החידה היפנית / חבצלת פרבר

 

העולם השתאה לאחרונה מול התנהלותו השונה של העם היפני נוכח אסונו. ספר חדש, שיצא קודם האסון, אולי אינו מספק תשובה מלאה לתמיהה אך גדוש באוצרות אחרים

 

 

יפן במבט אישי, בן-עמי שילוני; שוקן, 2011, 256 עמ'

בימים שבהם עיני כולנו נישאו בתדהמה ובהלה אל יפן שאדמתה רעדה, עריה נשטפו בגלי צונאמי וכורי החשמל הגרעיניים שלה איימו להמיט עליה עוד אסון גרעיני, הגיע לידי בתזמון מדויק ספרו של פרופ' שילוני.

בעודי צופה בשידורי האסון, הצטרפתי לתמיהותיהם של העיתונאים המערביים: מהיכן נובעים האיפוק, המשמעת והשקט החיצוני של היפנים? מדוע אין שם היסטריה המונית, האשמות קולניות נגד הממשלה ומראות-ביזה שמאפיינים אסונות דומים במקומות אחרים? כיצד איש אינו תוקף את חברת החשמל ואת האחראים לכורים הגרעיניים? מדוע איננו שומעים מילה על מי שיעשו הון מן האסון? האומנם האופי היפני כה שונה מאופיים של שאר בני התמותה?

פניתי לחפש תשובה בספרות. הספרים הפופולריים הבולטים בשפה העברית על יפן, תרבותה ותושביה הם רב-המכר של שפרה הורן, חוויה יפנית (ספרית מעריב, 1992), ספר שזכה להצלחה בעיקר משום שהוא שטחי, סנסציוני ופרובינציאלי, בנוסח: הישראלי הקטן מול נפלאות הטכנולוגיה בבתי-השימוש האלקטרוניים ביפן; וכן ספרה של נעמי קיטרון, צ'יפַּנְגו, (ידיעות ספרים, 2005) – ספר טוב, שמכיל מידע איכותי וכתוב בהומור. הוא לא זכה לפופולריות כמו ספרה של שפרה הורן, וללא ספק שמו היה בעוכריו, וחבל. רק מי שהתמונה על שער הספר גורמת לו להתעקש ולחפש את מקור השם מגלה שכך קראו האירופים ליפן, בעקבות מסעו של מרקו פולו במאה ה-12.

פרופ' בן-עמי שילוני, מרצה אהוב (בדימוס) באוניברסיטה העברית, כותב בסגנון שווה לכל נפש ויודע איך לספר סיפור. גם בספרו חיפשתי תשובות לשאלותיי, אבל לא ממש מצאתי. שילוני הוא אמנם חוקר חשוב, אבל הוא היסטוריון, חוקר תולדות יפן, ולא פסיכולוג. אולי היכרותו רבת השנים עם היפנים גורמת לקודים המיוחדים של התנהגותם להיראות לו מוכרים וברורים מאליהם, עד שאינו חש צורך להרחיב עליהם את הדיבור.

לעומת זאת מצאתי בספר אוצרות רבים אחרים. למשל, תשובה לתהייתם של תיירים רבים ביפן: מהי דתם של היפנים. כל מי שמבקר ביפן מופתע למראה מתחמי המקדשים הרבים, הכוללים זה בצד זה מקדשים בודהיסטיים ושינטואיסטיים. משל לחצר אחת שבה מסגד, בית כנסת וכנסייה ניצבים יחדיו ואנשים עוברים מזה אל זה ומתפללים או מעלים מנחות בכל אחד על פי התור. בעולם שאנחנו מכירים לא יתואר מצב כזה. יפן, מתברר, שונה גם בעניין זה. שילוני מסביר שאמנם הדתות הנפוצות ביפן הן הבודהיזם – שיובא מהודו דרך סין, והשינטואיזם – דת מרובת אלי-טבע, שהיא דת יפנית מקורית, אבל היפנים סובלניים מבחינה דתית גם ברמת הפרט: בחיי היפני אין בלעדיות לשום דת. זו לא "מונוגמיה" אלא "פוליגמיה": היפני יכול להיות בעת ובעונה אחת בודהיסטי ושינטואיסטי, ואם הוא רוצה – הוא יכול להיות גם נוצרי, או לפחות להשתתף בטקסים נוצריים: להינשא בחתונה נוצרית, למשל.

השינטואיזם הוא דת של שמחה ואמירת 'הן' לחיים, ואילו הבודהיזם הוא דת רוחנית וסגפנית, שבה העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם האמיתי – עולם הרוח שלאחר המוות. היפני חוגג את חגי מעגל החיים – לידה, ימי הולדת, נישואים – במסגרת הטקסית השינטואיסטית, ואילו טקסי המוות ושריפת הגופה מתקיימים בדרך כלל על פי הבודהיזם. ריבוי המקדשים והחגים הדתיים אינו מעיד על אדיקות דתית יתרה, והחברה היפנית חילונית לחלוטין. הטקסים והחגיגות הם פשוט סיבה למסיבה. במקרים בולטים, למשל בתקופת חג המולד – זוהי סיבה למתקפת קניות וצרכנות שאינה נופלת מן המקובל בעולם הנוצרי, אבל ללא משמעות דתית-רוחנית.

דיון מפורט אחר מוקדש למעמדו של הקיסר ביפן. כל מי שמכיר את תולדות יפן, ולו רק מסרטים או מספרים כגון "שוגון" ואחרים, מתקשה להבין את הסתירה לכאורה בין קיומו של שליט עליון, קיסר יפן, למאבקים העקובים מדם בין שוגונים וצבאות של סמוראים. גם תפקידו של הקיסר הירוהיטו – שליט יפן בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהמשיך לעמוד בראש המדינה תחת שלטון הכיבוש האמריקני – הוא בגדר חידה למי שאינו מתמצא בסוגיה הסבוכה של מעמד הקיסר ביפן. שילוני מסביר כי בני השושלת הקיסרית אמנם נחשבים ל"צאצאי אלת השמש", שהיא האלה הראשית בפנתיאון האלים השינטואיסטי, אבל למרות שהוא נחשב ל"בן האלים", אין לקיסר – ומעולם לא היה לו – מעמד של אל או של שליט ממשי, ומעמדו אינו יותר מאשר סמלי.

שילוני מתייחס באריכות לסיפורו של הקונסול סוגיהארה, חסיד אומות העולם שלזכותו נזקפת הצלתם של מאות ואולי אלפי יהודים, שקיבלו מידיו ויזות כניסה ליפן בתקופת המלחמה. ידוע סיפור הצלתם של מאות אברכי ישיבת "מיר" בקובנה, ליטא, בראשותו של זרח ורהפטיג המנוח, שבזכות הוויזות היפניות הצליחו להימלט מאירופה הכבושה. גרסתו של שילוני מנפצת את מיתוס הגבורה וההקרבה העצמית של סוגיהארה, ומעמידה את מי שיצר את המיתוס, ובראשם מוסד "יד ושם", באור קצת מגוחך.  במבחן התוצאה אין כמובן ספק שסוגיהארה וקונסולים יפנים אחרים באירופה עשו מעשה ראוי של הצלת יהודים, גם אם טענותיה של הגברת סוגיהארה כאילו מעסיקיו פיטרו אותו כעונש על הסיוע ליהודים אינן משקפות ביושר את העובדות.

ספרו של שילוני עשיר במידע מפתיע, תוצאה של מחקר וממצאים שנאספו במשך עשרות רבות של מחקר שקדני. הוא שופך בין היתר אור חדש על ההחלטה להטיל על יפן שתי פצצות אטום, ומציג אותה כתולדה של שיקולים הקשורים להתפרצות המלחמה הקרה בין ארה"ב וברית המועצות – יותר מאשר של נימוקים הקשורים במצב המלחמה בזירה היפנית עצמה. אמנם, במקרים מסוימים – ונושא הפצצות האטומיות הוא אחד מהם – מתעורר חשד של אהדת-יתר מצד שילוני ליפנים, וניכרת אולי בררנות מסוימת בעובדות שאותן הוא בוחר להביא לפני הקורא. שילוני עובר כמעט בשתיקה על הזוועות שביצעו היפנים באזורי הכיבוש שלהם במזרח הרחוק, בפיליפינים ועוד, ובייחוד על התנהגותם הברברית במחנות השבויים, שבהם כלאו אזרחים אירופים ושבויי מלחמה. הוא מתחמק גם מחרפת הניצול של נשים בארצות הכיבוש בידי החיילים היפנים (מה שנקרא אצלם במונח המכובס "נשות הנוחוּת"). כידוע, האהבה מקלקלת את השורה – ודומה שגם ספרו של שילוני אינו חף מתסמונת זו.

ביטוי מסוים להתנהגות יוצאת הדופן, המאופקת והממושמעת של היפנים עולה מהתיאור המפורט של ה"יאקוּזָה", ארגוני הפשע המאורגן. התמונה של אנשים הפועלים במסגרת קודים חמורים של כבוד ומשמעת מלמדת רבות גם על התנהגותם של אנשים מן השורה, על הרגלי המשמעת להיררכיה והציות לסמכות המושרשים עמוק בחברה היפנית. אמנם, תופעת קרונות הרכבת "לנשים בלבד" מלמדת ש"סֶקוּהארָה" – הטרדות מיניות – אינה המצאה מערבית. ביפנית קוראים לזה "צ'יקאן" – "שליחת ידיים". מסתבר שבעניינים מסוימים סדנא דארעא חד הוא.

ובכל זאת, איך מסבירים את התנהגותם המיוחדת, השונה כל כך, של היפנים בימים נוראים אלה? שבתי אל ספרה של נעמי קיטרון ומצאתי סוג של תשובה:

איך היפנים? – אלו השאלות הראשונות שבהן מקדמים פני כל זר השוהה, ולו גם תקופה קצרה, בארץ השמש העולה. היא עדיין נשארת בגדר חידה ומסתורין בעיני כל "גאיג'ין" – כל זר אשר לא נתמזל לו מזלו להימנות עם צאצאיה הישירים של אלת השמש… אין איש המכיר באמת את היפנים. ככל שהזר חי כאן זמן ממושך יותר, הולכת חידת יפן ומעמיקה בעיניו. יותר ויותר הוא מבין שזה עולם אחר, בעל חוקים ודרך חיים משלו… יש רק דרך אחת ויחידה להבין את היפנים, והיא: להיוולד יפני!

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 באפריל 2011, ב-גיליון אחרי-מות תשע"א - 714, סיפורת ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: