אתגרי התקופה וחולשתה של הרבנות / הראל גורדין

 

הלומד תורה ומבקש להנהיג ציבור בכלים שאינם הולמים את אוצרות הידע והתרבות של התקופה מצמק את תורתו ומועל בשליחותו הציבורית. קריאה לרבנים

בחירה באותנטיות המשלבת ערכים חילוניים. אירוע ב'ג'מס ביר פקטורי'

התייצבות בפני הציבור עם אמירה ערכית ונורמטיבית היא חשובה ומבורכת לכאורה. התגייסות רבנים ליוזמת החתמה להצבת עמדה מוסרית ותורנית בענייני השעה גם היא על פניה טובה ומבורכת. דווקא בשל כך, כה מטרידה התחושה המתפשטת של מבוכה ואובדן כיוון – ההיפך הגמור מכוונתם של המפרסמים! בשורות הבאות אבקש לבחון את נקודת ההחמצה שבעניין ואת אתגר התיקון.

שני מודלים רבניים

במחקרו על הדרשה הרבנית באמריקה, 'אורתודוקסיה בעולם החדש', השווה קימי קפלן את הרב המזרח אירופי של המאה התשע עשרה לעמיתו האמריקני החל משלהי אותה מאה. הראשון מיעט לשאת דרשות בציבור ואלו נאמרו ב'שבת שובה', ב'שבת הגדול', בחגים ובאירועים מיוחדים. הקהילה המסורתית ראתה בו מנהיג סמכותי: דיין ובורר בדיני ממונות ומעמד אישי, ומורה הוראה פעיל בהלכות איסור והיתר. אצל הרב האמריקני בעולם החדש, לעומת זאת, הפכה הדרשה לנדבך מרכזי בתפקידו. מדי שבת ומועד הוא נדרש להלהיב את צאן מרעיתו בדברי תורה ומוסר כובשי לב ומעוררי השראה. הוא התעצב בעיקר כסוכן של המסורת היהודית, כשתפקיד טיפוח האמונה והמסורת ההלכתית ועיצובה של הזהות הקהילתית מוטל על כתפיו.

האם היה בשינוי שהתחולל עליית מדרגה? ההיפך הוא הנכון. התפשטות החילון, הטמיעה התרבותית והעדר מוסדות דת וחינוך יהודי חוללו שינוי דרמטי באופי הקהילה היהודית והביאו ליצירת הדגם הרבני החדש. הדרשות שנועדו לחיזוק התודעה הדתית ולהנחלת ההלכה לא הצליחו להטביע חותם עמוק של אמונה ויראת שמים בקרב שומעיהן. הדרשנים המצטיינים נחשבו כ'הון סימבולי' רב ערך, אך בחשבון כולל משקלן האמיתי של המילים הגבוהות היה שולי למדי. 

על רקע הטיפוס הרבני שהתחדש אז, נדלג למציאות חיינו עם חשיפתם התקשורתית הגוברת של הרבנים. נדמה שזה הזמן לחשיבת עומק מחודשת על מקומם של רבני הדור בעיצוב האמונות, הדעות וחיי ההלכה של הציבור ועל דרכי השפעתם על החברה הישראלית. אל לנו להקל ראש בעניין – מדובר בדמויות שמופקדות על חינוך ילדינו ועל הנהגת קהילותינו. אלו הם המנהיגים שמייצגים לכאורה את דרכינו וממילא חובתנו לתת את הדעת על שליחותם הציבורית והתורנית.

זרמים של צרכנים

נתבונן תחילה פנימה, אל "חברת הצרכנים" הדתית והלאומית, לשם ניתוח ה"צרכים" וה"ביקושים". בשרטוט דמויותיהם של 'הדתיים החדשים' מתאר יאיר שלג את דפוסי הדתיות החדשים המגיבים לנוכחותם החודרת של עולמות ערכיים שונים. כך למשל, הדתי השמרן, האידיאליסט, הליברל והניו-אייג'י הרוחני הם רק חלק מהפסיפס של הרב-תרבותיות הדתית החדשה. סוציולוגים שאפיינו את הזהות הרב תרבותית של דורנו הצביעו על היותה בוחרת, דינמית ושואבת רכיבי זהות מגוונים ממקורות שונים. בעניין זה טען יעקב ידגר (בעקבות פיטר ברגר וזיגמונד באומן) במחקרו על המסורתיים כי הישראלי 'המסורתי' אינו מקבל את זהותו כ'נתון' אלא רואה בה בעיקר 'משימה'. המתבגר הישראלי מעצב את זהותו בדרך של בחירות שמתלקטות ומתגבשות מתוך חומרי המסורת והתרבות הפתוחים והזמינים בפניו. בהקשר זה נדמה שהמקרה הדתי אינו שונה מכך. ברובדי העומק נמצא אצל רבים מחברינו מתיחות מורכבת ומבלבלת בין ערכי ההלכה והאידיאלים המסורתיים לבין ערכים ליברליים ואחרים שמשוקעים בתרבות הנצרכת. יש שיישענו יותר על אידיאלים דתיים בראייה לאומית וכללית, ויש שידגישו ערכים כבחירה, חירות הרצון והכמיהה למימוש אותנטי של האדם המאמין על כוחותיו הייחודיים.  

על רקע הבחנה זו ניטיב להבין את מתח הקצוות הדתי-לאומי שבמסגרתו פועלים הרבנים והמחנכים. המכונים חרד"לים, מצד אחד, יבחינו בין האידיאל הדתי הנצחי לבין תוכני התקופה התרבותיים המייצגים את רוח הזמן החולפת. התרבות הכללית תיתפס על ידיהם כאיום על רוח האומה הטהורה, וממילא הם יפגינו רתיעה והתנגדות לגילויים 'חיצוניים' למניעת חדירת הרוח הזרה ל'כרם ישראל'. לשם כך תינקט מדיניות של ביקורת והתבצרות דתית לצד פנייה לחיזוק הציבור בדרכו 'האמיתית'.

לעומת אלה, הזרמים 'הפתוחים' שבקצה השני יראו בערכי התרבות המתחדשים גילויים חיוביים של רוח האדם שמהם יש לאמץ את הגרעין החיובי. עם זאת, חווים ה'פתוחים' מצוקה מבלבלת ומטשטשת נוכח ריבוי הערכים המתנגשים והקושי להעריך את צדדיהם החיוביים. נוכחותו המתסיסה של קונפליקט מסחרר זה מניעה שאיפה להרמוניה וליישוב מצוקת הזהות ומחוללת קריאה פנימית לאיזון פנימי אמיתי המיישב בין העולמות.

תגובה רווחת למצוקה זו היא הדיכוטומיה הבורגנית דתית: קיומן של שתי זהויות מקבילות ולעתים מסוכסכות, המתבטא לא פעם בשמירת הלכה חלקית, בדלות רוחנית ובדגש על קיומן של מצוות המהוות ביטויי זהות סמליים תוך אימוצן כמושא קיום פורמלי. קבוצה זו, 'חפיפניקית' ככל שתהיה, גאה בשייכותה המגזרית ואף תצהיר אמונים לאותן אמונות דתיות ופוליטיות.

קבוצות הביניים

בין שני הקצוות הללו הולכות ומתפשטות שתי קבוצות ביניים, רחבות היקף ורבות משמעות, שנראות כמבשרות את כיווני צמיחת הדתיות החדשה.

את הראשונה נגדיר 'החרד"לים הפתוחים'. מדובר בבוגרי מערכות החינוך הישיבתיות/מדרשיות וב'מתחזקים' למיניהם הדבקים בחינוכם ובהווייתם הדתית. הם מקפידים על קלה כחמורה, מאזינים לשיעורי תורה ומנהלים אורח חיים רווי אמונה וערכים, ויחד עם זאת מתעדכנים בתרבות העולם, מעורים בהוויה הכללית, מנהלים תרבות פנאי פעילה ומנהלים דיאלוג מתמיד ובלתי פתור עם אתגרי הזמן המשתנים. קבוצה זו מכירה בפער שקיים בין אמונתה ובין התרבות שהיא צורכת. גם כאן נוצרת מצוקה בהעדר תשובות מספקות ומשכנעות, אך יחד עם זאת קיימת שאיפה מתמדת לאיחוי קרעים ולמציאת פתרונות לאיחוד העולמות.

הקבוצה השנייה שצומחת באה מהכיוון המנוגד – הליברלי. לאור הבחנותיו של ידגר לעיל ניתן לכנות את חבריה, הצעירים בדרך כלל, כ'בוחרי מצווה'. הללו, תוצרים של חברת ריבוי הזהויות, מעצבים את זהותם מתוך בחירה ושילוב בין אמונות, הלכות והנהגות שנבררות מתוך המסורת הדתית והתרבותית שלפניהם. 'בוחרי המצווה' פועלים מתוך רצון פנימי לעצב את זהותם באופן אותנטי ו'אמיתי'. לא מדובר במסורתיים או בחוזרים בתשובה אלא בדתיים נורמטיבים שבנוסף לחינוכם הדתי הטמיעו את ערכי החירות הליברליים בקרבם ומבקשים להזדהות ביושר עם בחירותיהם, בדרך שהולמת את עולמם הפנימי על חולשותיו.

'בוחרי המצווה' יוצקים קוקטייל של זהויות ומעצבים טיפוס חדש של דתיות: טיפוס זה לא יקיים בהכרח כל מצווה ואף יודה בקושי לקיים את אלו שמכבידות עליו או שנראות בעיניו לא הגיוניות או לא מוסריות. חרף זאת הוא יחתור להצדיק את בחירותיו בטיעונים דתיים ומוסריים, או לחלופין יכיר ביושר בחולשותיו. מצדדים מסוימים הוא ייראה 'חפיפניק', אך מצדדים אחרים יתגלה כמחמיר. גם אם השקפתו הדתית איננה בהכרח עקבית, קשה יהיה שלא להתרשם מכנותו, מערכיו המוסריים והדתיים ומיושרו.

נדמה שבקבוצות האחרונות טמון האתגר הגדול של החינוך, ההלכה והמחשבה הדתית. סביר בעיניי שהחיפוש קיים גם אצל הקבוצות האחרות, אלא ששם הזרמים הם תת קרקעיים, חלשים יותר, ואינם נראים לעין. בקשת האמת העמוקה והכנות הפשוטה, על הבלבול והמבוכה הכרוכים בהן, צריכות לעורר רבנים ואנשי הלכה הכואבים את מצוקת הציבור לשידוד מערכות רציני ורחב היקף. שכן ממה נפשך, אם לא ניתן להצדיק את 'חולשות' הציבור יש חובה להגיע אליו ולהשפיע על עולמו, ואם ניתן להבין את אותן 'חולשות' אזי מוטל עלינו לבדוק ביושר את עולמנו הדתי לעומקו ולהתבונן, שמא אנו אלה שמזייפים, שמא אנו נדרשים לצקת הבנות ופירושים חדשים לעולמנו הדתי – יסודות שניתן יהיה ליישב עם אמונותינו הבסיסיות, עם עקרונות ההלכה ועם מדיניותה ודרכה, תוך חשיבה יסודית שתפיח רוח מחודשת של אמת רעננה ועוצמה רוחנית גבוהה יותר בדרכנו האמונית, החינוכית וההלכתית.   

ביטוי של חולשה

נשוב רגע לרבנים הדרשנים מאמריקה. הללו היוו דוגמה למאמץ מודע להצעת סדר יום דתי לקהילת המהגרים בעולם החדש. ואולם, כאמור, באופן טרגי דרשנותם ביטאה את חולשת היהדות. בהעדר תשתית חינוכית ודתית שתבנה את הקהילות מבסיסן החינוכי, המאמץ הרטורי ביטא ניסיון דל לתחזוק תודעת הזהות היהודית. בישראל של היום המצב שונה בתכלית. אנו רוויים ב"ה באין ספור ישיבות, בתי כנסיות ובתי מדרשות מכל הסוגים ומכל הגוונים, ודווקא על רקע מציאות נפלאה זו בולטת הנוכחות הרבנית התמוהה שבניסיונותיה למנף את מסריה לאמירות ציבוריות היא מתגלה כמביכה ומבלבלת.

בהסתערותם על המרחב הציבורי – במודעות, עלונים ושו"תים; בדפוס, באינטרנט ובסמ"ס; בפאנלים ובהופעות תקשורתיות; בדברי מוסר והלכה, באג'נדות תורניות ובעצות לרוב – נוקטים הרבנים עמדה במגוון עצום של נושאים שאליהם הם נדרשים ונענים בחדווה, בין אם הם מבינים בהם ובין אם לאו. לצערי עלינו לומר כי רטוריקה אפולוגטית, מענה קליט ואג'נדה סדורה וקורנת ביטחון, מרשימים ככל שיהיו, אינם תחליף לדיוני עומק מלומדים, יסודיים וכנים, שיעסקו ביושר, באומץ ובגלוי באתגרי האמונות ואורחות החיים הדתיים והתרבותיים המטרידים את עולמו הרוחני של הציבור כפי שתואר לעיל.

דרשנות ואג'נדות הנעדרות ידע משכנע, ניתוח מקיף והצדקות משמעותיות פוגעות באמון ובהערכה כלפי אותם רבנים, ובסופו של יום יוצרות ניכור וחשדנות אצל בעל-הבית הביקורתי ואצל תלמיד הישיבה הרגיש ורודף האמת. במציאות המתהווה נדמה שמתרבים אלה הרואים את הרבנים כמחנכי הנוער וכמתחזקי החיים הדתיים (כלי קודש) ולא כדמויות של השראה רוחנית והנהגה אידיאולוגית דתית, ולמותר לומר שזו החמצה קשה וכואבת. ניתן לפגוש בוגרי ישיבות ומדרשות לא מעטים שלאחר תקופת הלימוד וההתחזקות בין כותלי הישיבה יוצאים לחיים, ועם חלוף הזמן חשים יותר ויותר שהתורה שלמדו והתשובות שקיבלו אינן מספקות מענה ומשמעות לשאלות חייהם המורכבות שמחוץ למרחב הישיבה החמים והמוגן.

אשר על כן, עלינו לקרוא לרבנים המובילים שיתבוננו סביבם ויבינו שעליהם להקדיש מזמנם לעיון מעמיק, רחב יריעה ושקול להתחדשות גדולה שכה נדרשת לנו נוכח האתגרים העצומים שלפנינו. האתגר כפול ומכופל נוכח הצמא הגדול לחזון אמיתי ולבשורה יהודית סוחפת הרוחש בחברה הכללית שחשופה לקלקולי התרבות הישראלית דלילת הרוח והנשמה (צמא המקבל מענה חלקי ומצומצם בתנועת 'ארון הספרים היהודי'). אוי לנו שבמציאות זו נתפסים רבנים כיראי דעת שאינם רגישים לאתגרי הזמן ואינם מגויסים לבנות ולהציע דגמים תורניים ומוסריים מקיפים מתוך הבנה ואחריות לכלל הציבור.

על הרבנים להיות ענווים, אנשי אמת, מעמיקים ואמיצים. עליהם להיות מסוגלים לקיים את דברי הרמב"ם "קבל האמת ממי שאמרה", ולשלב בהשכלתם התורנית בעומק וברוחב עיון רגיש וקשוב בכלים המדעיים והתרבותיים העדכניים: ההיסטוריים, הספרותיים, המשפטיים והפילוסופיים. ככל שישאפו להתפתח ולהעשיר את עולמם כך ישכילו להציע תורה גדולה יותר, מאירה ומשיבת נפש. אם יטענו שנבצר מהם להשתלם בכל התחומים אזי נציע שכל אחד יתאים לעצמו את מסלול ההתמחות ההולם בעבורו, ובלבד שיהיה קשוב לתחומי הידע והתרבות האחרים. הלומד תורה ומבקש להנהיג ציבור בכלים שאינם הולמים את אוצרות הידע והתרבות של התקופה מצמק את תורתו ומועל בשליחותו הציבורית. ככל שיהיה קשוב יותר וירחיב את עולמו כך יגדיל את הסיכוי להציע סדר יום מקיף ומשמעותי יותר, וכך תצמח מנהיגות תורנית שתהווה כתובת רוחנית ומקור השראה לציבורים רחבים ומגוונים. האתגר הוא עצום, ונדרש מאמץ רב וממושך של פתיחות דעת רגישה, ליבון תורני מעמיק ושינוי גישה. אף שההתפתחות הנדרשת כבר נעשית בצורות שונות ובערוצים מגוונים מזה לא מעט שנים, עדיין רבה הדרך ורבות הן המשימות. חג החירות הוא הזדמנות טובה לחשבון נפש. חזקו ואמצו בבואכם לשאת את נטל האתגר החשוב הזה, לשם שמים ועבור כלל שבטי ישראל!

הרב ד"ר הראל גורדין מלמד במכון לב ובמכללת ליפשיץ בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בניסן תשע"א, 22.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באפריל 2011, ב-גיליון חוה"מ פסח תשע"א - 715 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. דברי גורדין יפים מאד. הגדרותיו יפות ומדויקות. דא עקא שמאמרו מצטרף לעוד כמה וכמה מאמרים יפים ומדויקים שמיטיבים לנסח את הבעיות בתרבות התורנית בימינו ומציעים הצעות נכונות מאד ונהדרות לתיקון. אך היישום – היכן הוא? מדוע אינם מנסים להדגים בעצמם כיצד הדברים צריכים להיעשות / להיראות / להיכתב וכו'?. הרב ד"ר גורדין – תן דוגמה משלך לדיון ראוי ורצוי בעיניך בנושא דתי-עיוני כלשהו. אגב, היחיד (אולי) שמנסה לפעול בכיוון הנכון הוא ד"ר משה מאיר. אבל את מי מעניין הרפורמי הזה? …

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: