לומר הן: שלב ראשון בתרבות יהודית / אבי-רם צורף

 

אין אדם תורם לתרבות האנושית אלא דרך השפה, וזו היא השתקפותה של האומה שאת שפתה הוא דובר. לפני כל דבר אחר, המעוניינים לעצב את התרבות צריכים לומר הן לתרבות היהודית

מה גורם לפרט הבודד, ליחיד, לאמץ את עולמה הרוחני של אומתו? האם אימוץ זה נובע מבחירה מודעת, השוקלת עולמות רוח, תרבות וערכים במאזניים ומכריעה לטובת הנכון בעיניה? ואולי זוהי כפייה מוחלטת, שלאדם היחיד אין כלים לעמוד בפניה? ושמא זוהי בחירה מסוג אחר, שאיננה מודדת ומונה ערכים כתגר שבשוק, ומאמצת את תרבותה מסיבות שונות? ומהי מהותה של בחירה זו – האם מדובר באימוץ זהות מובחנת השואפת להפוך לזהות אוניברסלית, תוך כדי שלילת הלגיטימציה של זהויות אחרות, או שמא התרבות המסוימת שמאמץ האדם הבודד שואפת דווקא להתבצר בתחומה?

כדי לענות על שאלות אלו  יש לברר תחילה האם המושג "אומה" חוצץ בין זהותו של האדם כבן האומה לבין זהותו כבן אנוש, או שמא הזהות הראשונה פועלת בשירותה של השנייה.

בין לאומיות ללאומנות

את התפיסות הרבות ביחס לשאלת "מהי אומה?" ניתן לצמצם לשני אבות טיפוס מרכזיים – הלאומיות והלאומנות. ההבדל המרכזי בין שתי התפיסות הללו הוא בין ראיית הלאום כמכשיר הנתון בידי האדם, המאפשר לו לפתח את עצמיותו, ובכך אף ליטול חלק בהתפתחות האנושות בכללה, לבין ראיית הלאום כתכלית כשלעצמה, ישות העומדת ללא כל קשר לפרטים המרכיבים אותה ובכך קונה לעצמה זכות פעולה רחבה, לעתים גם כנגדם.

ג'וזפה מאציני, משחררה של איטליה בתקופת אביב העמים (1848), הוא מאבותיה של הלאומיות. כך הוא כותב:

האנושות… היא אדם החי והלומד לנצח. יחידים נפטרים מן העולם, אך מידת האמת שנתגלתה באמצעותם והטוב שחוללו במעשיהם אינם יורדים לטמיון איתם. האנושות אוגרת אותם, והאדם הפוסע על קברותיהם אוכל את פירותיהם ("חובות האדם", חלק ג').

האדם זקוק לאנושות והאנושות זקוקה לאדם. כדי לממש את עצמיותו ואת הוויתו כבן אנוש זקוק האדם לאוצרות שאגרה האנושות במשך עידנים, והאנושות מצידה ניזונה מיצירתו הרוחנית של אותו בן אנוש, ומשמרת אותה לטובת הנצח, לטובת אלה שיגיעו בעקבותיו.

אך היכן אוגרת האנושות את אותן יצירות רוחניות? התשובה לכך תהיה – בתוך תרבויות העולם. הלאומיות, טוען מאציני, איננה עומדת לאנושות לרועץ. ההפך הוא הנכון, האנושות זקוקה ללאומיות כדי להתפתח, כדי להוסיף "מידת אמת" מתמשכת ושופעת. התפתחות זו מתחוללת על ידי האנשים היוצרים, הזקוקים לבניין הרוחני של אומתם כדי להשפיע במישור האנושי הכללי. המעבר מן האנושיות אל האדם הפרטי ולהפך חייב לעבור דרך הפריזמה הלאומית.

הוגה נוסף שאוחז בעמדה זו, המגיע מתוך שורותיה של התנועה הציונית, הוא א"ד גורדון, במאמרו "עם-אדם":

… רוח האדם צריכה לגדול באותה המידה שגדלה ההכרה האנושית. והדבר הזה לא יושג בלי תחייה יסודית של האומה. […] האומה היא, אפוא, הכוח היוצר את רוח האדם והחוליה המתווכת בין חיי היחיד וחיי האנושות והעולם בכלל.

אין קפיצות בטבע. הסדר הקוסמי של התפשטות החיים הוא מהיחיד אל המשפחה ואל האומה ומהאומה – אל האנושות ("עם-אדם, יסודות").

אין התפתחות אנושית בלא התפתחויות מקבילות של תרבויות רבות ושונות, ואין התפתחות אמיתית של תרבות הסותרת את ההתפתחות האנושית בכללה. התרבות והשפה המובחנות משמשות צינור המעביר את רעיונותיו של האדם היוצר, שגם הוא בעצמו מרכיב בפסיפס התרבות, מעולם ערטילאי אל עבר הממשות.

אל מול התפיסות הללו, המגולמות במשנתם של מאציני וגורדון, עומדת התפיסה הרואה בלאום תכלית כשלעצמה, מבית מדרשו של הפילוסוף הגרמני גיאורג פרידריך הגל:

רוח האומה מתגלה ביצירותיה השונות […] בצורות רוחה המיוחדות לה, תורמת כל אומה את תרומתה להתפתחות האנושית ולוקחת חלק בקדמה. […]

אולם, בכל עידן היסטורי מוטל על אומה אחת, ואחת בלבד, התפקיד להיות נושאת הקדמה, ותורמת תרומתה להתפתחות האנושית.

המשפט הראשון במובאה אמנם מתיישב עם התפיסות שהוצגו לעיל, אך המשפט האחרון טורף את הקלפים. האומה של הגל היא כבר ישות הקיימת מצד עצמה. היא אמנם משרתת את הקדמה האנושית, אך עושה זאת על חשבונן של תרבויות אחרות. לדידו של הגל, אין שתי תרבויות המשמשות בערבוביה ומספקות לאנושות אוצרות רבים ושונים. אחת מהן צריכה לקום על רעותה ולקיים את ייעודה ההיסטורי, להפוך למנהיגתה היחידה והבלתי מעורערת של האנושות בזמן ההיסטורי הנתון.

הגל מציע בעצם את המלחמה, שהרי לשיטתו אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. אולם, כפי שהראיתי לעיל, הלאומיות עשויה לפעול גם בכיוון שונה לחלוטין, בשירות האנושות. רק קטסטרופות היסטוריות העלו על נס דווקא את התפיסה הלאומנית ההגליאנית, ומהלכים היסטוריים אנושיים עשויים גם להורידה מכס המלכות ולהעלות על נס את רעותה הטובה ממנה.

האנושות נזקקת לתרומתן של כלל התרבויות המרכיבות אותה, ולכן שומה על התרבויות כולן להביא לאוניברסליות, כזו שאיננה מתיכה אלא משמרת את התרבויות השונות כל אחת בשפתה. האדם עצמו זקוק לתרבות כדי למצוא את היכולת לפעול בעולם, כדי למצוא מזור לכוחותיו היצירתיים ולרצונו העז לבנות בניין רוחני. הוא זקוק לה כדי למצוא פורקן לרצונו לשוחח על תחושות הא-לוהות האופפות אותו, הוא זקוק לה כדי שיוכל "לשיר את עצמו לעצמו".

להיות יהודי

אם כן, מה גורם ליהודי לאמץ את יהדותו? האם הוא מביט בערכיה המייצגים של היהדות, נמשך אליהם, ולכן בוחר לאמצם? האם קופצות מול עיניו אמירות הנושאות חן בעיניו, וגורמות לו להזדהות עִמן? האם האדם עומד נקי מכל נגיעה ובוחר לחבור דווקא ליהדות מתוך מכלול אפשרויות רחב הנפרש בפניו?

על בסיס מה שהבאנו לעיל, נראה שלא כך הדבר. היהדות היא בראש ובראשונה בניין רוחני קדום, שפה רוחנית קדומה שהולכת, מתהווה, משתנה ומתפתחת לאורך השנים, בניין רוחני שהולך ומתפתח על ידי בני האדם הבונים אותו. כשאדם חדש נולד אל תוך האווירה הרוחנית הזו עומדת מולו הבחירה – אמירת "הן" לשפתו ולתרבותו, שתעניק לו את אפשרות ההבעה, את כר היצירה ואת יכולת הפעולה בתוך המרחב האנושי הרחב; או, לחלופין, אמירת "לאו" שמשמעותה למעשה היא כליה רוחנית.

אמירת ה"הן" הקמאית לתרבות ולשפה היהודית אין משמעותה הזדהות עם כל תוכן שהתרבות אוחזת בו, אלא קבלת המכלול, קבלת השפה והפעולה בתוכה, קרי, קבלת התרבות היהודית על שלל רבדיה – המוקדמים והמאוחרים כאחד. קבלה זו משמעותה היא הזדהות עמוקה העשויה ללכת יד ביד עם רתיעה מופגנת; היא התמודדות מתמדת עם כל מה שיש לעולם הזה להציע; היא נטילת האחריות לשימורה של תרבות זו מחד גיסא, ולעיצובה הערכי הנכון מאידך גיסא.

במאמרו "תעודות זהות" עוסק עמנואל לוינס ב"היות היהודי":

[…] כל בני האדם רואים עצמם כבעלי זהות בלי לספק עדויות לכך […] והרי אדם שרוי ביהדות כשם שהוא שרוי בתוך עצמו, אף אין מצטרפים אליה – ההצטרפות עשויה להצביע על ריחוק מוקדם רב מדי. גם אין זה עניין של כפיון נפש, שכן ההשתייכות הזו מתפרשת כגורל […]

מצוינותן של תרבויות אינה נובעת ממקוריותן, אלא מהדרגה הגבוהה של האוניברסליות שלהן. מן הלכידות שלהן, כלומר ממיעוט הצביעות שניתן למצוא בעושר שהן משפיעות […] (חירות קשה, תעודות זהות).

היהדות, אליבא דלוינס, היא הינתנות בתוך עולם מסוים, היא גורל, היא קודמת לכל בחירה הלוקחת בחשבון מערכות של תורות ושל ערכים, ומציבה אותן זו מול זו כדי להגיע אל הבחירה הנכונה ביותר. היא אמירת ה"הן" הקמאית לעולמה של השפה. היא אמירת ה"נעשה ונשמע" לציווי שהתרבות מצווה את האדם. היא כפיית ההר כגיגית, בחינת – הֱיה חלק מעולם השפה והיה אדם, ואם לאו – כאן תהיה קבורתך הרוחנית.

אין בדברים הללו כדי למנוע את בחירתו של האדם לנטוש את תרבותו לאחר אימוצה הראשוני, אם הוא חש את עצמו בתוכה כשרוי בתוך תרבות קלוקלת לחלוטין. הנחת היסוד שלי באמירה זו היא שעל פי רוב ההזדהות והרתיעה של בני אדם מתרבויותיהם משמשות להן בערבוביה.

החירות שלאחר הכפייה

אמירת ה"הן" לעולמה של השפה נותנת לאדם את החירות לעצב, לשמר ולשנות את המושגים הנבנים על גבה של השפה – את עולם הערכים. האדם האומר "הן" לתרבותו נוטל על עצמו אחריות אינסופית לעיצובה הערכי הנכון והנשגב יותר בעיני רוחו. מטרתו להביא את תרבותו למצוינות, לדרגה גבוהה של אוניברסליות, כלשונו של לוינס.

השפה כוללת בתוכה הרבה מעבר לאסופת מילים המאפשרות שיח בין אנשים בהווה. היא מאפשרת לקפוץ מעל גשרים של מאות שנים ולשוחח עם העבר. השפה כוללת בתוכה ספרות ענפה ומכלול עצום של משמעויות שהתעצב במשך עידנים. לדוגמה, אם נפגיש את האדם שסירב לציוויה של השפה עם הביטוי "לדבר מאחורי הפרגוד", הוא יניח שמדובר בשני אנשים המסתודדים ביניהם מאחורי וילון. הוא לעולם לא יזכה להבין או לחוות את מכלול המשמעויות המיסטיות המקופלות בביטוי הזה. המשוחחים היהודים על א-להים, בין אלה הרואים בו אישיות, כפי שהוא מגולם במקרא; בין אלה המאמינים בהפשטת הא-להות, ובין אלה הכופרים בעצם מציאותו – כולם יתייחסו לשם הוי"ה, מאחר שזוהי הדרך היהודית לדבר על א-להים.

אימוץ מוחלט של השפה מאפשר גם לשבור את הלגיטימציה של ערכי יסוד המצויים בעולמה. כך למשל, העובדה שההלכה הינה אחד מערכי היסוד של התרבות היהודית איננה מונעת מאלה השוללים אותה להיות שותפים שווים בעולמה של התרבות היהודית, ובעצם להימנות בכך על מעצביה, מחדשיה ומפתחיה. כך לדוגמה, דמויות כמו אחד העם וחיים נחמן ביאליק, שביקשו ליצור הלכה שתשאב את כוחה מן הקיום האנושי היומיומי ולא תשתעבד אל הספר, או מרטין בובר, שטען כי הגדרת המעשה הדתי מחללת את קדושת החוויה הרגעית של ההקשבה אל הקול הקורא מנבכי ההוויה, הן דמויות שהתנגדותן לעולמה של ההלכה באה בד בבד עם קשר עמוק וקמאי לשפתה של התרבות היהודית.

לעתים אומרי ה"הן" אינם מודעים לעצם אמירתם. כך למשל, מנהיג תנועת "העברים הצעירים" (או בשם שנתן לה אברהם שלונסקי, "הכנענים"), המשורר יונתן רטוש, מבקש להתנתק מכל שורש יהודי, מכל הקשר ספרותי יהודי, אך נוחל בכך כישלון חרוץ:

הנשאו שערי עולם ויבוא מלך הכבוד:

קרעו אדרת נזירים וישם חפת שלום

לכה דודי ונצאה הסמדר

[…]

הבעל –

ענני ביום קראי אליך באמת

כי אין לי גואל אלא אתה

[…]

(יונתן רטוש, חופה שחורה, אהבה).

גם כשרטוש מנסה להלל את הבעל, הוא משתמש בדימויים יהודיים בלבד המשמשים לשבחיו של א-להי ישראל. ההינתנות שלו בתוך השפה איננה מוטלת בספק.

מיהם אומרי ההן

האם כל דובר עברית נכלל בקהילת אומרי ה"הן" לציוויה של התרבות? התשובה לשאלה זו היא בוודאי שלילית. אדם שלא נפגש מעולם עם עומק רבדיה של תרבותו, לא אמר לה מעולם "כן". כדי שאדם יהפוך ליהודי עליו להיות יהודי במובן הקיומי של המילה, עליו להיות אדם שהתייחסותו הנפשית אל הסיפורים המכוננים של תרבותו היא עמוקה ביותר, בין אם היא מלווה בהזדהות ובאימוץ ובין אם היא מלווה ברתיעה ובשלילה. אם באדם שאיננו מזדהה עם צייתנות תיאולוגית עסקינן, הוא יהיה חייב להתמודד בכובד ראש עם סיפור העקדה, ולצהול למשמע התמקחותו של אברהם עם הקב"ה בסיפור סדום.

במאמר שפרסם לאחרונה אסף ענברי (ידיעות אחרונות, "7 לילות", 25.9.09), הוא קרא ל"תרגום מחודש" של יצירותיהם של ראשוני הספרות העברית החדשה, דוגמת ברדיצ'בסקי, ברנר ומנדלי מו"ס לעברית מודרנית, זאת בשל העובדה שסיפוריהם "כתובים בשפה של בוגרי ישיבות – אותה עיסה גלותית של ארמית, יידיש ועברית של בית הכנסת, שטעמה בפינו כטעם קרעפלך דאשתקד". זוהי נטילת קומה קלאסית מבניינה של השפה. העברית המודרנית לעולם לא תוכל להעביר את אותן התחושות שמעבירה השפה העברית המתובלת בשלל משחקי המילים הללו, שמלמדים יותר מכול על עוצמתה של המהפכה הרוחנית שיוצרים אלה ביקשו ליצור. התרבות היהודית היא בניין שנבנה קומה על גבי חברתה, והוצאתה של אחת הקומות פוגמת בשלמותה של התרבות הזו. על האדם הרואה עצמו כיהודי להתחבר לרבדיה הקדומים של תרבותו – התנ"ך, המשנה והתלמודים, ספרות מחשבת ישראל של ימי הביניים, בד בבד עם השתקעות ברבדיה החדשים – ספרות המוסר והחסידות, שירת תקופת ההשכלה והספרות העברית החדשה.

כדי להיות יהודי אדם צריך לאמץ את מכלול הטקסטים הרחב של תרבותו ושל שפתו.

עליו לומר את ה"הן" הקמאי.

עליו להיות. 

הכותב הוא תלמיד ישיבת מעלה גלבוע

פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 באפריל 2011, ב-גיליון פסח תשע"א - עיוני חג וזהות יהודית ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: