדיבידואלית גם כשנגזרת ממנה החמרה. כל אדם פטור מקריאת שמע בלילה הראשון לאחר חתונתו, ורבן גמליאל אינו הולך בתלם הפטור ומקיים את הצו גם בלילה זה. המשנה השלישית מורה כי רבן גמליאל לא פועל רק ממניעים אגואיסטיים המרוכזים באני שלו, אלא מורה על יוצא דופן גם כשמדובר באדם אחר. 'אין טבי עבדי כשאר כל העבדים' איננו שיקול אגואיסטי אלא שיקול הומניסטי הנותן כבוד לאישיות הייחודית של האחר, במקרה זה של טבי, שהוא עבד ואיננו בן לעם היהודי.

אם נתרגם את מערכת המשניות הזאת לשאלת החירות מול החוק, נקבל נדבך נוסף: החובה לציית לחוק כוללת בחובה את החובה לשים בסוגריים את האינדיבידואלי שבי. רבן גמליאל מורה כי בתוך חיי איש הלכה שלמים, אסור לאבד את המחוזות שבהם האינדיבידואלי שומר על זהותו, וזהות זאת באה לידי ביטוי בחירות מעולו של החוק הכללי.

חירות אל מול אחרות

 שאל פרקלוס בן פלוסלוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרוטידי; אמר לו, כתוב בתורתכם, "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים י'ג, י'ח) – מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרוטידי?  אמר לו, אין משיבין במרחץ.  כשיצא אמר לו, אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי; אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרוטידי, אלא נעשית היא נוי למרחץ. 

דבר אחר, אם נותנין לך ממון הרבה, אתה נכנס לבית עבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה. לא נאמר אלא "אלוהיהם" דברים ז, כ'ה; דברים י'ב, ב-ג) – את שהוא נוהג בו משום אלוה, אסור; ואת שאינו נוהג בו מנהג אלוה, מותר.

אפרודיטה היא אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית. כנראה, הפכו היוונים את בית המרחץ הישן שבשכונתו של רבן גמליאל למקדש לאפרודיטה, ומתוך ההקשר נראה כי פסל שלה הוצב בבית המרחץ. פרקלוס, שכנראה היה גוי, תמה על רבן גמליאל. הוא ציפה מנשיא ישראל, מנהיג בית המדרש, שיימנע מלבוא למרחץ במתכונתו החדשה. רבן גמליאל מגיב ארבע תגובות לדברי פרוקלוס. הרביעית: הוא דורש דרשה המורה כי האיסור ליהנות מעבודה זרה אינו תקף ביחס לבית המרחץ שבו נוהגים ביזיון בפסל. השלישית – הוא מורה כי לא מדובר במקדש לעבודה זרה ובו מרחץ, אלא במרחץ שהפסל טפל לו. השנייה – הוא מורה כי אין מדובר בבית שנבנה לשם עבודה זרה, אלא בבית מרחץ שעבורו – עבור רבן גמליאל – ממשיך לתפקד כמימים ימימה למרות שאפרודיטה 'באה בגבולו'. אני בשלי ממשיך. הראשונה – תגובה אירונית. רבן גמליאל מורה כי אין לומר דברי תורה – והתשובה לשאלת פרוקלוס כלולה בקטגוריית דברי התורה – במרחץ. כלומר, ההלכה אוסרת להסביר מדוע הוא עובר עליה לכאורה.

ארבע התגובות מורות כי אין כאן אמת, אלא אופן חיים הבא לידי ביטוי בתגובות שאינן בהכרח עולות בקנה אחד זו עם זו. יש תגובה למדנית [הרביעית], יש תגובה מושגית [השלישית], יש תגובה הבאה מחיי שאינם תלויים בשינויים שמנהיג האחר הרומי [השנייה] ויש תגובה הומוריסטית המורה כי אכן אין תשובה לשאלה אבל אלה הם החיים [הראשונה].

מבין ארבע התגובות של רבן גמליאל עולה אישיות שחייה בהירים וחדים. רבן גמליאל הוא אדם הבטוח בזהותו היהודית ואיננו חושש מטשטושה מפאת התקרבות לזהות האחר. מבחינת שאלתנו – שאלת היחס בין חירות ובין חוק – רבן גמליאל, שכבר ראינו במשנה בברכות כי הוא איסטניס שהרחצה חשובה לו, איננו מוכן לוותר על זהותו האישית ועל חירותו בגלל שינויים ותמורות בתרבות הסובבת אותו. תגובתו הייחודית בולטת על רקע חיינו העכשוויים שבהם אנשי הלכה נוטים לאסור אורחות חיים לא כשלעצמם אלא מפאת שהם באים לידי ביטוי בזרמים ובקבוצות הזרים להם.

מפסח לשבועות

חירות איננה ציות לחוק וציות לחוק איננו חירות. אלה שני ערכים הסותרים זה את זה ומוציאים זה את זה. הדרך לחיות את שניהם מבלי לוותר על אף אחד מהם איננה על ידי העמדה של האחד על האחר או הכללה של האחד באחר. הדרך היא דרך החיים שעמדה בבסיס הלכת המשנה, דרך המכירה בפער שבין ההלכה ובין החיים ומתייחסת במלוא הרצינות לשניהם. ההלכה יקרה לאיש ההלכה והוא מקדיש את חייו ללימודה ולקיומה, אך באותה מידה חשובים לו החיים על חירותם האינדיבידואלית המסרבת לכפוף עצמה לחוק כללי.

התעוזה של חכמים לחיות חיי הלכה וחיי חירות יחדיו היא הערובה לאפשרות קיום ההלכה גם היום על ידי אנשים שנפשם חשקה לעבוד את ריבונו של עולם, ויחד עם זאת הם אינם מוכנים לוותר על חירותם. רבן גמליאל הוא איש חי, וההתבוננות בחייו מורה בחוש כי הוא גם איש הלכה נוקשה וגם בן חורין אינדיבידואליסט. מכאן נפתח פתח הן לאדם הדתי שאיננו מוכן לוותר על דתיותו אך רואה בחירות ערך שהוא רוצה לממשו, והן לאדם החילוני המחפש את זהותו היהודית הכוללת חוק ומצווה תוך עמידה על זהותו החופשית שעליה אין הוא מוכן לוותר.

חג הפסח יכול להיות חג החירות שבקצהו – קצה הספירה המחברת – עומד חג מתן התורה.

משה מאיר הוא עמית מחקר במכון הרטמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בניסן תשע"א, 22.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באפריל 2011, ב-גיליון חוה"מ פסח תשע"א - 715 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תודה ד"ר מאיר. ניתוח יפהפה של הסיפורים על ר"ג במשנה. מאמר חכם ואמיץ. יישר כוח.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: