בסוף מתחילה החתונה / אלחנן ניר

 

 שאלת גיורו של אדם המבקש להתגייר דווקא בערב פסח חושפת את שאלת עיקרו של החג: קרבן הפסח של הראשית או דווקא השבת הגדולה והמוחמצת של האחרית

 

עוד בימי פסח מצרים נכרך קרבן הפסח בהבדלה בין ישראל לסובבים אותם. קרבן פסח מצרים הוא קרבן ההבדלה בין ישראל למצרים, וחוקת הפסח לדורות נעוצה בזהות הלאומית המובחנת שהיא מייצרת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב, מג). בן הנכר – הן הגוי, והן ישראל שהוציא את עצמו מתוך השייכות הלאומית, כך לפי דעת חכמים במכילתא (פסחא, טו) – אינם חלק מההקשר הלאומי ההדוק המתבטא בשיא פארו בקרבן הפסח, ואינם יכולים להימנות ולאכול את קרבן הפסח יחד עם בני הלאום החוגג, בלילה הזה, את היותו לעם.

א: אלטרנטיבה של ביתיות

כיצד הופך אדם פרטי, שבן לילה היה ובן לילה יאבד, וששייך, בעצם היותו, למשפחת כלל האנושות – לבעל הקשר לאומי, לחלק מקיבוץ אנושי המקושר בקשרי אמונה, שפה וייעוד? – הוא חותם ברית זו בדם בשרו, ומל את עצמו ואת בניו. וכיצד הוא הופך לחלק מההקשר הלאומי על ציר הזמן הממשי של השנה היהודית הנבראת ומתחדשת? – הוא שותף לדם הפסח, ונמנה על חבורה האוכלת אותו יחדיו.

הפסח והמילה הולכים שלובים זה עם זה, הן מצד עומק הברית שהם נועצים בין ישראל לאביהם והן מצד עונש הכרת המושת על המבטל אותם, עונש יחידאי על ביטול מצוות עשה הקיים רק ביחס לשני אלו (כריתות א, א). בשתי המצוות הללו נאמר על העובר עליהן: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" – עונש הכרת כמו מתרחש מאליו, האדם במחי יד מבתק את הקשר העמוק והתשתיתי כל-כך בינו לבין העם אשר אליו הוא שייך. ואכן, בפרשת הפסח מציין הפסוק כי "כָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ" – לולא מילה לא ניתן להצטרף לאכילת הפסח. ולא נתקררה דעתו של הכתוב עד שהוא שב ומציין פעם נוספת את הקשר הגורדי שבין פסח למילה: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ".

גם כניסת ישראל לארצם, בימות יהושע, ממשיכה את ההליכה השלובה של דם המילה עם דם הפסח. ראשית יש למול את העם כולו, שלא מל מזה ארבעים שנות מדבר, מאז ימי פסח מצרים; לגול ממנו את חרפת הערלה – חרפת מצרים, לייצר הבדלה בינו לבין גויי הארץ המקומיים, ורק לאחר מכן לחוג את הפסח בערבות יריחו.

המילה מסמנת אפוא את האדם הפרטי המתחבר ללאום, ואף את ההפרדה שבין ישראל לאומות בכלל ובין ישראל למצרים בפרט. ישראל מצויים אצל מצרים כעובָּר המצוי בתוך מעיה של בהמה, ובתוך מצרים ישראל "טפלים להם, אין להם מציאות בפני עצמו" (מהר"ל, גבורות ה', פרק ג). רגע ההפרדה בין ישראל למצרים, המכיל בתוכו את הדרישה האלוהית מישראל לעצמאות ולעמידה בכוחות עצמם, מתחיל בקרבן הפסח, ונמשך בהבטחה: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" – הבטחה שלפי חז"ל (מכילתא, בשלח, ב) משמעה גם האיסור לדורות שיש בשיבה למצרים.

מהו האתוס המצרי, שאותו נושא היהודי עִמו ובו הוא נאבק? חז"ל ראו במצרים את מייצגי הערלה והעריות בעולם, עד שאמרו, בזלזול מופגן, שערלתו של פרעה "שהיה בימי משה" הייתה גבוהה יותר מכל גופו קטן-הממדים (מועד קטן יח, א). אלא שלא רק בפריצותם ובערלתם נתייחדו המצרים בעיני ישראל: הם נתפסו גם כמומחים בחכמת ההרכבה. כך למשל ציין הרמב"ן בהקדמתו לתורה כי המצרים היו בקיאים בחכמת ההרכבה: "ובטבע הצומח כידוע מספר העבודה המצרית שהיו בקיאין מאד בעניין הזריעות וההרכבה במינין". המצרים היו בקיאים בחכמת ההרכבה והכלאיים בצומח, הנתפסת כממשיכה את איסור ההרבעה בבהמה ואת איסור העריות אצל האדם. לעומת כל הערבוב, שאותו מייצגים המצרים, מבקשים ישראל להציב אלטרנטיבה של ביתיות, משפחתיות וקהילתיות. אלטרנטיבה שמעצם היותה אינה פתוחה לכול, אלא דורשת תנאי כניסה מסוימים כדי לבוא בשעריה.

על-ידי המילה, המפרידה וכמו אומרת לילד שהוא איננו כשאר יצורי הטבע שאינם זקוקים להשלמה, המוהל מוהל ומערבב את הילד בתוך הכלל המתבדל. המילה היא שתאפשר לאותו ילד רך להימהל בעתו ובזמנו בתוך החברה האנושית ולהיפגש נכונה אף עם הרבים שמעבר לכלל המתבדל, מבלי שהדבר יביא לשיטפון עצמי של זהותו, או לדהייתה.

בהקשר זה ראוי לציין כי "מִלַּה", בערבית ובקוראן, משמעה: השתייכות לעדה המחזיקה בהשקפה דתית משותפת, כמו למשל במושג 'מִלת (עדת) מייחדי האל'. בברית המילה יש הכנסה לא רק בברית שבין הנימול לבורא, אלא גם בברית בין הנימול לכל אותם נבראים המדברים בשפה ובשיח המסוימים שאליהם הוא נכנס. לכל השייכים לאותו רצף מטא-זמני שהתחיל אי אז בעבר וזורם לו אל העתיד.

ב: מבקש את הטירוף

פסח הוא חגה של העדה החוגגת את עצם היותה.

העדה מחולקת לחבורות חבורות, וכל אחת מהן נמנית על פסחה שלה. אין מקום ליחיד הבודד בחגיגה הזו. על אף שמן הדין יכול היחיד לשחוט את פסחו – בתנאי שיאכל את כולו – הרי ש"משתדלין שלא ישחט לכתחילה על יחיד, שנאמר 'יעשו אותו'" (רמב"ם, הל' קרבן פסח, ב, ב). אין עוד מצווה הדומה לקרבן פסח בטוטליות החבוּרָתית שלה. לָרוב המצוות הן מצוות אישיות – כך, למשל, אדם לא נדרש להימנות על חבורה שעִמה הוא מנענע לולב – ואף שיש מצוות שיש בהן צורך בעדה, דוגמת העניין והחשיבות בתפילה יחד עם מניין של עשרה יהודים, הרי שוודאי שהנחרצות שבה מדובר על מצוות קרבן הפסח כמצווה חבורתית אין לה אח ורע. החבורה כולה נמנית על כבש, שותפה לשחיטתו, כאשר במקביל היא שומעת את קול ההלל העולה ויורד ברקע, ולאחר כל הנדרש החבורה כולה יושבת לאכול, כאשר כל אחד מוכרח שיהיה לו לכל הפחות כזית בכדי אכילתו, ומספרת את סיפור היותה לעם.

והנה מגיע זר, ורוצה להצטרף. משהו בבדלנות הזאת קורץ לו, והוא מבקש להיות חלק ממנה:

גר שנתגייר ערבי פסחים,

בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב.

ובית הלל אומרים, הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר (פסחים ח, ח).

מובן שחז"ל לא הניחו את המחלוקת הזו בפשטותה, אלא השיתו אותה על סיטואציה ספציפית שלא כאן המקום להתייחס אליה (ראו פסחים צב ע"א). כאן אבקש לראות במחלוקת זו אב-טיפוס החורג והולך הרבה מעבר לעצמו.

נתבונן לרגע בסיטואציה: הגוי לא מתגייר בערבי פסחים, אלא 'ערבי פסחים' – כל הגיור שלו הוא לשמו של הפנומן הנקרא 'ערבי פסחים'. בערב פסח – דווקא ביום הלחוץ ביותר בשנה היהודית, ביום שבו אדם, אפילו עני שבישראל, אינו יכול לאכול מרוב אינטנסיביות, מבקש ידידנו להתגייר. היום הזה, דווקא היום הזה, הוא המאפיין הנוקב ביותר לקיום היהודי. והגוי מבקש את הטירוף הזה, ואליו הוא חפץ להיכנס. הוא מזהה את הריצה מהגעלת כלים לניקיון אחרון מתחת למקרר, מהכנת קערת הסדר אל הריצה למקווה, מהטלפון הבהול לאורחים שטרם הגיעו אל גיהוץ הבגדים, ורוצה בכל מאודו להצטרף לכאוס הזה. אבל יותר מכך: המשנה הרי עוסקת בזמן המקדש הבנוי ועומד על תילו, והגוי מבקש להצטרף לעלייה לבית המקדש, ולאינטנסיביות האדירה של חבורות-חבורות השוחטות את פסחן ואוכלות אותו.

הגוי הזה לא בא ליהדות בשל האמת שהוא מוצא בה, אלא בשל רצונו לחבור אל אותה תרבות-חיים תוססת ואותנטית הנגלית לו בערב הפסח. "לא האמת שבהגותם, כי אם יכולתם לייצר תרבות" (אלן בלום, דלדולה של הרוח באמריקה, תל אביב תש"ן, עמ' 233) היא שמושכת אותו. אדם עם אינטואיציות עמוקות כל כך יכול להיכנס לעם היהודי, גורסים בית שמאי.

האם אפשר להיכנס אל אותה התרחשות יהודית? האם הזיהוי החד הזה של הקיום היהודי מאפשר לגוי לאכול בערב את קרבן הפסח? בית שמאי אומרים שיטבול פעם נוספת מדברי סופרים ויוכל לאכול בקודשים ובקרבן הפסח. הנה, האקט הצליח לייצר מעמד זהותי, והנה הופך הגוי לשותף מלא בקרבן פסח ובאכילתו. לדידם של בית שמאי, השמים נבראו תחילה (ירושלמי, חגיגה, י, ב) – ועל כן הכול עומד על הראשית השמימית והמפוסגת ביותר, שממנה הכול – כדרך העולם – יפחת וילך, ידעך לאיטו. אנו מעוניינים, הם אומרים, שאותו גר יפגוש את ההתרחשות הגבוהה והטוטאלית ביותר, מלאת האור והנוכחות הלוהטים ביותר, ולכן אנו נענים לחלוטין לאותה ראשית ולרצון של אותו גר להיות שותף מלא בה.

ג. לבד בבית

אולם בניגוד לתפיסה היוצאת מבית מדרשם של בית שמאי, הרי שבית הלל מתנגדים להצטרפות מהירה מעין זו. לדידם, הפרישה מן הערלה, ומן הזהות הגויית המנוקזת אל תוך קפלי עור זה, הרי היא כהיטהרות מטומאת-מת, הדורשת שבעת ימי המתנה. לא ברגע ולא ביום ניתן להצטרף לאתוס אחר, ודאי כשמדובר בזה היהודי, חשים בית הלל, אלא בשבוע מלא (שבו נדרשות עוד שתי הזאות – האחת ביום השלישי וחברתה ביום השביעי), שהוא יחידת הזמן הנדרשת למעבר. השלב הטרנספורמטיבי המינימלי ביותר אורך שבוע; אישה המיטהרת לבעלה, אבֵל המתאבל על קרובו, וגם: אדם הנפרד מאתוס אחד וחובר לאתוס אחר.

בית הלל שגורסים כי הארץ נבראה תחילה רואים בתהליך האיטי והארצי, מלא ההמתנה והשיהוי, את עיקר היכולת להשתייכות-אמת. הגוי הבא להתגייר בערב פסח ומבקש להיכנס תחת אילנו של אברהם אבינו אינו מסמן, אפוא, רק אותו עצמו, אלא בעיקר את המרחב הגדול שאליו הוא מבקש להיכנס: אותנו. ההיפטרות מן הערלה היא היפטרות מעולם גויי שלם, וכניסה למרחב שלם שהטבילה בערב הפסח אינה מספיקה כדי להיכנס אליו.

דווקא האורח הבא מן החוץ מיטיב להעיד על בעלי הבית יותר מכפי שהללו יכולים להעז ולהעיד על עצמם. והרי היהודים כולם מתגיירים בערב חג הפסח ונחשפים לסיפורם ולייחודם. ברגעים הללו אנו הופכים, בכל שנה מחדש, לעם:

אדם מאומות-העולם, משהוא קם ללמד, בתוך עמו ולתוך עמו הוא מלמד […] כל תורתו ניתנת קניין לעמו. שכן לאומות פרצוף מתהווה בלבד, אומה אומה ופרצופה; לא יצאה גזירה בשעת לידתה מה עתידה היא להיות; עד שלא יצאה מחיק הטבע לא נטבע קלסתר פניה. מכאן שהגדולים שבבניה מתחילה יוצרים הם ולאחר מכן נעשים נחלת-עמם. מה שאין כן בעמנו, אותו עם אחד שמעיקרו לא יצא מרחם האם-טבע יולדת-העמים, אלא – הנשמע כמותו? הוצא גוי מקרב גוי. כאן הייתה הלידה עצמה לרגע-חיים גדול, עצם הקיום נכרך בייעוד. העם כנביאו, בטרם נוצר בבטן ידעהו קונו. לפיכך רק המשיב אל לבו את מוצאו-ייעודו של העם נמנה עם בניו; מי שאין ביכולתו או ברצונו לומר את דברו החדש 'בשם אומרו' ולעשות אותו בכך, ואת עצמו איתו, חוליה בשלשלת-הזהב, הרי זה פורץ גדר (פרנץ רוזנצווייג, נהריים, ירושלים תשל"ח, עמ' 86-85).

האם אכן נצליח להתייהד, לשוב אל הסיפור הנשכח, הגדול – לפעמים: גדול מדי – של העם היהודי, או שייקח זמן-מה עד שנצליח בכך? בית שמאי מבקשים אקט, מעשה מצווה, שבו עוברים מרשות אחת לאחרת. לדידם, ישראל הופכים לעם מיד בהקריבם את קרבן פסח. אולם עמיתיהם, בית הלל, דורשים גם מעֵבר לכך: לא רק אקט, אלא זמן. אלו גורסים כי לא ליל הסדר הוא רגע הכניסה הסופי אל היהדות, אלא אך שבוע לאחריו, שבוע של היטהרות שהחל ברגע שהרצון הנץ, ומוסיף והולך עד שיקבל את ממשותו ויתרחש במציאות.

לא הרי פסח כפורים. שכן בעוד פורים כולו עומד על קפיצה אל מעבר להיגיון, הרי שפסח מייצג את ההפך: תהליך איטי, הדורש זמן רב של כניסה לתוך הקְשר חדש ושונה. כך, חתונה מתחילה לא פעם רק בסיום שבעת ימי המשתה, כאשר הזוג נמצא לבדו בבית. במובן זה, גם חג הפסח מתחיל רק כאשר הוא מסתיים, רק לאחר שבוע שלם של היטהרות ושל אשראי נוסף לשנה יהודית חדשה שזורמת בתוכנו. התהליך מסתיים, ורק בסיומו ניתן להבין שאכן השבוע הזה נהיינו לעם. רק לאחר השבוע הזה, שמתחיל בליל הסדר, זה שהחל כבר במשוך י"ד בניסן ונמשך ממנו לאורך שבעה ימים – ניתן להביט לאחור ולדעת האם אכן התחדש ההקְשר שבו אנו חיים.

 כל שנה היא בגדר פרי חדש, שכל שקדם לו הוא בגדר ערלה ביחס אליו. ימות הפסח הם שבוע של פרידה משנת הערלה היהודית שקדמה לימי הפסח הללו; ימות הפסח הם שלב המעבר שבסיומו מתחילה הספירה היהודית, שלמעשה מפנימה את זמן המעבר אל קִרבהּ ומתחילה לספר אותו מתוך עצמו. זהו הזמן משביעי-של-פסח עד שבועות. במובן מסוים, ליל הסדר הוא, לפי בית הלל, היכולת להשתחרר מהסיפור היהודי הקודם, להשתהות שבוע ולהפנים את הסיפור היהודי החדש הנובע מזה שקדם לו; הסיפור שלעולם מתרחש לאחר סיפורו.

ד: שבת גיבוש

צריך להודות ששביעי-של-פסח – ששמו (הלא מקראי בעליל) הפך אותו למין נסמך-נגרר שכזה, מין סרח עודף של החג כולו שכמו היה צורך 'להדביק' לו את ציון קריעת ים-סוף כדי שיקבל ממשות משל עצמו – הוא היום המשמעותי ביותר של הפסח. זהו היום שעליו אמר הכתוב: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים טז, ח), וברש"י: "כנופיא של מאכל ומשתה, לשון 'נעצרה נא אותך'". ביום השביעי אנו עוצרים וחוגגים: "השביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה" (חגיגה יח ע"א), עוצרים בקרבנו את כל ההתרחשויות הכל-כך מהירות שעברו בנו, ושכעת אנו יכולים להכיר אותן ולראות אותן נכוחה. היום השביעי של חג החירות הוא פסגת החירות והרי הוא כשבת ביחס לכל ימות חולו של המועד. ובשביעי אנו עוצרים את כל המלאכה שהייתה מותרת עד כה, מעכלים נכונה את כל האינטנסיביות שאירעה לנו בראשית החג, ולמעשה מגיעים אל פסגת החג שאינה, כאמור לפי בית הלל, בליל הסדר, אלא דווקא ביום השביעי של פסח.

שביעי של פסח הוא השבת של יצירת העם – בדומה לשבת של יצירת העולם – והוא הוא הזמן של התגבשות האדם היהודי. זהו זמן הברית, שהחל בשלהי י"ד בניסן והגיע עד ליום השביעי: כ"א בניסן. היציאה ממצרים באמצע החודש הרי היא כתקיפת ובטישת הצירים הראשונה, כראשית איתותי החריגה של העובר מרחם אמו. אולם היציאה הממשית ממצרים מתרחשת רק עם חציית הים, והיא המקבילה ללידה עצמה.

תהליך הלידה, שבו האחד – או מוטב: האחת – הופכת לרבים, הרי הוא כבריאת העולם; ואם בבריאת העולם ביום הראשון נבדל האור מן החושך, וביום השני נבדלו המים בינם לבין עצמם, הרי שהדברים דומים דמיון רב לשני השלבים ביציאת מצרים: ביציאה ממצרים הייתה מעין הבדלת אור מחושך, ובקריעת מי הים מעין הבדלה בין מים למים.

לכן בסיום הפסח מתגלה לנו השמחה הגדולה על הפיכתנו לעם, ובעיקר: על הבנתנו זאת. לכן חוגגים החסידים בשלהי שביעי של פסח 'סעודת משיח' (והרבי הרש"ב, הרבי החמישי של חסידות חב"ד, אף הנהיג לשתות בסעודה זו ארבע כוסות), ולמעשה רואים ביום זה את הפיכתנו לעם המבקש גאולה. גם ממנהגו של הגר"א מווילנה לאכול סעודה שלישית בשביעי של פסח, מנהג שלא היה נוהג בשאר החגים (מעשה רב, קפה), ניתן לראות את העיקר הגדול שראה ביום זה, ואת הביטוי ההלכתי לרצון לאחוז בו בכל דרך.

גם חג המימונה של יוצאי מרוקו שהוא חג האמונה למעשה מבטא את אותו עיקרון של דבקות נוספת בעיקרו של החג, בשביעי של פסח. היום שאחרי פסח הוא ההתחלה החדשה; הוא דומה לזוג הנכנס לביתו לאחר שבעת ימי המשתה ויודע: אנחנו נשואים. יום זה הוא הזמן שבו בני הזוג מסיימים את ימי המשתה ונכנסים בשקט לביתם החדש, מתבוננים בסלון, במטבח, בחדר השינה, ויודעים: עכשיו הכול מתחיל.

בארכיון האישי של עסקן יהודי אחר בגטו בשם מנחם קאהן מצאתי להפתעתי מכתב עִברי מהאדמו"ר מפיאסצנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא. בניגוד לכל שאר המכתבים שהופנו לאדון קאהן שאופיינו בבקשת עזרה פיננסית ובקשת מפגש איתו, מכתבו הקצר של האדמו"ר בא לקדם את פניו של קאהן שביקש כנראה להיפגש עם האדמו"ר: "לאדון נכבד עסקן לבב של ישראל מר מנחם הכהן. לאשר שמעתי שכבודו מתכונן לבא אלי, לכן הנני מודיעו בזה, שהנני מחכה את ביאתו בימים הכי קרובים משעה 6 בערב. ברגשי כבוד קלונימוס שפירא".

מכתב זה הפיח בי תקוות אולי ימצאו יום אחד כתבים אבודים של האדמו"ר ,כפירושו על הזוהר "רשימות זוהר" שנשתמר ממנו דף אחד בלבד, או אולי ספרו הגדול "חובת האברכים" (המשכו של "הכשרת האברכים") שספק אם נכתב כלל. והנה מצאתי דבר אחר: ליומנו האישי ואף המיסטי "צו וזירוז" שנכתב במכונת כתיבה הוצמד פתק קטן בסיכת בטחון שהעלתה כבר חלודה רבה. פתק זה פותר את שאלת זמן תחילת כתיבת היומן, תעלומה שהתלבטו בה חוקרים רבים, וחוסר עיון בכתבי היד העלים מהם את התשובה. היומן נכתב החל משנת תרפ"ז והלאה. 

לאחר הפצרות רבות, ובזכות חכמתו של אבי וסייעתא דשמיא מרובה, זכיתי לאחוז בידי את הכתבים שטרם נסרקו על גבי מחשב. שוב מצאתי את עצמי נוגע בענייני פסח: דרשה של האדמו"ר מפסח שנת תרפ"ז. הדרשה העוסקת במאמץ האישי הנדרש עבור השגת השגחה אישית, אמנם כבר הודפסה בספרו "דרך המלך" לאחר הירצחו, עם זאת, האחיזה בכתב יד קודשו של האדמו"ר הי"ד, העבירה בי רטט והתרגשות כאחד והעלתה בי הרהורים לגבי השגחה אישית ומה אני נדרש באופן אישי ללמוד מן הדרשה במעמד זה.

פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באפריל 2011, ב-גיליון פסח תשע"א - עיוני חג וזהות יהודית ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: