התפילה נכרתה מפיו / אהרון אפלפלד

 

פרקים ראשונים מתוך הרומן 'מים אדירים' הרואה אור בימים אלו בהוצאת 'כנרת זמורה ביתן' 

איור: נחמיה בועז

1

יששכר היה אדם גבוה וחסון, ובאותו בוקר מר ונחרץ יצא מן הבית ועמד ליד האורווה. כוחותיו ניגרו מתוכו ואיזה תימהון פתע אחז בו. שעה רבה עמד על מקומו, מנסה לשווא לצרור את מחשבותיו. לבסוף, נכנס לאורווה.

שני הסוסים הגבוהים קיבלו את פניו בצהלות שמחה. שמחתם ריגשה אותו והוציאה אותו רגע מן התדהמה. מיד ניגש להכין להם תערובת בוקר. הוא אהב אותם, הם היו המשך גופו, אילמותם נגעה באילמותו, והם נשאו אותו ממקום למקום בתנופה רבה, כמו ידעו את מאווייו הגלויים והנסתרים. הוא הגיש להם את התערובת, הבריש אותם וניקה אותם, כמו שעשה תמיד לפני היציאה לדרך. המחשבות הפשירו בו מעט, והוא הבין שהוא עומד בפני ניסיון גדול.

הוא הסב את ראשו לראות אם אין אחד מאבותיו עומד בפתח הבית. משלא עמד, וגם אשתו האהובה נעדרה, ניגש אל העגלה, קיפל את הברזנט, לקח שמיכות, שני בקבוקי יי"ש, לחם, גבינה מלוחה ושקית פירות מיובשים. לבסוף, תקע את האקדח בחגורתו. זה הציוד והצידה שעמם הוא יוצא לדרך.

כוחו האדיר של החורף כבר מוטל היה על הארץ. מכל היפעה הסוערת שלו לא נותרו אלא כמה יריעות שלג מוכתמות בצדי הדרכים.

יששכר אוהב את החורף, את אורו הבהיר והבוהק, את הסערות הסואנות. שעות הוא יושב ליד החלון ומתבונן בו ותמיד מצטער על מותו הפתאומי. גם עתה תהה אם זה סופו. אולי עוד יתנער, יקום וישטוף מישורים אלה בעוצמתו הלבנה.

הדרך, להפתעתו, הייתה נוחה יותר משדימה. הבוץ אמנם היה סמיך, אבל לא עמוק. הוא חש את החצץ נגרס תחת משאם של הגלגלים. הסוסים התנהלו לאט, אגרו כוח לפני הדהירה.

הוא הכיר דרך זו ככף ידו: מכאן מסתעפות דרכי העפר אל השדות ואל המטעים. במישור זה אין מראות חמדה ואדם לומד לשמוח משדה ירוק, מעץ בודד או ממלונה נטושה, ואם נפל עליך רוח נכאים אתה יורד אל הנחל, מערה מתוכך את העצבות וחוזר הביתה אדם מנוקה.

בדרך זו נסע עם אביו, סבו ואב סבו, גם שאר האבות הותירו כאן רישומים חיים, זכרם טבוע במרחב זה בכל גדר ובכל מלונה קבועה. כאן, שלא כמו בערים, האנשים מאריכים ימים, הזיכרונות בהירים ונקווים אל רקמת החיים, אדם חורש וזורע, חוזר וחורש וזורע, ובהגיע שעתו עוצם עיניו ומסתלק מן העולם.

אב סבו, אהרן, נפטר והוא בן תשעים ושלוש. אחרי תפילת מעריב ישב ליד התנור, התנמנם, ובאין משים הפליג אל עולם האמת. הסב הסתלק מן העולם והוא בן שמונים ואחת. משום־מה התאווה אותו יום לקטוף את העגבניות, שבאותה שנה הניבו יבול רב והיו מלאות ואדומות. בצהריים, משבושש לבוא, יצא יששכר אל השדה ומצא אותו מוטל בלא רוח חיים.

כמה אבות מתו בשדה. סימן טוב שאדם מת בשדה, הגוף אינו נשחת ואינו מעלה ריח רע. מיד מניחים את הנפטר על אלונקה ונושאים אותו אל הנחל, מטהרים אותו, ובעוד היום מואר קוברים אותו ליד אביו ואמו. המיתה בקיץ שקטה יותר מן המיתה בחורף. בחורף חוצבים את הקבר בקרח.

 2

השכם בבוקר נכנס אל ביתו ניקולאי, שָׁכן לשעבר, וסיפר לו כי שמועות מהלכות בכפר שבדראטשינץ רצחו את אחיו, את אשתו ואת ילדיו. הבשורה הלמה בו ומרוב תדהמה שאל: "למה?"

"את הזאבים אין שואלים למה", השיב ניקולאי בקור רוח.

התשובה הזו שיתקה אותו עוד יותר, ולרגע נדמה היה לו כי כולם, כל הכפרים מסביב, השתתפו ברצח, ורק ממנו נעלם הדבר.

"מה עליי לעשות?", התנער ושאל.

"ללכת לשם, הייתי אומר", דיבר אליו הנוכרי בקול סמכותי.

"זה נכון", אמר יששכר בלא לחוש שהמילים יצאו מפיו.

"יש חובות שאדם חייב לעשותן גם כשמזג האוויר קשה", דיבר ניקולאי בלא להגביה את קולו.

"זה נכון", חזר על מה שכבר אמר.

"מה המרחק מכאן לדראטשינץ?", שאל האיכר בקול ענייני.

"כשהייתי צעיר הייתי עולה על סוס ועושה את הדרך ביום ומחצה", התחזק קמעה מן המילים שיצאו מפיו.

"אם כן, מה הבעיה? ירתום את הסוס אל העגלה, ייסע לשם ויראה במו עיניו".

"מי סיפר לו?", התנער יששכר מן התדהמה.

"הכול מדברים בזה. אם הכול מדברים בזה משמע שיש דברים בגו".

"יש שמועות מופרכות".

"אביך, זיכרונו לברכה, היה אומר, אסור לאטום אוזניים לשמועות", ביקש ניקולאי להישען על סמכות שאינה ניתנת לערעור.

"אני לא שמעתי", הרכין יששכר את ראשו.

"במפורש כך אמר, במו אוזניי שמעתי. עשה כרצונך, אני ראיתי חובה לבוא ולגלות את אוזנך. שנים היינו שכנים וחיינו יחד כאחים".

מעולם לא דיבר אליו נוכרי בלשון כזאת. לרוב הם באים לשאול בעצתו. הכול יודעים, עצתו של יששכר, כמו של אבותיו, עצה הגונה. הוא אינו מעמיד פנים ואינו משטה. אך הפעם היה זה שונה: הנוכרי דיבר, והוא עמד ושתק.

רק עתה תפס מה חוללו בו השנים האחרונות. חרה לו על אובדן עשתונותיו, על העילגות שאחזה בו. עתה תתפשט השמועה כלהבה. בבית המרזח ילעיגו בקול רם: "דעתו של יששכר נשתבשה עליו".

תדהמת הבוקר לא הרפתה ממנו, שוב ראה מול עיניו את פניו הערמומיים של ניקולאי ואת השמחה החבויה לאידו, ורצון היה בו לחזור על עקבותיו, לגשת אליו ולומר לו, אסור לשמוח לאידו של אדם. השמח לאידו ייענש.

האיכרים ידעו, יששכר, כמו אבותיו לפניו, אינו מוחל על כבודו. לא פלא שרק מעטים העזו להתגרות בהם.

חודש ניסן הוא לרוב הפכפך. הדרכים הן תמיסה של שלג נמס ובוץ מטביע. אפילו איכרים, שעונות השנה טבועות בעצמותיהם, נזהרים שלא לצאת למסעות.

בשעתו הייתה נחמה עומדת בפתח הדלת ומפצירה בו, "אסור להסתכן בעונה זו". לרוב היה נעתר להפצרותיה וחוזר. הוא אהב את אשתו וקולה לא חדל להקסים אותו גם לאחר שנים של נישואים.

מאז מותה דומם הבית. יששכר עושה את כל המלאכות בפיזור דעת, מחשבה אינה מצטרפת למחשבה, לעִתים שוכח מה ביקש לעשות, לעתים, לאחר שהשקה את הסוסים, הוא חוזר ומביא אותם אל השוקת.

 3

הוא לא הרחיק. גשם כבד ניתך והסוסים עצרו את רגליהם. למזלו היה קרוב למלונה שהקים אביו לפני שנים. המלונה שימשה לאחסון הפרי והירקות וללינת אקראי בעונת הקטיף. בשנים האחרונות מיעט להיזקק לה, ועתה שמח בה והצטופף יחד עם הסוסים.

אור היום הלך והאפיר ולנגד עיניו חזר הבוקר שלפני בואו של ניקולאי בכל פכיו הזעירים: הקימה האיטית והקשה, הדלקת התנור, לבישת הבגדים ונעילת הנעליים. השינה העכורה סירבה להצטלל, ורק לאחר שגמע את ספל הקפה הראשון חזרו אליו מעט מעשתונותיו.

כשנחמה הייתה בחיים היו משכימים, מתפללים, מדליקים את התנור ומיד יוצאים לחלוב את הפרות. ילדים לא היו להם והם למדו לחיות יחד בתואם דומם: היא בבית והוא בחוץ, בשדות ובמטעים.

כשחלתה הלכו חייה והתכנסו בדלת האמות של הבית וחצרו. בפניה העגולים והצחים הלכו והזדקרו עצמות הלסת. האור בעיניה עמם, אבל נחמה לא רגזה ולא התריסה, קולה שפע ברכוּת, כמו הזדכך. זאת הייתה נחמה, ובכל זאת לא היא.

בשובו מן השדות לפנות ערב, היה יושב דומם לידה.

"איך השדות?", היו אורות עיניה לפתע.

"הכול כשורה". המילים שיצאו מפיו היו מעטות, וגם כשביקש לעזור לה, להגביה אותה או לשאתה, לא ידע כוחו האדיר כיצד לעשות זאת. הזריזות קרשה בו. היה יושב לידה שעות, כמו מת בו הדיבור.

לפרקים, בראותה את פניו העגומים, הייתה ניגשת אליו בחשאי ומספרת לו על מה שראתה במשך היום מבעד לחלון הפתוח. היו אלה פרטים שהצטללו במוחה ונראו כפלאים: סוס ברח ואיכרים רדפו אחריו. אישה יצאה מדעתה וחירפה את בעלה, ילדים גררו ענפים וקרשים אל הנהר כדי לבנות מהם רפסודה. הייתה מספרת בשקט ומלווה את תיאוריה בפנים משתאים. אם לא הועילו דבריה להוציאו מעצבותו הייתה מוסיפה ואומרת, "מחר אני קמה ממיטתי ואעזור לך, זה חולי חולף". מרוב ייאוש היה מאמין לה.

האנשים היו משדלים אותו לנסוע אל צדיקי הדור, אך הוא לא נענה להם. לבסוף נעתר ונסע לסדיגורה. יום תמים שוטט סביב הארמון, אך אל הצדיק לא נכנס. המגרשים סביב הארמון היו מזוהמים. רוכלים וקבצנים רעשו וצווחו. נשים התרוצצו ודיברו בקול בהול כבפתחו של בית חולים מוזנח. "לא אביא את נחמה אל העזובה הזאת", אמר, לגם כמה כוסיות וחזר הביתה מטושטש. לנחמה לא סיפר דבר.

כששאלו אותו אם נסע, היה משיב "נסעתי" וקוטע את השיחה. מכאן ואילך נמנע מלהיפגש עם אנשים. היה עובד מן הבוקר עד הערב.

לפרקים, בדרכו הביתה, היה סר אל בית המרזח, לוגם שתי כוסיות, שואל בשלומם של שכניו, שנזדמנו גם הם ללגימה, וחוזר הביתה.

 לא נאה לשבת בבית מרזח של נוכרים, היה מוכיח את עצמו לא פעם. האמת, מאז מות אביו אין יום בלא כמה כוסיות. לפרקים, לאחר שתיים־שלוש כוסיות הוא מתנער מן המועקה וחוזר הביתה ומאיר פנים לנחמה.

הוודקה והטבק נוטפים מפיו, אך נחמה אינה מעירה לו. היא שמחה שעלה בידו להיחלץ לשעה מכבליה של העוגמה ולחזור לעצמו. האיש הגבוה והחזק הזה, שמרים בקלות שק תערובת, שובר קרשים עבים בידיו החזקות — אך כשהעצבות תוקפת אותו הוא כורע תחתיו בלי לנוע. פניו מתרוקנים.

למה אני עצוב? היה חוזר ושואל עצמו. העצבות פוגמת בראייה ובשמיעה וגרועה מהרהורי עבֵרה. אבא היה מזהיר אותי לבל אתן לה מקום בנפשי. מה קרה לי?

שנתיים נמשכה מחלתה של נחמה. בכל יום הייתה פיסת יופי מסתלקת מפניה. פניה הלכו וכמשו ופיה נקמץ. יששכר סירב לראות את דעיכתה. היה אומר לעצמו, "עוד מעט תחזור אליי התפילה ואני אעמוד ליד החלון ואתפלל". בלבו ידע שאדם בלי תפילה משוטט בעולם בלי צלם. אך בכל פעם שנטל סידור היו ידיו רועדות. התפילה שידע מילדותו כבתה בו.

נחמה, שראתה את מצוקתו, הייתה אומרת, "אני אקום מחוליי ואתה תחזור אל התפילה כקודם".

בכסלו, ביום קרַח, נסתלקה מן העולם. הוא יצא החוצה וקרא בייאוש, "נחמה אינה נושמת".

כשהשכנים הרותנים הבחינו בו, הם אצו אליו, הקיפו אותו וקראו בקול: "אל תירא, נחמה למעלה, היא בגן עדן". ובלא שנתבקשו חשו אל הכפרים הסמוכים להביא יהודים אל הלוויה. לא עברו שעות ובחצר הצטופפו כמניין יהודים זרים.

בימי השבעה ישב על הארץ ולא הוציא הגה מפיו. האיכרות הרותניות בישלו לו מרק, כופתאות ירק, והניחו לידו את הסידור. הן הכירו את אבותיו וידעו שב"שבעה" מקפידים במועדי התפילה ומעיינים בספרים. יששכר ישב קפוא, או נמנם. נר הנשמה העבה והצהוב האיר את שנתו. מדי פעם היה מנסה לקום מרבצו, אך רגליו היו כבולות. מראות יום נארגו במראות לילה.

שכניו הרותנים היו חוזרים ואומרים לו, "אל דאגה, יששכר, אנחנו מטפלים בפרות ובסוסים". יששכר היה טבוע בגופו, עיניו המשיכו להתבונן, אך לא ראו אלא צללים. מדי פעם היה אומר לעצמו, היכן אבא והיכן סבא, למה הם לא באים לעזרתי.

לפרקים היה פונה אל ההורים ומבקש, "אל תכעסו עליי. עוד מעט תחזור התפילה אליי ואתפלל". בנפשו ידע, התפילה נכרתה מפיו.

רוב היום היה מנמנם. האיכרים היו לוחשים אל שנתו: "אסור להתאבל יתר על המידה. אלוהים נתן ואלוהים לקח". הם ראו במו עיניהם, האֵבל שבר את האיש הגבוה והחזק, שוב אינו מה שהיה.

 4

מיד לאחר השבעה הקיש על דלת ביתו רוכל יהודי. פניו היו צהובים וידיו נראו קצרות לצדי גופו הגבוה והרזה. הוא הציע למכירה חפיסות סבון, חבילות קפה ותה וכל מיני סדקית.

"אין לי צורך בהם", דחה אותו יששכר מעל פניו.

 "יש לי שפע של סחורה חדשה", פתח הרוכל את מזוודתו.

 "אין לי צורך בשום דבר", חזר על מה שאמר.

 "שום דבר?", רעדו שפתיו של הרוכל.

 "שום דבר, שום דבר", אמר יששכר ואחז את הדלת כדי לסגור אותה.

 הרוכל השפיל את עיניו ובלא להוסיף דבר פנה הצידה.

 יששכר עמד ליד החלון ועקב אחר התרחקותו האיטית. הרוכל פסע ליד העצים, במקום שהשלג עוד לא נמס. הליכתו הייתה כושלת, כמו אדם שגורש ממקומו ועתה הוא תועה, אובד דרך. לפתע מעד, המזוודה נפלה מידיו והסחורה התפזרה לכל עבר.

 אותו לילה לא משו ממנו פניו של הרוכל. בשנתו ראה אותו חוזר ומקיש בדלת. יששכר ביקש לקום ולהניסו, אך רגליו היו כבולות. לשווא ניסה להתיר עצמו מן הכבלים. מרוב מאמץ התעורר.

 הוא התלבש ויצא החוצה בכוונה להניסו, ולתדהמתו לא אדם עמד בחוץ, אלא סוס. הסוס הלבן והקשיש שלפני שנה מכר אותו בפרוטות לאיכר עני. מיד אחרי המכירה התחרט וביקש להשיבו, אך האיכר יצא לדרך ונעלם מעיניו. הרבה התעצב עליו. לבסוף אמר לעצמו דבר ששמע לעתים מאבותיו, אסור להתעצב יתר על המידה, לא הכול בידינו.

 "היכן היית?", התעשת ופנה אל הסוס. הסוס הרכין את ראשו בהכנעה, משל היה הוא האשם ולא בעליו שמכר אותו.

 יששכר החזיר אותו למקומו באורווה, מילא את האבוס שעורה ואת השוקת מים. הסוס הצמא שתה את הנוזלים עד תום.

 אותו לילה לא ישן. הוא לגם כמה ספלי קפה ועישן הרבה סיגריות. החדרים האפורים נמלאו פנים וקולות והוא הכיר אותם אחד לאחד: אבותיו.

 הם היו אנשים גבוהים וחסונים ועל חייהם ריחפו אורות בהירים. לכל מקום שפנו היו האורות מלווים אותם. תנועותיהם לא היו מוגבהות ולא מופגנות, אלא מדודות וקצובות. כך בבוקר וכך בערב.

 הם היו איכרים, אבל שונים מן האיכרים הרותנים. אולי משום שמיעטו לפרוק את רגשותיהם ויחסם לבעלי החיים היה מרוסן. מעולם לא התעמרו בהם. גם הם עבדו את האדמה שעות רבות ביום, אבל בשובם היו רוחצים ידיים, מתפללים, ורק אחרי התפילה הוגש להם האוכל. הם אהבו את האדמה וזו השפיעה עליהם אורך רוח. לפתע חש בעוצמה רבה מה שחש כל השנים — את החיבור אליהם.

 למחרת בקושי השכים מהזיית הלילה. הוא ניקה את הרפת ואת האורווה, האביס את הפרות ואת הסוסים, ורגע עמד ליד הסוס הלבן, התבונן בעיניו הזקנות ותמה על כוח הרצון שהביאו ממרחקים בחזרה למקומו. הוא ידע, סוסים שנמכרו עשויים להימלט ולשוב לבעליהם, אך סוסים זקנים חושיהם קהים ושוב לא יעזו.

 עתה רבץ הסוס הלבן על הארץ, נים לא נים, והתמכר למקומו הישן ולזקנתו. יששכר חש קִרבה רבה אליו, כמו לא היה סוס אלא חלק ממנו. הצער והחרטה שמילאו אותו מיד אחרי המכירה שבו אליו. הוא ביקש להודות לבעל החיים הזקן ששב אליו, אך בהיסח הדעת עשה תנועה בלתי זהירה, שהחרידה את הסוס מרבצו. יששכר התכופף ואמר, "סלח לי, לא התכוונתי להחריד אותך".

 מאז ומעולם היו צמחונים ובחצרם לא שחטו עופות או בהמות. בבעלי חיים חולים היו מטפלים עד צאת נשמתם, וכשמתו היו קוברים אותם בחלקה מחוץ לחצר ואומרים, "חבל שלא נראה אותך בבוקר".

 פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

פורסמה ב-24 באפריל 2011, ב-גיליון פסח תשע"א - עיוני חג וזהות יהודית, סיפורים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: