האתגר: ביטול החברה הדתית / יואב שורק

בידיה של החברה הדתית-לאומית נמצא מפתח לעתידה של החברה הישראלית, ובעצם לעתידה של היהדות עצמה. כדי לפתוח עידן יהודי חדש, צריכים לקום מתוכה אנשים שיוותרו על המונופול 

 

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך של התעמעמות הקו המבחין בין החברה הדתית לכללית. הקו מתעמעם הן בהתרבות התופעות של חציית הקווים מכאן לשם ולהיפך, והן בהיווצרותו של מעין 'מרחב תפר', שבו חיים ופועלים אנשים שקשה להגדירם כשייכים בלעדית לאחד המחנות. גם המסורתיות, הגִרסה הטבעית-מזרחית של העמעום הזה, חווה סוג של רנסנס והכרה שלא היה לה קודם לכן.

התהליך הזה נראה מסוכן ברמת הפרט, בעיני מחנכים המבקשים לשמור את חניכיהם בגבולות המחנה. אך גם הם יודו כי הוא מבורך ברמת המאקרו הלאומית: הוא מרחיב ומדגיש את הזהות היהודית המשותפת ומעניק הזדמנות לתחילתו של תהליך חיוני, שבו החברה הישראלית בכללה תגבש לעצמה את דרכה כחברה יהודית-ייעודית.

אלא שהתהליך הזה חסום לעת עתה בסוג של תקרה, בשל העובדה שמבחינת תפיסת העולם הדתית האורתודוקסית, ישנו רק אורח חיים לגיטימי אחד – והוא זה הנשמר בחברה הדתית. אכן, בין החברה הדתית לחברה הכללית יש גבולות חברתיים (שכונות, מערכת חינוך ודפוסי חיים אופייניים) אך אלה הם במידה רבה פועל יוצא של גבולות אידיאולוגיים: הישראלי הלא-דתי, גם אם הוא אינו 'חילוני-להכעיס' ואפילו אם הוא מסורתי, אינו עומד בקריטריונים של המודל הדתי של שמירת מצוות. ומה שנכון לגבי היחיד נכון עוד יותר לגבי החברה: אורחות החיים של החברה החילונית – ושוב, אפילו המסורתית – אינם עולים בקנה אחד עם הנורמות ההלכתיות של הדתיים.

אשר על כן, עמעום הקו המבחין הינו כרגע יותר בגדר שירות ליחידים 'בלתי מזדהים' מאשר תקווה לאומית. כן, החברה הדתית נעשית חברה 'מכילה' יותר, והחברה החילונית נעשית חברה 'יהודית' יותר; אך ליעד הנכסף של ביטול הקטגוריות 'דתי ו'חילוני', היעד שאותו כינה הראי"ה קוק 'הסרת שמות הבעלים מעל מחננו' – לכך לא נגיע.

כלומר, אולי נגיע – אבל לא בצורה מושכלת, כזו המאפשרת לחולל שינויים חברתיים תוך תשלום מחיר מינימלי. סביר להניח שההיסטוריה אולי תתבע את המתבקש, ו'מלמטה' יבואו לחצים שישברו את ההגדרות הללו – אך הדבר ייעשה בדרך כאוטית, שתטרוף את אשר עמלנו בו שנים רבות.

ביטול הדתיות

אלא אם כן. אלא אם כן מתוך החברה האמונית, זו החיה את תודעת ייעוד עם ישראל, יקומו כוחות שיעזו להציע מהלך נועז ואסטרטגי, שיפתח עידן חדש של יהדות ישראלית: ביטול הדתיות.

לא, אין הכוונה לסגירת כל מוסדות החינוך הדתיים וגם לא – חלילה – לסגירת בתי כנסיות ובתי מדרשות או לביטול אות אחת מן התורה. הכוונה היא למחיקתו של אותו קו המבחין כיום בין הדתי ליהודי ה'רגיל', באמצעות לגיטימציה מלאה, 'הלכתית' ולכתחילאית, לקיום אורח חיים חולי (זו לא טעות דפוס – זה מונח שנתחדש כאן, וכוונתו כהוראה המקורית של המילה 'חילוני', כלומר כזה שאינו של משמשים בקודש), הדומה במובנים רבים לאורח החיים המקובל בחברה המסורתית.

לא מדובר על 'ויתור' על מצוות וערכים או על 'פשרה' לגביהם. באנו בברית ואנו לא רק נאמנים לה אלא גם דבקים בה. שבת וכשרות, ערכי המשפחה והצניעות, קדושת התורה ולימודה – כל אלו הם דברים שנמשיך לשאת ברמה, לחנך ולהיאבק עליהם ועל כל שאר מצוות התורה וערכיה. יותר מזה: נמשיך לחתור, וביתר שאת, לקיום עוד ועוד מצוות שטרם זכינו לקיימן, ולמצוא את הדרך להשתית את מדינת ישראל על היהדות בכל עומקה ועוצמתה, הרבה מעבר למה שנעשה כיום.

לא נוותר על ערכי התורה ומצוותיה, אבל 'נוותר' על המודל המאוד מסוים של אורח חיים דתי שהצבנו כאידיאל. שוב לא יהיה זה אורח החיים ה'נכון', שכל היתר הוא בגדר 'סטיות' (נסבלות יותר או פחות) ממנו. תחת זאת יהיה מה שמוכר לנו כיום כאורח חיים דתי 'מלא' צורה מסוימת של התנהלות, המתאימה לאנשים מסוימים או לשלבים מסוימים בחיים, המאופיינים באינטנסיביות דתית גדולה – למשל לרבנים וכלי קודש, לבני ישיבה, לאנשים הנתונים בתהליך של 'התחזקות' – וכמובן גם לכל מי שסגנון החיים הזה מתאים לאופיו ולרצונותיו.

כך לגבי אורח החיים הדתי האידיאלי המוכר. לעומת זאת, רוב החברה – בדיוק כמו היום – תנהל אורח חיים של חולין. אין זה אורח חיים המנוער מתורה ומצוות – אדרבה, הוא מואר על ידן ומוגבל על ידן – אך זה אינו אורח חיים דתי. אין בו המתח של 'לצאת ידי חובה', אין בו האינטנסיביות היומיומית של ברכות ותפילות, אין בו העיסוק המתמיד במותר ובאסור, אין בו המאבק המתמיד בין המציאות ה'מערבית' ה'שקרית' לתודעה ה'יהודית' ה'אותנטית'. זוהי יהדות 'בגובה העיניים', שאינה 'עושה עניין' מזוטות ומבחינה בין רגעי הכרעה שבהם נבחנים ערכיו של אדם, ומחייבים מסירות נפש אפילו, ובין הפרקטיקה של חיי היומיום, שבהם נדרשים גמישות וחוש מידה יותר מאשר דבקות בקודקס פורמלי.

אבל בניגוד להיום, אורח החיים הזה יהיה לכתחילאי, והמעבר בינו לבין התנהלות 'דוסית' יהיה קל יחסית וגמיש, כמו בחירה של אדם לאמץ לעצמו אורח חיים בריא יותר או משוחרר יותר, וכיוצא באלה.

כמובן, הנחת העבודה שלי היא שיש לחכמי הדור רשות ואף חובה ליטול אחריות ולשוב ולדרוש בתורה ולקבוע הלכות מחודשות. אין זה המקום להרחיב בעניין זה (אשמח לייחד לכך מאמר נפרד). אסתפק בקביעה שאמונה ביכולת התחדשות התורה שבעל פה על ידינו היא מפתח חיוני, שבלעדיו איננו יכולים לייחל בשום אופן לשיבת העם אל התורה והתורה אל העם. לצערנו, בתפיסה הדתית המקובלת בשנים האחרונות נתקבעו תפיסות מעוותות, המקדשות את העדר הסמכות ויכולת החידוש באופן המוציא לעז על פועלם של ראשונים, ומונע מהתורה את יכולתה להיות תורת חיים לדורות. להולכים בדרך זו לא נותר אלא להתפלל לרחמי שמים, שלא יבואו עלינו אתגרים כמו בניין מקדש או שיבה לחיי טהרה, וד"ל.

מהפכה לאומית

מה שאני מציע הוא לכאורה עניין פעוט למדי – לגיטימציה לאורח חיים חולי, יצירת נורמה נוספת, מקבילה, של שמירת תורה ומצוות. אך מעשה פעוט זה טומן בחובו את פריצתו של סכר, ואת התהוותה של מהפכה רוחנית ותודעתית שלמה בישראל.

מבחינה פנים מגזרית, היא 'פותחת' את כל מה שהתבצר. תוּר אחר כל הקריטריונים שמחוללים את גבולותיה של החברה הדתית, ומסננים את התלמידים לישיבות התיכוניות או את המועמדים ליישוב הדתי, ותראה שאם נותיר בהם רק גופי תורה, ולא את אורח החיים הדתי המובהק, רבים מאוד שהיו 'בחוץ' ימצאו עצמם 'בפנים'. כמעט כל האלמנטים של ה'דתומטר' שאנו רגילים להפעיל מנוטרלים בדרך זו.

השינוי הזה הוא גם בעל משמעות לשיח ההלכתי עצמו: המודל הקיים כיום, המוסכם לכאורה כאידיאלי על ידי כל החברה הדתית – גם זו שלא מממשת אותו בפועל – גורם לכך שהשיח ההלכתי מתנהל במעגל הנוח של מי ששוכנעו מראש.

אין הכוונה רק לכך שהדיון מתנהל בין הדתיים לבין עצמם (זה סביר, כי לכאורה השאר אינו שותף להנחות היסוד), אלא גם להבחנה שנוצרת ממילא בתוך החברה הדתית עצמה: רוב מי שחשים שהמודל ה'דוסי' אינו מתאים להם מגדירים את עצמם כ'לייט' ומרגישים כמי שאינם יכולים להשתתף בשיח הקובע את המודל עצמו. את ילדיהם הם ישלחו למקום בעל חינוך דתי 'טוב', כלומר כזה השונה ממה שהם עצמם מממשים. זאת למרות שבחירתם האישית לנהל אורח חיים אחר נובעת לעתים קרובות לא מתוך 'חולשה' אלא מתוך אינטואיציה נכונה ובריאה. ברגע שההתנהלות החולית תיהפך ללכתחילאית, אנשי החולין יוכלו 'לשחק' על המגרש ההלכתי, ויתחיל משחק חדש.

קשה להפריז בחשיבותו של 'המשחק החדש' הזה. נקדים ונאמר שהדתיות כוללת יותר מאשר עצם הנאמנות לתורה ולמצוות. היא קובעת גם שורה של הנחות המגדירות את אופן הנאמנות. התוצאה של הנחות היסוד הללו, שלא כאן המקום לפרטן, היא שההלכה המצויה נוטה לקדש את האנכרוניסטי, לראות במעשה המוזר יותר את הביטוי ל'רצינות' דתית גדולה יותר, ולא לראות בשכל הישר גורם שווה זכויות בשיח ההלכתי.

האמת היא שאפשר בהחלט להיות מסור בלב ונפש לתורה ולמצוות בלי לקבל את שורת ההנחות הללו, אך עמדה כזו נחשבת כיום כ'לא דתית' ומודרת מהשיח ההלכתי. ברגע שמציאות זו תשתנה, יחל דיון הלכתי מסדר גבוה יותר מזה שמוכר לנו כיום: לא עוד התדיינות בתוך גבולות גזרה קטנים מאוד, אלא פתיחה של סוגיות היסוד של מציאות חיינו לדיון עמוק ומשמעותי, חז"לי באופיו, שמתעכב כבר יותר משנות דור. דיון שיתייחס לתמורות העמוקות שחלו בבסיס הזהות היהודית מכוח תקומת ישראל, בבסיס חיי המשפחה מכוח השינוי העמוק במעמדה, בבסיס חיי הכלכלה עם המעבר לחברה לא חקלאית, ובבסיס חיי הקהילה עם המעבר מקהילה דתית לעם חולי.

אך המהפכה אינה רק תורנית, אלא גם חברתית-פוליטית, כזו הטומנת בחובה שינוי דרמטי של מוקדי הכוח: אם אכן לא יהיה בסיס להבחנה החותכת בין דתיים לחילונים, נגלה מחדש שיש במדינת ישראל ציבור גדול מאוד, מיינסטרים משמעותי, המחויב ליהדות ורואה בה את תשתית חייו. אם אכן ניטשת כיום 'מלחמת התרבות' בין ערכים יהודיים לערכים ליברליים, בין זהות מובהקת להתבוללות במרחב המערבי, הרי שבעת שייפתח המודל הדתי היא תוכרע במהרה – לטובת הזהות ה'יהודית'.

היא תוכרע לטובה, אבל לא בהכרח למקום 'דתי'. שהרי ברגע שהמחויבות לתורה אינה מחויבות ל'דתיות', לתפיסת עולם מאוד מסוימת, ניתנת מחדש לגיטימציה לשכל הישר לתבוע את שלו בשיח ההלכתי. ברבים מן הפולמוסים הניטשים בשנים האחרונות בין דתיים לחילונים ההכרעה תהיה לטובת הצד החילוני דווקא, כי הוא מייצג לא פעם את השכל הישר, ואת ההנחה שהשכל הזה אינו סותר את ערכי היהדות (והמופת בעניין זה הוא ח"כ הרב חיים אמסלם, ואכמ"ל).

סביר להניח שאובדן המונופול ה'דתי' על ההלכה יביא לשינויים בנושאים קלאסיים כמו תהליך הגיור או מעמד האישה, לא שינויים הבאים ממקום לעומתי אלא כאלה הבאים כתוצאה מהשתחררות מהנטייה הדתית לקדש פורמליזם ואנכרוניזם; אך כל זה שולי לעומת המהפכה הגלומה בעצם העברת הדיון התורני למרחב הכלל ישראלי. העברה זו תצמיח כאן, סוף סוף, חברה המחויבת ליהדות ברמה עמוקה בהרבה מכפי שאנו מכירים כיום. היא גם תאפשר לכוחות שצמחו בתוך החממה הדתית לאומית, או לדומים להם, כוחות אחרים מונעי ערכים ועמוקי שורש, להפוך למכריעים בזירה הלאומית.

הוויתור על הזהות הדתית הוא אפוא חלק מ'תנועת מלקחיים', שבה מן הצד השני נפתחת מערכה יסודית להנחלת הערכים שלמדנו מהתורה לתוך הציבוריות הישראלית. הרי המחיצה שהקמנו בינינו לבין הישראליות ה'רגילה' הדירה אותנו מן השיח הציבורי הישראלי, והותירה את הציבור הכללי רק עם המנהיגות הליברלית-רדיקלית. זה פשוט: כאשר הדתיים 'בורחים' לחוף נפרד, הם אינם שותפים יותר לדיון הציבורי על צניעות – ולמעשה הוא כלל לא מתקיים; כאשר הדתיים מתחנכים במערכת חינוך נפרדת, לא תישמע ביקורת חזקה על הדרך הביקורתית והמנוכרת שבה נלמד המקרא בבתי הספר הרגילים. לא רק ההתבדלות מונעת את השיח, אלא גם הדגש ההלכתי, המציב את העמדה הדתית ככזו שלא ניתן להתדיין עמה.

הוויתור על הזהות הדתית יאפשר לפתוח מחדש את כל הסוגיות הללו, ולנהל דיון אמיתי בחברה, שבסך הכול היא חברה בעלת זהות יהודית חזקה. במקביל, הוויתור על הזהות הדתית יגרום לוויכוחים שהתנהלו עד היום בין ה'חוץ' ל'פנים', כלומר בין ה'דתיים' ל'חילונים', להתנהל כעת כחלק מהשיח הפנימי – וזה בוודאי כבר פתח לתחילתה של התחדשות משמעותית של התורה שבעל-פה, כבית מדרש חי של דורנו.

 לסיום הפרק הזה אשתף בתובנה אישית. מזה יותר משנה שאני הולך גלוי ראש, ממש כאחד האדם, למרות הרקע הישיבתי המובהק שלי וההווה הלא רחוק ממנו. למדתי עד כמה המרחב הכללי, הלא מתויג, שאליו הצטרפתי, הוא מרחב שבו קיימים המון סוגים של יחס לתורה ולמצוות, והוא מרחב המשמש בית להרבה מאוד יהודים בעלי מחויבות עמוקה לתורה ולמצוות. איך אמר ר' שלמה קרליבך? "לעולם אינך יכול לדעת".

אבל הבנתי משהו נוסף, לגבי זהותי הדתית לפני הורדת הכיפה. הבנתי שחובשי הכיפה הם סוג של דתיים 'מקצועיים'. זה המקצוע שלהם. נכון, יש להם כל מיני מקצועות, אבל קודם כול הם דתיים. כך תופסים אותם מבחוץ (לי כבר לא מציקים "בוא תשלים מניין"), ובמידה רבה כך גם הם תופסים את עצמם. לעומתם, יהודים גלויי ראש, גם כאלה שמניחים תפילין ושומרים שבת ואוכלים כשר, הם סתם ישראלים. בלי הסתייגות. ובמדינת היהודים, שבה הזהות היהודית אינה לעומתית, אינה של מיעוט – כך נכון יותר. להיות ישראלי.

השיבה אל העם

הכרעה אסטרטגית כזו, של חתירה לביטול הגבולות המכוננים את החברה הדתית, תהיה שינוי-כיוון דרמטי של ההנהגה הדתית לאומית.

הדור האחרון הרי עסק ועוסק – ובהצלחה רבה – בביצור החברה הדתית לאומית. הביצור הזה, ה'הסתגרות' וה'הקצנה', הניבו פירות יפים: מערכת חינוך מפוארת, שכונות ויישובים, עולם רוחני מפותח ותוסס – מרקם חיים שלם שהוא בגדר מציאות שאי אפשר להתווכח עמה. מציאות שיש לה הווי משלה ושיח פנימי ועוצמות כה גדולות, עד שהיא מהווה במובנים רבים את התקווה הגדולה של החברה הישראלית.

'פתיחת' החברה הזו תוך הסרת המחיצות המגדירות אותה היא אפוא הכרעה קשה, שתגבה בוודאי מחיר כבד (שיצומצם ככל שהדבר ייעשה בתבונה); אך האלטרנטיבה גרועה יותר: בלי הכרעה כזו תתרסק הציונות הדתית, כשתצמח עוד קצת, אל תקרת הזכוכית שהיא כבר כה קרובה אליה. במצב כזה, תפארתה של הציונות הדתית כבר מאחוריה, וקמילתה היא רק שאלה של זמן.

ואסביר: האידיאלים הגדולים המחיים את הציונות הדתית אינם אידיאלים מגזריים, כמו הורשת אורח החיים הדתי אל הדור הבא, אלא חזון הנוגע לעם ישראל כולו, שיממש את ייעודו בחייו בארץ. אם יתבררו האידיאלים האלה כפראזות ריקות, אם יידחה מימושם פעם אחר פעם אל 'ימי משיח' עתידיים, יצא ממנה כוחה.

יש להבין שביסודה של הציונות הדתית נמצאת סתירה פנימית: בהיותה תנועה אורתודוקסית, הציונות הדתית מחויבת לכאורה לשורה של תפיסות המנציחות את הסטטיות של ההלכה ומקשות על היכולת ליצור בתורה ולבנות כלים להתמודדות עם שינויים דרמטיים במציאות. בהיותה תנועה ציונית, הציונות הדתית אמונה על חזון של התחדשות העם בארצו, התחדשות הכרוכה מיניה וביה בבניין רוחני חדש, ביצירת תורה לחברת-עם ששב אל הקיום החומרי וההיסטורי אחרי גלות ארוכה.

המטוטלת נעה מצד לצד: השלב הראשון של הציונות הדתית היה מוטה לקוטב הציונות וההתחדשות. בשלב זה, שבו הדומיננטיות בתנועה הציונית הייתה של תנועות פועלים חילוניות, 'המרד הקדוש' היה אימוץ של החזון הציוני-פועלי גם על ידי חלוצים דתיים. הייתה זו בחירה בציונות 'למרות' האורתודוקסיה, מתוך אמירה שגם אנחנו יכולים. דומני שבשלב הזה האמינו החלוצים הדתיים, כמו אחיהם החילונים, שבסופו של דבר תתכונן בארץ חברת-מופת שתממש את חזון הנביאים, בלי חלוקה של דתי וחילוני; החלוקה הזו הייתה יותר ביטוי להווה ולעבר מאשר לעתיד.

בקרב החברה הציונית דתית הזו, הנכונות לחתור להתחדשות התורה שבעל פה ולצעידה אל מעבר לאורתודוקסיה הסטטית הייתה גדולה. דובר על הקמת סנהדרין, על שינויי תפילה, על קריאה סוציאליסטית של התורה ועוד ועוד.

אך הנוסחה של "ציונות (אבל גם) דתית" לא הוכיחה את עצמה. הסחף לכיוון החילוני היה גדול, באופן טבעי (שהרי תנועה זו ראתה עצמה כנספח), ובה בשעה החילוניות עצמה נראתה יותר ויותר ריקנית ורחוקה מחזון התחדשות היהדות. אז התחוללה המהפכה השנייה של הציונות הדתית: המהפכה התורנית. במקום חברה המרגישה כמין נספח של הציונות, עלתה תודעה של חברה מובילה, שתציע את החזון הערכי לחברה הישראלית כולה.

התודעה החדשה ניערה את הציונות הדתית והעניקה לה עוצמה פנימית רבה. הדגש במטוטלת הדתית-לאומית עבר כעת שוב לאורתודוקסיה, בשל הדגש התורני ובשל הרצון להעצים את מה שמייחד את החברה הזו על פני החילוניות שמסביב. עולם שלם נוצר כאן – אך לא במרכז החברה הישראלית אלא להיפך, במתחם נפרד.

כעת, לאחר שהחברה הדתית הגיעה לרמת שכלול כה גבוהה, עומדת השאלה מה עושים עם כל זה, ואיך מצילים בעזרת הכוח הזה את מדינת ישראל, השרויה במשבר ערכי ומנהיגותי עמוק. התשובה היא אחת: הסרת המחיצה המבדלת בין הישראליות ובין היהדות. אם בשלב הראשון הייתה שותפות אמת עם הישראליות המתחדשת, ובשלב השני התפתחה העמקה תורנית גדולה, השלב השלישי דורש את שתיהן: נטילת המטען התורני העמוק ונטיעתו בתוך הקונטקסט הישראלי הרחב. נטיעה זו היא במובן מסוים ויתור על האורתודוקסיה – לא מתוך ייאוש אלא כפרי גאולה; לא מתוך כניעה לחילון אלא מתוך היכולת להתרחב ולהכיל.

בכך, למעשה, אנו חוזרים אל ההכרעה ההיסטורית ההיא, של כינון האורתודוקסיה באשכנז, וקובעים כי הפרדת קהילות זו מקומה לא יכירנה בחברה הישראלית. חשוב לזכור: למרות שהנרטיב הדתי מציג תמיד את הרפורמים כ'פורשים', הסיפור היה קצת אחר. מבחינה היסטורית וסוציולוגית, האורתודוקסיה נתכוננה על ידי פרישתם של יהודים יראי שמים מקהילות האם שלהם, שאימצו מגמות של 'נאורות' וערכו שינויים בסדרי התפילה ובתחומים נוספים.

אפשר להתווכח על ההכרח ההיסטורי שהוביל להפרדת הקהילות וליצירתה של האורתודוקסיה. הראי"ה קוק, למשל, ראה זאת כמעשה נורא של פרישה מכלל ישראל. אולם גם הרואים בה כורח בל יגונה צריכים לזכור שההנמקה הטובה ביותר שלה – שימורה של הזהות היהודית ומניעת טמיעה והתבוללות – אינה רלוונטית בארץ ישראל של ימינו. בנסיבות העבר באירופה, ההתרחקות מן המסורת הייתה מתכון להתבוללות או לטמיעה, ועל מנת להבטיח את המשכיות העם היהודי הייתה הצדקה להיבדל מהסכנה הזו ולהציב חומה בין הצועדים בדרך מסוכנת זו לבין שלומי אמוני ישראל. כיום, כאשר בארץ אין זהות בין חילוניות לבין טמיעה, אין כל הצדקה להיבדלות הדתיים מהחילונים – למעט הרצון להבטיח את שמירת המצוות בדרך הדתית המסוימת גם בדור הבא. זו אינה סיבה היכולה להצדיק את קריעת עם ישראל לשניים.

אמנם המצב הנוכחי נוח לרבנים, נוח למחנכים, נוח למי שרוצה לשמור מצוות "עם אנשים כמוהו" – אבל זהו מודל מעוות, הקורע את עם ישראל, מחלק אותו לשווא ומדיר חלקים גדולים ממנו מנטילת חלק בבניין התורה. בעיקר, זהו מודל שאינו מאפשר את מימוש החזון שנושאיו דוגלים בו, חזון האומה המממשת את ייעודה ומקיימת את הברית עם צורה וגואלה.

כפי שפתחתי, משהו מזה הולך ומתרקם ממילא, עם עמעום הגבולות ועם צמיחתו של דור צעיר של בני תורה שמחוברים לעצמם ולמקומם כמו שלא היו בני דורי. אך עולם מתחדש זה מתכתב עם ההלכה בדרכו, במקום לקחת עליה אחריות. יש דברים שלא ישתנו עד שייעשה מעשה מכוון ומודע, מעשה חז"לי באופיו, של הכרה בחוליות כמערכת לגיטימית. זהו מעשה פעוט כשלעצמו, וטוב שכך: צניעותו מאפשרת לחולל את המהפכה בלי להרוס את הטוב שקיים, בלי לקעקע את יסודות החברה הדתית, הערכית, שנתקבעו כאן – אלא אדרבה, להרחיב את מעגליהם. השאר כבר יקרה לבד.

 ——————————————————————————————

יש לי חלום: מודל של יהדות ישראלית טבעית

המודל שנפרש כאן הוא מסקנת-טיוטה ראשונית של חשיבה – פשוטה וישרה – על השאלה כיצד תיראה היהדות הישראלית כשהיא תשוב להיות דרך חייו של העם כולו, ולא של מיעוט. כיצד היא תיראה כשתשיל מעליה את מנגנוני ההגנה ותבקש לסלול לעצמה דרך טבעית ובטוחה בעצמה.

החברה הישראלית שמתוארת כאן היא חברה שלה מסירות גדולה לתורה ולמצוות. יש בה יראת שמיים, היא נהנית מעמוד שדרה ערכי, ומהווה 'אור לגויים'. מתקיים בה, כנורמה חברתית ובגיבוי ממלכתי, קיום מצוות משמעותי ונרחב. שבת, כשרות, טהרת המשפחה, צדקה, לימוד תורה, צניעות, תפילה וקהילה – כל אלה מאפיינים אותה ומשיבים בזאת עטרה ליושנה.

בה בשעה, מדובר בחברה שבה הוכרעו כמעט כל המאבקים הדתיים המוכרים לנו מהשנים האחרונות – נגד המערכת הדתית-רבנית. כמעט בכל הצמתים הבעייתיים, או השנויים במחלוקת כיום בין הדתיים לחילונים, או בין החרד"לים לדתיים הליברלים, ההכרעה תהיה לטובת האחרונים: כך לגבי מעמד האישה (נשים יוכלו לשמש ברבנות, בדיינות, וכמובן בכל תפקיד בבית הכנסת) ולגבי גיור ממלכתי (שיושתת על תהליך לאומי-חברתי יותר מאשר דתי); כך בענייני צניעות (מכנסיים לנשים, ובכלל ויתור על קוד לבוש מוגדר לטובת עקרונות צניעות; שירת נשים ולחיצת יד), טהרת המשפחה (ביטול שבעה נקיים), שינויים בתפילה (שתותאם ללא גמגום למציאות של עם בארצו) ובלוח השנה (מתן מעמד הלכתי איתן ליום העצמאות וביטול חלק מצומות החורבן), היחס אל הגויים ותרבותם (לגיטימציה מלאה של טיול בחו"ל, כניסה לכנסייה מסיבות תיירותיות ואמנותיות וכיו"ב) והיחס אל מדעי הרוח ולביקורת על מקורותינו (שייעשה פשוט וטבעי, דיאלוג מכבד ומלא). כך בכלל לגבי 'התנגשויות' של 'בעיות הלכתיות' עם הצרכים האזרחיים (העתקת קברים, שירותים חיוניים בשבת, זכויות מיעוטים מלאות, השתלת איברים ועוד).  

אבל אין הכוונה כאן לחברה חילונית. רחוק מזה: מדובר ב'חלום התשובה' שכל יהודי שומר תורה ומצוות מתחנך עליו. מדובר בחברה שכולה מסירות עמוקה לערכי התורה, והיא ניכרת מכל עם ולשון בדברים החשובים באמת. הנה –

בשבת המדינה חווה עצירה שבועית של המירוץ על ידי ניתוק מכסף, מתקשורת ומצרכנות, והתרכזות בעולם הביתי והקהילתי; לא רק סדר פסח, אלא כל החגים מצוינים ונעשים – יושבים בסוכה (לא רק ילדים), נוטלים לולב, וכן הלאה.

הכשרות עצמה, עיקריה החשובים, נשמרים על ידי כל שכבות הציבור וכמובן במרחב הציבורי (שרימפס וצ'יזבורגר ניתן להשיג רק באזורי מגורים של מיעוטים); כך גם טהרת המשפחה (ימי הנידה עצמם), השבה להיות נורמה לכול. הצניעות – אותו ערך נשכח, שנותר נחלת הדתיים בלבד – חוזרת להיות ערך מכונן, ובהתאם לכך הנורמה החושפנית הולכת ונעלמת מהרחוב, ואפילו מהטלוויזיה ומהחוף.

כמעט כל יהודי/ה מבקר בבית הכנסת, לפחות ברוב השבתות והחגים. לימוד התורה מטופח בכל הקהילות ובכל הגילאים, הן על ידי מערכות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, והן כפעילות נפוצה מאוד ומוערכת גם בעולם המבוגרים. תלמידי החכמים – מעצבי המערכת הנורמטיבית ומנחילי מורשת הדורות – הם המנהיגות המוסרית והרוחנית, המקובלת על כולם, הן ברמה הקהילתית הקטנה והן ברמה הלאומית (אך תלמידי חכמים אלה מגוונים מאוד בגישותיהם ובסגנונם).

ירושלים נתפסת על ידי כולם כמרכז, הן בזכות היותה מוקד הזהות היהודית ועוגן היסטורי, והן בזכות העלייה לרגל, שתיעשה לצורה מקובלת לציון חגי פסח, שבועות וסוכות. הלוח העברי, השב להיקבע על פי הראייה, ימשיך לעצב את לוח השנה הלאומי, אך הוא ייעשה מוכר ומשפיע גם בחייהם של היחידים, הרגילים כיום רק ללוח הלועזי (שימשיך לשמש בכל עניין שבו הוא חיוני ומתאים יותר).  

מעבר ליסודות אלה, שרובם מוכרים מאורח החיים הדתי, תשאף החברה להשתית את חייה על ערכי היהדות, בראש ובראשונה בתחום החברתי-כלכלי: השתתת המערכת הכלכלית על איסורי הלנת שכר והונאה, ואף בניית הכלכלה באופן שמצמצם מאוד צבירת הון מהון בלי השקעה ריאלית (ריבית). לצד אלה, יטופחו ערכי הצדקה והערבות ההדדית, כמוכר מחברות יהודיות מסורתיות. ייעשה טיפול שורש בתופעת הזנות, שירותי המין והסחר בנשים, ויחסי חברת הרוב היהודית עם המיעוטים יושתתו על היותה של המדינה מדינה יהודית: כזו שבה יש ליהודים זכויות לאומיות בלעדיות, וכזו שבה נשמר כבוד האדם בהקפדה יתרה ובנדיבות. 

* * *

עד כאן תיארנו בעיקר את השלד הקבוע של החברה האידילית. אך מעבר לשלד, יש במודל המוצע מרכיב 'נושם' נרחב, שהוא גמיש ונתון פחות להגדרות. רכיב זה רחב במיוחד בחיי היחיד, אבל הוא קיים גם בחיי הקהילה. הגמישות הזו קיימת בשני מישורים: מישור ה'מה' ומישור ה'איך'. ה'מה' – הפיכת מצוות והלכות המוכרות כיום בחברה הדתית כחובה למצוות רשות, כלומר להנהגות מומלצות שרק חלק מהאנשים יקפידו עליהן, או שאנשים יקפידו עליהן רק בשלבים מסוימים בחיים. אי-קיומם הוא לגיטימי בדיוק כמו קיומם, וזו שאלה של סגנון חיים, של עבודה אישית וכיוצא באלה. ה'איך' – הימנעות מהגדרות פורמליות ברורות במצוות רבות, המותירות את אופן המימוש לעולמו האישי של האדם.

דוגמה מרכזית להלכה 'גמישה' היא חיובו של היחיד בתפילות וברכות. בחברה המתוארת יש בכל קרן רחוב בית כנסת, וכמעט בכולם מתקיימות שלוש תפילות ביום – כמו קרבנות התמיד שהיו קרבנות ציבור – על ידי אנשים שמסורים לערך של השכמה והערבה בבתי כנסיות. תמיד יימצאו כאלה. אבל החובה נתפסת כאן כחובת הציבור, כמו קריאת התורה: עבור היחיד, שלושת מועדי התפילה ביום הם אופציה, הזדמנות ולא חובה. כך גם לגבי ברכות הנהנין. אנשים קדושים ופרושים, או אפילו סתם אנשים הנמצאים בשלב דתי חזק בחייהם, כמו לימוד בישיבה, יקפידו שלא להכניס דבר לפיהם בלי לברך בנחת ובכוונה; כל השאר יותירו את הברכות להזדמנויות שבהן האכילה עומדת במרכז, כמו סעודות חג או אירועים – ולכל עת שבה מתאים להם לברך.

דוגמה לגמישות במישור הקהילתי נמצא במעמד האישה בבית הכנסת. העיקרון הכללי, שלפיו אין מחסום הלכתי בפני שוויון מלא, אינו גוזר בהכרח שכל הקהילות ישנו את אורחותיהן. חברות מסורתיות ושמרניות יותר, שבהן הנשים יוצאות פחות מהבית ומשתתפות פחות בשדה הציבורי, עשויות להשאיר את סדרי בית הכנסת המוכרים כיום על כנם; לעומת זאת, בקהילות שבהן הנשים נוטלות חלק פעיל ואקטיבי בכל החיים הציבוריים, הדבר יקבל את ביטויו המלא בבית הכנסת. עיקרון זה נכון גם לגבי לימוד מסורתי או ביקורתי: בתי מדרש שונים, המייצגים זרמים וסגנונות שונים, יציעו דרכי לימוד שונות גם בסוגיה זו.

*  *  *

החידוש הוא שלא תהיה כאן פסילה איש של רעהו: כמובן שיש גם לחברה הזו 'גבולות גזרה', ויש לה מנהיגות המגדירה אותם – אך הגבולות הללו רחבים. הלגיטימציה של כל מי שבתוך הגבולות היא אחד מהעקרונות המכוננים של החברה. באופן טבעי, יהיו אנשים שייטו לאורח חיים אינטנסיבי יותר מבחינה דתית, ויהיו כאלה שיכבדו את המינימום. אפשר אפילו שאלו יכונו 'דתיים' ואלו 'חילונים', אם נצליח עד אז לנקות את המושגים האלה מהפסילה ההדדית הכרוכה בהם. אבל מה שחשוב הוא שכל הדרכים השומרות על הנורמות המחייבות, הנאמנות לערכי התורה והמכבדות את הדרכים האחרות יישארו דרכים לגיטימיות. אלה מתחתנים עם אלה ואלה אוכלים אצל אלה. זה שנמנע מיין של גויים יכול להתארח אצל זה ששותה אותו, וזה שבבית הכנסת שלו הנשים מאחורי מחיצה יכול לעשות שבת בקהילה שבה אישה היא החזן; זה יהיה נושא לוויכוח, אולי, או לחלופין נושא לבדיחות, אבל לא בסיס לשיפוט ופסילה. בדיוק כמו שמי שרגיל בחריימה יכול לאכול שבת אחת גפילטע פיש.

כל זה יקרה, כמובן, רק אם תעוצב מערכת נורמטיבית מאחדת, שהעם מבין שהיא יסוד כוחו. עיצובה של יהדות ישראלית כמו שתיארנו היא מציאות שצומחת מלמטה, מצד אחד, אך כדי לכונן לעם מנהיגות מעצבת נורמות יש צורך בחידוש בית המדרש. גם כאן אסור ליפול לצפוי מראש: המכריעים בבית המדרש יהיו תמיד תלמידי חכמים – כלומר, שכבה אינטלקטואלית מובילה הרואה עצמה כ'אליטה משרתת' – אך כאליטה של חברה רחבה השכבה הזו תכיל באופן טבעי ופשוט טיפוסים שונים. יהיו בה מלומדים יושבי אוהלים שלא יצאו מד' אמות של הלכה, אך יהיו בה גם אנשי סער ויצירה ש'ראו עולם' וירדו תהומות. יהיו בה כאלה המכונסים בעולמם הפנימי וכאלה המעורבים עם הבריות. כאלה הנוטים ליראת שמים דתית בנוסח הישן והטוב, וחבריהם החיים את הדיאלקטיקה הנוקבת של עולם מוסתר-פנים. אם הם ישכילו לחדש וליצור בלי לפסול איש את רעהו, הם יוכלו גם לתרום לעיצוב מערכת נורמטיבית שתוכל להוות בסיס לחברה שבה הסגנונות השונים אינם פוסלים אלו את אלו.

 פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 באפריל 2011, ב-גיליון פסח תשע"א - עיוני חג וזהות יהודית ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 42 תגובות.

  1. התחלתי לכתוב בקצרה והדברים התרחבו לכדי מאמר שלם, עם הקוראים הסליחה אם הדברים אינם ערוכים כראוי [אולי אעבד אותו ואשלח גם לאחד הלגיונות הבאים] – מכל מקום אשמח לתגובות.

    א. אני מסכים לעיקר דבריך, יואב, והם גם עולים בקנה אחד עם מאמריך מאז ימי נקודה: "האם הבורא הוא דתי?" "גם את התורה צריך לגאול", וכו' דרך אקדמות, וכלה במקור ראשון. גם אם הדברים הפעם הם מרחיקי לכת, הרי שהם המשך ישיר לאותו קו מחשבה, ומבחינה זו אתה אכן מציג כיוון קוהרנטי ובחינת "שיטה" ('ואני נטעתיך שורק').
    ובכל זאת, יש משהו מטריד דווקא באותה דריכה במקום – או בעצם – בכך שב15 השנים שבהם הדברים מתפרסמים בבמות שונות, עושה רושם שלא קרה כלום בנידון, לא בחברה הדתית, וגם לא החילונית.
    כלומר קריאותך מעל במות שונות, לא יצרו הד בקרב הציבור – מעבר להתפלמסות נקודתית ואקדמאית (תרתי משמע!), מעל אותם במות בדיוק. אתה בעצמך מודה שתופעת הקובי-אוזים וכד' – איננה קולעת למה שאתה מדבר, באשר היא "הינו כרגע יותר בגדר שירות ליחידים 'בלתי מזדהים' מאשר תקווה לאומית".ושבחברה הדתית קיימת אותה 'תקרת זכוכית', שמונעת להתקדם הלאה.
    שאלתי היא, איך מתרגמים את הרעיונות שלך (הלכה) למעשה? איך משכנעים, את הציבור הדתי שעליו לוותר על עמדת הכח שלו, על הדרך הבטוחה (בעיניהם של רבים), על "העבודה הבלתי מסוכנת, אבל גם בלתי מועילה הרבה" (כלשון הרב קוק) וללכת אל הלא-נודע, לצאת לדרך חדשה?
    [מצחיק שאתה כותב שמדובר על "עניין פעוט למדי", והלא כמעט כל מילה ב'חלומך' היא בחינת יהרג ואל יעבור בחשיבה הדתית דהיום, אביא מס' דוגמאות בסעיף הבא]
    גם מצד הציבור החילוני אני לא יודע כמה יש שמוכנים ברצינות לדבר על בניין מורשת היהדות כמסורת מחייבת, [שלא לדבר על בניין התורה שבעל פה!] לאחד העם, ביאליק ובובר יש מסתבר מעט מאוד תלמידים פעילים – אני לא טוען שאין בכלל, אלא שהם לא רבים מספיק, ולא מספיק משפיעים בשביל ליצור מסה קריטית שתתן קונטרה לאווירת "האח הגדול" וכו' שהולכת ומשתלטת על החברה הישראלית (דרך משל אציין שב"מיני ישראל" – יש כבר דגם של בית האח הגדול!)

    ב. דוגמאות לחשיבה הדתית המקובעת אצלנו יש למכביר, ועד כמה כל שינוי, גדול כקטן נתפס כמאיים. ידוע הסיפור על הנסיון לביטול 'אב הרחמים'. שהפך למוטו אצל הרבנים ולא רק החרדים – שמעתי אותו מסופר באריכות ובהתלהבות רבה על ידי הרב אבינר.
    יותר מכך ניתן ללמוד מרבנים שכן נתפסים כמחדשים בעיני עצמם ובעיני אחרים – אך לא מוכנים לעשות את הצעד המתבקש, ולהורות הלכה על פי הבנתם, כגון:
    1. בגליון זה עצמו כותב הרב גיסר – לא מן השמרנים – שדעת בן זומא עיקר – ואין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח – אבל כשמגיע לידי מסקנה הוא 'נבהל' ומוסיף "ואף אם אין ביכולותינו ליטול על עצמנו העזה הלכתית זו…"; (ייתכן שזה נאמר רק כלפי החולקים על מסקנתו – ואולם האם אצלו בבית, ובקהילה, עיקר ליל הסדר נסוב על הגאולה האחרונה? האם הוא מעיז להוריד את 'בצאת ישראל ממצרים' ולומר במקומו "יאמרו גאולי ה' … ממזרח ומצפון ממערב ומים")?
    2. ב'מעיין' האחרון יש מאמר של פרופ' ? (שכחתי את השם) על נורת לד (led) בשבת, הוא מסיק בפירוט רב שאין בה שום איסור, לא דאורייתא ולא דרבנן, אבל כותב לבסוף לא להדליק ולכבות משום עובדין דחול…; [שזה מין 'ארגז חול' אליו זורקים את כל מה שלא רוצים שנעשה בשבת, אך לאיסור הצדקה הלכתית, אופניים למשל]
    3. בעניין צרוף גברים ונשים לזימון, התפרסם מאמר ב'אקדמות' האחרון: הגיב עליו הרב מדן, המעיד על עצמו "אני תומך גדול בהתחדשות ההלכה לאור המציאות". אצטט שני קטעים: הרב מדן טוען שמן המאמר "עולה בעקיפין שיש מקום להעלות נשים לתורה…" ומוסיף שזו אכן דעתו של הרב פרופ' שפרבר (פולמוס שירה חדשה) – ועל כך הוא כותב "האמנם נוכל לנהוג כך?" הבנתם? – היות ולא נוכל להעלות נשים לתורה, ליתר דיוק, לא יעלה על הדעת שנעשה כך (למה בדיוק? כי זה פאסט נישט!) – מכאן מוכח (!) שאין להסכים לדברי הכותב בעניין זימון נשים. בסיכום דבריו הוא כותב "איני חולק על מסקנת המחבר (שניתן לזמן נשים וגברים יחדיו)… אך אני חושב שכדי לקבלה יש צורך להעמיד עקרונות ברורים יותר באשר למיקום גבולו של "המדרון החלקלק"." – [אין כוונתו למדרון בענייני צניעות כי הוא מסכים ש"על פי אורחות חיינו היום אין בזימון המשותף חשש להגדלת הפריצות" – אולי הכוונה שמכך נבוא לביטול המחיצה בבית כנסת וכד', ו"ניפרד לחלוטין ממנהגי אבותינו בענייני הצניעות, ויהיה לכך מחיר"]
    הבעיה היא שבכל נושא, קטן כגדול, נשלפות הסיסמאות של "המדרון החלקלק", "אין לנו סמכות", "שינוי מנהגי אבות", וממילא אין יכולת לעשות שום שינוי בהלכה, אף כשמודים שהוא מתבקש.

    ג. [בשם אבי מורי] – אי אפשר להסתפק בחזון כללי בלבד, ויש ליצור אסטרטגיה (ואפילו טקטיקה) שתיישם אותו במציאות. מיהם הגייסות שייצרו את השינוי המיוחל, כיצד הם (אנחנו) מתארגנים? עם מי לשתף פעולה וכיצד? יש להתייחס גם לשאלת התכנים – ועל כך בהמשך – אבל ראשית, כיצד משכנעים אנשים? כיצד המהלך שאתה משוכנע בו תפוס תאוצה והופך לנחלת רבים (והלגיטימציה שלו, בסופו של יום, לנחלת הכלל)? מקימים בית מדרש? כנסים? כנראה שלכתוב מאמרים בעיתון זה לא מספיק!
    אציג דוגמא פשוטה – מתחום הרבה פחות נועז ומרחיק לכת מהדברים במאמרך – שנים רבות אני מתרעם על דרך לימוד המקראות אצלנו, בעיקר בגיל הרך ובבי"ס – שמעדיפים את הדרש על פני הפשט, ולפעמים אפילו מלמדים רק את הדרש. אבל בשביל שילדי שלי(!) ילמדו בדרך הפשט, עלי לעשות אחד משניים: או לחנך את הגננות, והמורים/ מורות שלהם, לכתוב ספרי ילדים חדשים וכד'- דבר שהוא בלתי אפשרי [ניתן מדי פעם להעיר וכד' אבל התועלת מוגבלת מאוד, וגם יש לכך מחיר, הערות יוצרות אנטיגוניזם] או להשקיע מאמצים רבים מאוד לגמול אותם מהתמכרות לדרש. גם זה לא פשוט, שכן הם עלולים להבין שאני מזלזל במסרים של הגננות, מורות וכד' – ולהקיש מכך לכלל יחסם למערכת החינוך, דבר שהוא הרבה יותר חמור לדעתי!
    על פי אותו עיקרון, נניח שאגיע למסקנה שאין צורך בתפילה היום-יומית הארוכה, ויש לחזור למודל המקראי: כל אחד מתפלל בנוסח שלו, לפי יכולתיו, בכל זמן שירצה [רמב"ם הלכות תפילה א:"וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא"]. ונניח שאני עצמי נוהג כן. האם אצליח לפטור את ילדי מ"תפילה" במערכת החינוך? [בסוגריים אציין כי בתי הבכורה לא מצליחה לעמוד בקצב של התפילה של חברותיה באולפנא, והמורות לא מוכנות שתמשיך להתפלל מעבר לזמן הקצוב!] או שמא אשלח אותם למערכת החינוך הכללית על כל מגרעותיה? ומה אם אני מחנך כיתה? האם יש מוסד שמוכן שאחנך לתפילה כזו את ילדיו? ובכלל, האם אמצא לי קהילה שבה אוכל להתפלל כך? ושמא אוותר על תפילה בציבור?

    ד. בהמשך לאותה נקודה, (גם כן בשם אבי-מורי) לא ניתן ליצור שינוי משמעותי בבת אחת. יש להתחיל מתחום מסויים – אולי עדיף נושא/ים קל לעיכול – ומשם להתקדם הלאה. אם יואב משתמש בביטוי 'תקרת זכוכית' הרי שזו נפרצה בדוגמאות מן העבר (נשים, מזרחיים וכד') טיפין טיפין: עוד תקדים בצבא או באוניברסיטה, עוד פסיקה של בית משפט במקרה פרטי וכן הלאה, כך גם בעניין שלנו: יש לחשוב על תחום אחד-שניים, שבהם ניתן ליצור שינוי ולהתחיל לעסוק בו באינטנסיביות, ולהמשיך משם הלאה (כמובן ניתן גם מספר דברים במקביל – הכל תלוי בכמות ובאיכות הגייסות שעומדות לרשות הרעיון).
    אני סבור שמוטב להתחיל בתחומים של בין אדם לחברו: משפט אזרחי על פי היהדות; ריבית ועסקי הצדק והצדקה; יחס לעובדים, לזרים ועוד. זאת מ3 סיבות: 1. ההתנגדות בחברה הדתית היא פחותה, אין בתחומים אלו (לשמחתנו?) מסורת הלכתית מבוססת ומפורטת; 2. שיתוף הפעולה עם החילוניים הוא מתבקש ויכול להניב פירות מיידים עם הרבה פחות פערי-שפה ומנטליות; 3. "ציון במשפט תיפדה" – מהתורה, מהנביאים ומחז"ל למדנו כי הבסיס לגאולה הוא הצדק החברתי, גם בהתבוננות ראלית זה התחום הזקוק ביותר לתיקון בחברה הישראלית (יותר קריטי לדאוג למיגור הסחר בנשים, מאשר לכך שנשים תלכנה למקווה).
    בכל תחום שכזה יש גם לקבל החלטות מפורטות (ראה סעיף הבא) וגם למצוא דרכים ליישום שלהן. אין שום טעם להמשיך לכתוב חזונות, אם לא מוצאים כלים לממש אותם. אפילו הרצל המחזאי הודה שלא פרסום מאמריו וספריו היו העיקר אלא דווקא בבזל – בקונגרס המתוכנן לפרטי פרטים (עד לרמת העניבה והצילנדר) – ייסד את מדינת היהודים.

    ה. סעיף זה מתייחס בעיקר ל"יש לי חלום": כפי שכבר כתבתי, אני עוקב בהזדהות רבה אחרי מאמריו של יואב, ולכן מרבית פרטי החלום לא חדשים לי, ולא מפתיעים לגבי- אף על פי כן ריכוזם כולם יחדיו, חידדו אצלי נקודת ביקורת שכבר מקננת אצלי זמן רב: לא ניתן להחליט מראש כיצד ייראו הדברים בסופו של התהליך. ניתן להצביע על מגמות, על רעיונות, לשלב דוגמאות קונקרטיות, אך בוודאי לא לקבוע כי כך יהיה או כך ראוי שיהיה. זאת משתי סיבות
    א. אם כבר ידוע מה יהיו תוצאות המהלך, אין צורך לללכת בכל התהליך של ברור עמדות ושיתוף פעולה בין צדדים שונים בעם וכו' – הרי המסקנה כבר כתובה ועומדת.
    ב. עם כל החשיבות של דברי יואב, כמתווה כיוון ופותח תהליכי חשיבה (והלוואי גם מעשה…) הוא אדם בודד, ולא על פיו ישק דבר. אני רואה עצמי כנמנה על תומכי המהלך, אבל אני ממש לא מסכים לכל הסעיפים.
    אציין דוגמא אחת להמחשה, כותב יואב: "לגבי ברכות הנהנין. אנשים קדושים ופרושים… יקפידו שלא להכניס דבר לפיהם בלי לברך בנחת ובכוונה; כל השאר יותירו את הברכות להזדמנויות שבהן האכילה עומדת במרכז, כמו סעודות חג או אירועים – ולכל עת שבה מתאים להם לברך." דברים אלו העלו אצלי ישר את מאמרו של יואב באקדמות (לא זוכר איזה מספר, וכמובן אני מצטט מהזיכרון) מלפני כעשור, שם הוא מצייר באופן ציני ונכון להפליא (בעיני) את הברכות על האוכל כעשייה בלתי רלוונטית, הבולטת באירועים חברתיים או רעיוניים בהם משתתפים גם חילוניים, והדתיים שבחבורה אינם מזכירים שם שמים על המפגש, ועל הדיון המשותף וכו' – הדברים המשמעותיים מאמת מבחינתם – אך מקפידים לברך כל פעם שהם טועמים ביסלי או במבה, כאן נכנס הקב"ה לתמונה!
    דומה שכאן מובאת מסקנתו המעשית של יואב, מאותה ביקורת על עולם ההלכה שמקננת אצלו זה שנים. ואולם ראשית יש לציין שאותם אנשים קדושים ופרושים וכו' (מתחזקים, בחורי ישיבה) – לא יימלטו מאותו גיחוך שתאר יואב במאמרו דאז,
    אך בעיקר – מאותו תיאור עצמו אני דווקא מסיק מסקנה הפוכה לחלוטין מזו של יואב המובאת כאן – והיא שיש להרחיב את מעגלי הברכות גם על אירועים חברתיים, על פגישות עסקיות, על הלחנת מוזיקה והקלטה באולפן, על טיול, על הצלחה בבחינה וכן על כל "שמחות קטנות של יום חולין", מהתינוקות שיודעים פתאום ללכת, ועד ללב שיפעם בקצב רגיל – יש מאגר של ברכות לא מנוצל בדברי רבותינו, ואם יש צורך נוסיף עליהם ועל בניהם – ברוכים אתם לה' [המשנה האחרונה(!) במסכת ברכות קובעת: "וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם"] דווקא החשיבה ה'חילונית' שיואב מדבבר עליה תוכל להיות לנו מקור בלתי נדלה לברכות, לאיחולים מרוממים, ולקישור בין ארץ לשמים בכל מתחום מתחומי חיינו. מאה ברכות יכולים להפוך להיות חזון נפרץ.
    ראו למשל אצלנו את טקסי זיכרון רבי המשמעות, עמוקי התוכן, המקוריים והמרגשים, ביום הזיכרון וביום השואה, בבתי הספר ובקהילות רבות – ולעומתם מה דלה המשמעות הפנימית מבחינתינו של תפילת "יזכור" שאנו אומרים בבית הכנסת [ואווירת השוק של 'היוצאים והנכנסים' תוכיח!].
    בתוך הקשר כזה, ייתכן שגם הברכה על הביסלי תקבל משמעות אחרת.

    אני כותב את הדוגמה הזו גם לגופה – שכן היא תחום שבו אנחנו יכולים בקל לההניף תנופה משמעותית את יחסינו עם אדם ועם אלוקים.
    בשבוע שעבר נסעתי לברית באלון, בדרך ברכתי 'עושה מעשה בראשית', ביישוב עצמו אחותי ברכה 'מציב גבול אלמנה', ובפגשי בחברי הטוב אותו לא ראיתי זמן רב ברכתי בקול אגב חיבוק וכו' 'שהחיינו' – כל זאת לא רק שלא בניגוד להלכה, אלא על פי פסיקות מפורשות של השו"ע. (שיש כמובן לשאול – מדוע רבים אינם מקיימים אותם?) אווירת ה'ברכה' נמשכה אצלי למשך אותו יום – בסופו בירכתי על 'הים הגדול' בפגישה ציבורית במלון בחוף ת"א – ואף אחריו.
    אם רק נעז לקחת את כוונת חז"ל צעד אחד קדימה "אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר" (תנחומא בובר וזאת הברכה ז') – נוכל להפוך את חיינו למבורכים יותר ולברוכים יותר. (ועיין אצל מאיר שלו, בביתו במדבר, ואכמ"ל)

    דוגמא זו באה גם ללמד על כלל קביעותיו של יואב, מהמכנסיים וטומאת הנדה שבעה, דרך שינוי התפילות (לאיזו מטבע בדיוק?) ועד ליחס לירושלים וללוח העברי (אולי דווקא לחזור ללוח שראשיתו בניסן? ומה לגבי מניין השנים למדינה, יציאת שיעבוד מלכויות שלנו?)וכן הלאה – הדברים צריכים להתברר עוד ועוד, כל עניין ועניין לגופו. לפני שהברור הזה נעשה, עם כמה שיותר שותפים בעם ישראל [מה עם יהודי התפוצות? עיין מאמרו של גודמן!], לא נוכל לקבוע מסמרות לאן ישתלשלו הדברים.
    [אגב, גם הקורא את חזיונותו של הרצל ב'מדינת היהודים' ייתקל שם בתיאורים מופרכים של האדריכלות בארץ, הכלכלה, תהליכי העלייה ועוד; אבל הוא הצליח להניע תהליך מדהים, שכבר קיבל תאוצה משלו, ואיש לא זוכר שהפרטים שחזה לא התגשמו ברובם]

    לסיכום – אני השתכנעתי כבר מזמן מהכיוון, אך איני רואה מדברי יואב כרגע מה הדרך בה יש ללכת כדי להגשים אותו. לדעתי יש להתחיל בתחומים ממוקדים, מוטב בתחומי ב"א לחברו, ולנסות ליצור כלים שיחוללו דיון עם מסקנות ובעקבותיהן שינוי מעשי. רק בעקבות התנסות, התנסויות שכאלו – נוכל לממש את הרעיונות, ולשכנע רבים להצטרף לדרך.

    "על גאולתנו ועל פדות נפשנו" – אפרים

    • אפרים יקר, אשמח אם תזדהה ביותר משם פרטי. דבריך חשובים וראויים שיתפרסמו בין שאר התגובות בעיתון עצמו. כמו כן, אשמח לענות לך – אבל קודם אשמח לדעת עם מי אני מדבר…
      יואב

      לגופו של עניין הברכות: מאחורי ההצעה שלי ל'וולונטריזציה' של הברכות עומד עיון שתמציתו מופיעה במאמר הזה שטרם פורסם, וניתן לקרוא כאן.

  2. שלום יואב – זה אפרים אורן משעלבים
    אני מעדיף לערוך את התגובה לפרסום בעיתון – עד מתי אפשר לעשות כן?

  3. שלום יואב, ומועדים לשמחה.
    קודם כל, יישר כוח על המאמר המרשים. גם אני כאפרים עוקב אחרי מאמריך בשקיקה כבר קרוב לעשור, מאז ימי דרושה מהפכה באקדמות ועוד. אפרים טען שהרוח אותה רוח. לי דווקא נראה שחל שינוי גדול ומהותי, תקן אותי אם אני טועה. בעבר היה נראה לי שאתה קורא לפוסקים, לרבנים, להתחדש ולחדש. זאת מתוך תחושה פשוטה שרק הם מוסמכים לשנות, אחרת אנחנו שוברים את הכללים. בשלב זה נדמה שאתה קורא למעין מרד צרכנים.
    הבעיה בכך היא שהמחויבות לפסיקה התנאית והאמוראית, המחייבת למשל שלוש תפילות ביום, ברכות ועוד, היא מיסודות היהדות האורת' כפי שהיא לפנינו. אני לא מדבר על מנהגים, על קבלת השו"ע, אלא על תנאים ואמוראים. אני יכול להסכים שצריך להקים בית דין גדול שיפתח את הכל לדיון מחודש. אני מסכים, אפילו בצורה נלהבת, עם הרעיון הכללי שכדאי לחשוב על הכל מחדש, ולא רק להשתמש בכוחותינו כדי להסביר מדוע הדרך בה עוצבה היהדות בעבר היא טובה ונכונה. אני אפילו מסכים עם טענות כגון תמיכה ברבניות פוסקות ומנהיגות וכדומה, שכן אין כאן התנגשות ישירה בדברי חז"ל, אלא רק שינוי אורח החיים הדתי, ולשינוייים שכאלו אני מסכים עקרונית. אבל המחוייבות לדברי התנאים והאמוראים, כל זמן שאין בית גדול שחולק עליהם, היא בסיס ההלכה. הורדת אותה הורדת כמעט הכל.
    אתה בודאי מכיר את ההסברים השונים למחויבות לפסיקה כתנאים ואמוראים, ולאיסור לחלוק עליהם. מעניין אותי לפי איזה מן ההסברים אתה הולך.
    בנימה אישית יותר, בעיני, חבל שאתה הולך לכיוון כל כך קיצוני, שכולל בתוכו גם פסיקה שלא כחז"ל. נראה לי שזה הרבה מעבר למה שהציבור הדתי לאומי הישיבתי יכול לקבל. גם אני צחקתי בעת קריאת המאמר מרוב תדהמה. יש כל כך הרבה ללכת עד לשם, כל כך הרבה דברים טובים שאפשר לעשות, למה לך אם כך לבחור בעמדה כה קיצונית, שלא תאפשר לך לקחת איתך אנשים נוספים?
    בזמנו, לפני כעשור, כתבת על רצונך לכתוב ספרות הלכתית. אני, ונראה לי שגם עוד רבים, מחכים לה. כרגע, אם זה הכיוון, לא נראה לי שהיא תצליח להתפשט, וזה פשוט חבל מאוד. חבל, כי יש כאן כשרון גדול, וציבור פתוח ורציני, שלא יהיה מוכן לוותר על הפסיקה כחז"ל, דבר שאינו פעוט כלל וכלל.
    סליחה אם הייתי בוטה, ואם זה לא ענייני, אבל בכל זאת, מועדים לשמחה ושוב תודה.

  4. קראתי בעיון את המאמר ושמחתי בו, אך כמה נקודות מרכזיות הפריעו לי:
    א. אם אני מצליח לזהות נכון את הלך הנפש העומד מאחורי הדברים, ואשר מופיע אצל צעירים רבים עמם נפגשתי ובתוכם אני- הדרישה היא לאותנטיות, למיצוי האמת. רבים מתחילים לחוש קושי לקיים "מצוות אנשים מלומדה", ומעדיפים לקיים מצוות בצורות אלטרנטיביות.

    בדרישה מעין זו ישנה כנות רבה מחד, אך מאידך המחוייבות המוטמעת להלכה, וכן האתוס של תורת המוסר אשר הוטבע בנפש רבים מאיתנו מזהיר כי נטישת דרך ההלכה הקלאסית מקורה בשקר, ובהליכה אחר גחמות הלב וה"יצר הרע". נדמה כי לעולם לא נוכל לדעת האם מחשבותינו טובות הן לפני הבורא ורצויות לפניו.

    במבחן הדורות נוכל למצוא הרבה פרשיות דרכים בהן איום פילוג ופירוד ממשי ריחף מעל דרישות אמת שכאלה. המשותף לכולן הוא שבשעת מעשה- יציאה חדה מדי אל מול המחנה גררה חיכוך רב מדי ותוצרי לוואי של מחלוקת שגברו על האמת והכנות שבבסיס החידוש.

    האם גם כעת נכון יהיה לצאת בצורה חדה, בקביעה ברורה (ותקשורתית) המבקשת לשנות את ההלכה? האם יהיה בכך להביא לשינוי המיוחל?

    דומני כי מוטב כי שינוי זה יתמהמה במעט, אך יגיע באופן טבעי יותר, אותנטי יותר, מלווה ומגובה בקריאות כיוון עיוניות, מופשטות ופחות דרך קביעות סמי-הלכתיות לשינוי צורת ההלכה הנהוגה כיום.

    כך, לדעתי, ההתקדמות המיוחלת תנבע מאותן כוחות נפש חדשים ורעננים הנובעים מרצון אמיתי וכנה, לשוב ולחדש קשר ישיר עם הבורא ועם החיים.

    ב. מעבר לרמה האסטרטגית: האם ראוי ליצור מענה לכלים הלכתיים הזקוקים לרענון וחידוש, בכלים זהים? נראה כי יצירת מערכת נורמטיבית חדשה אינה המענה הנכון לעניין.

    כאשר התחושה הנושבת מאחורי הדברים היא שמערכת כללים אינה גמישה מספיק בכדי להכיל את הלכי הנפש של דורנו, נדמה שאין די באימוץ כללים כמו-הלכתיים חדשים, אלא חשיבה עמוקה על צורת מחוייבות חדשה השונה באופן תשתיתי ועמוק מהאופן בו בנויה ההלכה כיום.

    ג. הקריאה אשר נשמעה במאמר היא קולקטיבית, האם היא מתאימה לדור בו שולט האינדיוידואליזם? כאשר לפרט יש בעיה עמוקה לזהות עצמו באופן מוחלט עם מערכת ברורה אחת, מפני שהוא מרגיש כי הדבר חוטא לכנות שלו כלפי עצמו, האם הצגת מערכת (גם אם אמורפית משהו) חלופית היא פתרון מתאים?

    לא נכנסתי לפרטי הדברים (אני בטוח שיהיו רבים אחרים שיעשו כן), באופן כללי אוכל לומר כי אני תחושות שונות כלפי הלך הרוח האמור: מחד כיוון המחשבה תואם את הלך הנפש שלי וגם של חלק מהסובבים אותי בתקופה האחרונה, מנגד- ישנה רתיעה ממחוייבות חדשה, כפי האמור לעיל, ובנוסף- ישנו החשש מעזיבת דרך ההלכה בצורה בוטה וחדה.

    אני מקווה שהדברים מובנים, ומייחל שההדים מדבריך ישפיעו אך טוב לכל הזרמים.

    עומר ברנדס.

  5. שלום יואב. שבתי ועיינתי וראיתי שאולי טעיתי בהבנת דבריך. הבנתי, אולי בהשפעת דברים ומעשים קודמים כהסרת הכיפה, שבחלק יש לי חלום אתה קורא כבר עכשיו לנהוג כך למעשה, בלא לחכות לאיזו מנהיגות שתתיר לעשות כך: שתבטל את חובת התפילה והברכות, וכו'. אך יתכן שטעיתי, וגם אתה לא מתכוון שכבר עכשיו "מותר לא להתפלל". אם אכן טעיתי, אני לוקח כמובן את דברי בחזרה. עדיין, כדאי להבהיר את הדברים, ובעצם אני די בטוח שאם טעיתי אז בעקבות ההתקפות החריפות שיבואו בגיליון הבא, תבהיר את הדברים. שוב, מועדים לשמחה.

  6. המממ. מצריך עיון (-:

    כפי שמקובל לומר בז'רגון. אני מנסה לומר שיש ז'רגון. או במילים אחרות:

    חלק ניכר מהדברים משקף הרבה תחושות אישיות שלי. אבל בדיון שלי עם עצמי המסקנה היא קצת אחרת. אני בכלל-בכלל לא בטוחה שהחילוניות, אם אכן יש חיה כזו, מתקרבת אל מרכז הכובד הדתי. גם לדעתי וכמו שכבר נאמר כאן, הדור שלנו ואלו שאחריו (אללי. הדורות שאחרי כבר עומדים על דעתם (-:) הם מחפשי-אמת. ובינינו? אם הייתי אדם לא מאמין אני די בטוחה שהייתי שואפת אל החופש הליברלי המוחלט. יש הרבה אמת באורח חיים מנותק מכבלי לאום וגזע. ובכנות? גם מאיפה שאני עומדת, יש בזה גרעין אמיתי ומאד-מאד מפתה.
    אבל האמת היא שהרומן עם החירות הליברלית מתאפשר לי מסיבה אחת: יש לי מסגרת לנוע בתוכה, לצאת ולהיכנס בשערים יומם ולילה. בלי שומרי החומות אני מניחה שהייתי רואה את תפקידי בעולם באופן קצת אחר. אני לא באמת מאמינה שמרכוז יביא עומק אמיתי. העומק מתאפשר רק כשיש לך מקום שבאת ממנו ואליו אתה חוזר או לא חוזר. או לפחות מקום להגיע אליו. המרכז הוא פרביליגיה שמתאפשרת רק בתנאים מסוימים. גם אני עומדת תוהה מול המחנכים שהוצאנו ממחננו ושואלת את עצמי – אתם באמת-באמת מאמינים שזה העתיד? התשובה מצערת (רק אתמול ראיתי שו"ת לפיו בישיבה תיכונית אין לאפשר לתלמיד ללכת עם אביו למשחק כדורגל כדי לא להשחית את נפשו. רק שתי שורות, אבל ירדה עלי תוגה של פעמי סוף). ועדיין אני תוהה אם פתרון אישי, שמונע מכור מחצבה אישי ולוגם ממנו, הוא בהכרח שיקוף של צורך קולקטיבי.

  7. 'קדושים תהיו'
    בהגינות רבה נהג יואב שורק שפרסם את מאמרו סמוך לפרשת קדושים עד שכל ילד יוכל לענות לו ולהזכיר שהיעוד של עם ישראל הוא חיי קדושה ולא חיי חולין. שורק בהתנשאות אופיינית מציע למסורתיים להסתפק בחיים של חולין ולדתיים הוא מטיף להעניק לגיטמציה לאורח חיים של חולין ולהציגו כשווה ערך לחיים של קדושה של תורה ומצוות. אולם גם אם יהיו דתיים שיאמצו את קריאתו של שורק עדיין תתריס התורה כנגדם את תביעתה הבלתי מתפשרת 'קדושים תהיו'. יותר מכל כואב הנסיון של שורק לגזול מהמוני בית ישראל המסורתיים את האור של המצוות ולקבע אותם בחיים של חולין. מדוע הוא לוקח את המתנה היקרה של המצוות שניתנה לעם ישראל כולו ומוסר אותה לתלמידי החכמים והרבנים. הרי מי שאמורים לעשות נחת רוח ליוצרם באמצעות קיום תורה ומצוות אינם תלמידי החכמים בלבד, אלא כל אדם מישראל.
    אמנם אפשר לכאורה ללמד זכות על גישתו של שורק ולומר שמגמתה היא אהבת ישראל ונועדה להסיר את המחיצות הפרידות בין הציבור הדתי לציבור המסורתי. אלא שאין שום הכרח לאמץ את הטשטוש הנורמטיבי שמציע לנו שורק כדי להביא לקרוב לבבות. כדי להגביר את הרעות צריך פשוט לשנן את הכלל של 'אל תדון חברך עד שתגיע למקומו'. עלינו לזכור שארוכה הדרך למצווה ועל כל אדם לסלול לעצמו את הנתיב שיוביל אותו למימוש האידיאל של 'קדושים תהיו'. לצד אימוץ גישה סובלנית לגבי הדרכים המגיעות ליעד, חשוב שלא נתפשר על היעד עצמו. חלול שבת אינה דרך חיים ראויה וגם לא להינות מהעולם הזה בלא ברכה. איננו יכולים להיות פשרנים יותר ממה שהשאירו לנו חז"ל ואם קבעו ש'כל הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל' מי אנו שנאמר ההפך וניתן לגיטמציה לחיים שאין בהם ברכות הנהנין.
    במקום להרחיק את הציבור המסורתי מהקדושה והמצווה כדאי להרחיב את גבולות המצווה. לאפשר במסגרת הציבוריות הדתית דרכים מגוונות של קיום דתי מתוך נאמנות להלכה. בדרך זאת נגשים באמת את חזונו של הרב קוק שקרא להרחבת תחום הקדושה ולא בהמרתה בחולין. כך נזכה לקיום נבואת הנחמה: 'הרחיבי מקום אהלך… ויתדותיך חזקי'

    • מסכימה איתך. אכן כוונות טובות יש ליואב שורק, אבל לי זה מרגיש שהוא עצמו מסובך עם הזהות שלו ומערבב את כולם איתו, מתוך עמדה מתנשאת שאכן מורגשת לא פעם במאמריו. חבל..

  8. בשורש מאמרו של יואב עומדת טעות.
    חז"ל לא חשבו כמוהו.
    ראו את התגובה הראשונה ב http://bhol-forums.co.il/topic.asp?cat_id=24&topic_id=639207&whichpage=4&forum_id=1364#R_7

    האם הוא מציע
    אוכלי חולין על טהרת הקדש
    אוכלי חולין על טהרת תרומה
    אוכלי חולין בטהרה
    עמי ארצות?

    (וראו גם http://bhol-forums.co.il/topic.asp?topic_id=2887364&forum_id=1364).
    בזמן חז"ל היתה חברה מרובדת עם הפרדה חריפה ביותר בין רמות שונות של שומרי טהרה. האם יואב משתוקק לחברה כזו? האם הוא מבין את משמעות דבריו? מה שהוא מציע הוא מודל חדש לחלוטין, זו אולי זכותו אבל שיקרא לילד בשמו.

  9. זו הפעם הראשונה שאני קוראת את דבריך, יואב, ואני מופתעת לטובה מהאומץ והכנות שבדבריך. אני מזדהה לחלוטין עם ההרגשה שכאשר מורידים את הכיפה פתאום הופכים לחלק מהציבור הכללי, ולא משוייכים אוטומטית לקבוצה מובדלת. כאשר החלטתי לפני שנים די רבות לעבור למכנסיים במקום חצאית, חשתי באופן ברור איך כבר לא מסווגים אותי מייד כ"דתייה שדעותיה ידועות". הבעיה הגדולה ביותר בחברה הדתית היא מיגזריות – "הלנו אתם או לצרינו". זה מעצבן ומרתיע, ומסיח את הדעת מתכנים עמוקים יותר וחשובים יותר.
    לאחרונה, כאשר נבחר ראש מוסד או שב"כ חדש (לא זוכרת) והפרשן אמנון אברמוביץ' אמר בטלוויזיה ש"הוא אמנם חובש כיפה אבל ממלכתי לחלוטין" – הדבר עורר תגובות זועמות בפייסבוק מטעם אורי אורבך ואחרים – אבל לדעתי המשפט הזה משקף בדיוק את התחושה של הציבור הלא-דתי – הדתיים רק לעצמם, מבחינתם כל מי שלא דתי לא שווה כלום. ודברים כמו "קירוב לבבות" רק מעבירים רושם מתנשא ומעצבן עוד יותר.

    ההצעה שלך מדהימה ואמיצה. כמובן, מצד מעמד האשה – זו מהפיכה.
    באופן אישי, הלכתי בסופו של דבר לרפורמים, כדי לזכות בשוויון, להיות כאחד האדם ולא "מוקצה". לא ברור לי כיצד נשים הפועלות בכל מישורי החיים מסכימות להיות סגורות ומנודות בבית הכנסת.

    אבל האם אתה מאמין שהחברה הדתית של היום, שרק הולכת ומתקצנת מרגע לרגע, מסוגלת בכלל לשמוע ולשקול הצעה שכזו? שלא לדבר על לבצע… זה ממש חזון אחרית הימים.

  10. רק הערה קצרה , נראה לי שהכותב שוכח או סתם מתעלם מכך שמטרתה העיקרית של התורה אינה רק במצוות לאדם הפרטי , אלא במצוות ציבוריות ואפילו פוליטיות , שבמרכזן בעיקר אחרי ימי חז"ל, שפיטה על פי הדרכים המיוחדות שהתורה מטווה, והקמת מלכות (מבחינתי זה יכול להיות כל סוג של שלטון, אבל זה שווה דיון ועיון בפני עצמו) שתהיה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ו"תתקן עולם במלכות ש-די" ושאר אמירות שעלולות להישמע כסוג של קלישאות שחוקות בהקשר הפוליטי הנוכחי.
    כך שגם אם יש נקודה אמיתית בדברי כותב המאמר דומני שיש בהם החמצה של עניינים משמעותיים הרבה יותר בנוגע לדרך ההתנהלות הרצויה של החברה היהודית, באשר בסופו של יום בתחום המשפט למסורת היהודית יש יתרון עצום על כל מערכת משפט אחרת , כך ששם באמת יש אפשרות ע"י חשיבה נכונה והבנה נכונה של המציאות לשנות באמת, ולא רק לחלום שאם רק יתבטל X וישתנה Y אז גם Z בטח יקרה. (דבר שדי סביר שכלל לא יקרה , אך זה כבר נושא שדורש עיון בפ"ע)

  11. נראה לי כבר היה רעיון דומה לאיזה יהודי שהסתובב פה לפני 2010 שנה בערך, לא? ביטול הדקדקנות, מלחמה בהסתגרות והשמרנות הפרושית, קריאה לקבלת ערכי מוסר כלליים כעיקר..
    יואב, אני ממש מזדהה עם חלק מהתביעות שלך, ומהרצינות בה אתה לוקח תדברים, אבל אי היכולת שלך לקבל טרסצנדנטיות, (מטאפיזית וחברתית, כפי שהזכיר כבר אריק על הנבדלות שהנהיגו חזל) ולקבל את אי-הנחמדות שביהדות, מוביל אותך להצטרף להוא שהזכרתי למעלה… הרי השלב הבא הוא שבירת המחיצות בין ישראל לעמים, מתוקף אמון בשינוי שהם עברו, במודרנה, ובכך שהערכים שלנו נועדו בסופו של דבר להיות אור לגויים.. אני לא בא לצעוק וללכלך, מינות! מינות! אני פשוט באמת לא מבין מה ההבדל.

    • זאב, אינני מבין מהיכן הוצאת את ההנחה שלך שאינני מקבל טרנסצנדנטיות או הלכות לא-נחמדות. לא מיניה ולא מקצתיה, וכל מי שמכיר אותי או את מה שכתבתי במשך השנים יודע זאת. כל מה שכתבתי מושתת על הנחה ברורה לגמרי שהתורה היא מן השמים, ושהמחויבות לה אינה תלויה בנחמדות כלשהי. אבל מכאן ועד גישה שמקדשת כל התפתחות הלכתית ושמעמידה כל אינטואיציה אנושית כלא רלוונטית המרחק רב.
      ואשר לאנלוגיות היסטוריות מהסוג שאתה מנסה לעשות כאן לראשית הנצרות, ואחרים שעושים לרפורמה וכדו' – אני לא מתרגש. השיטה של לדון בדברים על פי אנלוגיות היא מתכון לטעות. אפשר היה לפסול את הציונות כמשיחיות שקר על בסיס סיפור שבתי צבי, ואם הפוסלים היו מצליחים הרי אנו ובני בנינו היינו עדיין בגלות. מה ההבדל בין המשיחיות של שבתי צבי לזו של הציונות? קשה להגדיר, אבל בסופו של דבר זו היתה משיחיות שקר וזו אמת.

  12. שלום,
    אני חשבתי דווקא על ביטול החילוניות…
    בעיקר כיוון שאיני יכולה לתאר עצמי אחרת מאדם דתי (יש שיכנו את אורך חיי כ"סטייה" מאותה נורמה).
    יש לי הרושם, שייתכן והוא מוטעה, כי רוב מוחלט של בני העם היהודי קשורים בטבורם ליהדות ולאו דווקא כמסורת במובן הצר של המילה, אלא לערכים, למעגל השנה, לדת היהודית, לעבודת השם. מה שמקשה על חיבור בלתי אמצעי ועל אפיון התנועה הפנימית הזו הם בורות ותוויות (הווי אומר סטיגמות). בטל את החילוניות שהיא כלשונה מתארת מספר מצומצם ביותר של אנשים, וקיבלת מרחב המאפשר לכולנו לראות את היהדות נוכחת, חלק מהותי מחיינו.
    הדברים התחדדו לי במפגש עם דתות אחרות. מה אומר, אדם דתי הוא אחר. לכולנו זיקה, חיבור, לאותה אחרות כיהודים בהשתייכותנו האתנית, בדתנו.

    • ענת, ביטול הדתיות הוא הוא ביטול החילוניות. במקום כל זה יש זהות יהודית, ויהודים שנושאים איתם אמונה וייעוד ועשויים גם להתווכח עם כך.

  13. יואב שלום,
    קישור למאמרך קיבלתי דרך המסג'בורד של 'מסע ישראלי מבראשית' ורק עתה יצא לי לקרוא אותו שכן חזרתי מסדנה במכון ערבה שבה עבדתי יחד עם אמריקאים, ישראלים, ירדנים ופלסטינאים.
    הדברים שכתבת נכנסו ללבי שכן אני מסכימה אתך לחלוטין ומייחלת ליום שמילותיך יהיו תיאור מדוייק של החברה בארץ. חברה סובלנית ומקבלת, שמסוגלת להכיל את השונה באופן מלא- גם חילונים אך בעיני גם ילדי עובדים זרים, אתיופים, רוסים, הומואים, לסביות ובני דתות אחרות שאוהבים את הארץ ואינם רוצים לפגוע בנו.
    יחד עם תגובות אחרות אני מסכימה כי הדרך להתחיל בשינוי אותו אתה מתאר היא הפרחת בתי המדרש השונים וחיזוקם- מכינות 'בינה', עין פרת וכולי.

    מי ייתן ויבוא יום ונוכל לשיר עם כל עם ישראל "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".

    תודה רבה,

    יעל

  14. ריח חריף של אמריקניות נודף מהמאמר ,והריח נושא איתו מראות של מועדון לנוער הומואי שחבריו מנפנפים זה לזה בסידורים רפורמיים עטופים בורוד.
    האם זו תמונת היהדות העתידית?
    אין ספק שזו חלק מהתמונה בארצות הברית אבל שם האורתודוקסיה מוכנה להסכין עם הרבה מאוד, כי מספיק שיהודי יקנה אוכל כשר רק בפסח , והוא מבדיל את עצמו באופן מובהק מהחברה הגויית הסובבת.
    בארץ אין חברה גויית ולכן היהדות חייבת הייתה להגדיר את מה שמבדיל את עצמה מהאזרחות הכללית.
    טישטוש הגבולות האלו יביא בהכרח לטישטוש היהדות , כיוון שכך לאנשים הרחוקים משמרת תורה ומצוות , יהיה שיג ושיח מיותר עם נושאים הילכתיים מובהקים כמו כשרות וגיורים.
    טישטוש כזה , ממנו סובלת הגולה המתבוללת יכול דווקא לשחק לטובתו של הפונדמנטליזם היהודי , שיהפוך להיות מנספח פורמאלי לאריסטוקרטיה אידיאולוגית. השאלה הגדולה כאן , האם לא נשפוך את המים יחד עם התינוק.
    לכן, צריך להפנות בהכנעה את השאלה הזו למנהיגות היהדות האמיתית , קרי זו שמתגוררת ברחובות זוננפלד ורייכמן במאה שערים, ולשאול את צדיקי הדור שליט"א האם מבחינתם ישנה חשיבות לגבול פורמאלי בין העארס עוואט המסורתי לבין הקיבוצניק הדתי בעל כיפת הנעץ.

    ובבניין ציון וירושלים ננוחם.

    • דרול, בהרבה מילים מפותלות ובמסר עמום אתה בעצם אומר את המובן מאיליו ברחוב החרדי. כלומר, לא אמרת כלום.
      פשוט תהיה ישר ותכתוב: אמונאס-חוכומים(אמונת חכמים ואידך זיל וגמור. ואל תבלבל לנו את השכל בכאילו אתה מבין עניין בליגת ז"רגון הפוסט. אם ברצונך לכתוב קשקוש מעורפל אז לפחות אל תאמר את המיינסטירם החרדי העבש, אלא הישאר מעורפל..

      • עוד לא הגעתי למדרגה שאני יכול להציץ לחדרי ליבם של החרדים ולראות שמשאת נפשם היא לחסל את הדתיות הלאומית , על מנת לבולל אותה בחילוניות הישראלית.
        ודאי שלחרדים השונים ישנה ביקורת ,שהיא לפעמים ביקורת קשה על המגזר הדתי לאומי , אבל אני טרם ניתקלתי בחרדי שיגיד שהוא מוכן לוותר על התורה של הדת"לים ועל המצוות של הדתל"ים , ובלבד שלא יהיו דת"לים יותר.
        (הרגע ניזכרתי ששמעתי כזה דבר בשם האדמו"ר ממונקאטש זצ"ל , אבל נראה לי שזו סתם לשון הרע).
        לכן , אני לא מסכים איתך. לא באתי להיות שופר חלול לחרדים כאלו או אחרים. אמרתי את דעתי ודעתי הברורה שאני מסכים עם יואב שיש לחסל את ה"דתיות".
        מצד שני , קטונתי מלחלק הסכמות או תעודות כשרות , לכן בשאלה כל כך מהותית , הלכה למעשה צריך להיוועץ בגדולי הדור וכבר נתתי את הכתובת שלהם , אבל לא מתיימר לדעת את תשובתם ואני לא טוען שדעתם זהה לדעתי.

      • איזו מין תגובה זו? מה זה השיפוטיות, ההתנשאות והזלזול המכוער הזה? אתה לא מסכים בסדר, אבל ככה?! ואתה בטח חושב שמה שאתה כותב אינו קשקוש.אה?! אנשים מוזרים..

  15. ארוך וצולע,
    לא ברור בעליל

  16. יואב. אענה בסדר הפוך, כדרך הגולם. דווקא ממך, אדם העוסק בניתוחי עומק של תהליכים היסטוריים ובעולם הרוח בכלל, לא ציפיתי לרפיון רוח שכזה.  אם השבתאות הייתה שקר, יש לנו האחריות ללמוד ולהבין מה קרה כאן.  מה היה לא בסדר, אם הייתה טעות, איפה היא נעשתה, ואם הייתה כאן אמת, באחריותנו לשים עליה את האצבע כדי לא לשפוך את התינוק עם המים.  וכן בציונות זה שהיא הצליחה, למה? מה דומה ומה שונה ? בה, ובסביבה שהקיפה אותה.  והאם אין גם בה שקר, ואם יש, לנסות לתקן. בשביל מה בכלל ללמוד היסטוריה??  לא באתי סתם לזרוק אנלוגיות. באתי להבין, במה אתה טוען שאתה שונה? לכאורה,  אנשים מוכשרים, בעלי רצון לשנות, להביא טובה – והביאו על האנושות אסון.  מה הסיבה? במה אתה שונה?
    אשר לטרסצנדנטיות. מחר. לילה טוב.

  17. פיני לוזון

    יואב יקירי. במרכז ההצעה שלך עומד רעיון אחד ויחיד: אין אמת אלהית אמתית בנמצא. הכל המצאה אנושית חברתית הניתנת להגמשה. כאשר אתה מציע את המסטיקה והדוגמה הדתית כאמונות שמטרתן עידון חברתי. אני שואל אותך: מטרתו של אותו סדר חברתי מהו? לדעתי אתה לא מציע דבר, שכן בעיניך אין אמת אלהית או אמת כלשהי בנמצא. אתה מציע בסופו של יום ניהילזם. זו האמת. רעיונות כמו שלך עלו כבר . אינך היחיד. הן עלו אצל הוגים כמו היידגר לא מזמן… ועולים שוב בהגותו של ז'יז'ק וחבריו. מה שאתה מציע הוא בעצם לא אחר מאשר הדרת הקול הטוען לאפשרות של הופעת אמת אלהית בגבולות עלמא הדין. אתה יודע מי מפריע לך? העם היהודי, הטוען בדיוק לזה, ויותר מכל עם אחר מבטא את האלהות על כל פרט מחיו. הייתי מציע לך לבחון במה שונה דעתך מזו של הוגים פוסטמודרניים הטוענים לאיונו של העם היהודי, לפני כחצי מאה ועכשיו…… אני בטוח שלא לזה התכוונת. אולם בדוק עצמך כי כך נשמעים דבריך.

    • פיני וזאב –
      אני קצת עייף מלנסות להצטדק בפני אנשים שבטוחים שהם יודעים טוב ממני מה אני חושב. פיני החליט שלדעתי אין אמת אלוהית אמיתית (מאיפה לעזאזל הוא לקח את זה? מזה שיש גמישות מובנית בתורה שבעל פה, כפי שלימדונו חז"ל?!) וזאב החליט שאני מנסה לשטח את העולם המורכב ולפתור את כל המתחים שנותנים לו את טעמו, רק בגלל שאני לא הופך אוטומטית כל מציאות של דיעבד למציאות של לכתחילה ואדרבה. על זה כבר אמר יצחק שמיר: נו טוף…

  18. טרסצנדנטיות. אפשר להבין לפחות 2 מובנים. במשל מעולם המוסיקה: יש שני רגעי שיא ביצירה – אקורד הסיום, בו הכל נפתר להרמוניה, מתגלה איזה עיקרון על חובק ושלם – ונשגב.
    אך יש עוד רגע, שבלעדיו הראשון לא היה מגיע – רגע שיא המתח, הרגע שבו נשבר המהלך, יש כמעט דיסהרמוניה, אנחנו מתערערים מהנוחות של המהלך ההרמוני. וגם שם יש טרנסצנדנציה: הופעת הלא-מסתדר, הלא רגיל ומובן. רק מתוכו יש טעם לפתרון.
    אצלך יואב, אני מרגיש בריחה מהמתח הזה. ריצה לפתרון. משהו לא מסתדר? לא תואם? יש ניגודים? בא נסדר הכל! נוסח תפילה לא מסתדר לגמרי עם מהלך ההווה – נשנה! העולם הוא פמיניסטי ואצלנו יש חזנים? נסדר משהו. מישהי באה ללחוץ לי תיד ופאדיחה, לא יהיה. יאללה, בא נפתור הכל יהיה רגוע ושקט.

  19. נחמד מאוד להתתלות באילנות גבוהים כרמב"ם והראי"ה קוק, אבל האם מישהו מהם שקל לבטל את ההלכה בצורה אותה אתה מציע? בין אם אנו מחויבים לשו"ע-רמ"א\משנ"ב ובין אם ניתן לפסוק עצמאית, בין אם ניתן לחלוק על ראשונים בהבנת הגמרא ובין אם חייבים להסתמך על אחד מהם, בין אם מערבים שיקולים מוסריים כנגד שיקולים הלכתיים נטו (כדוג' השאלה האם אכילת בשר אדם חמורה יותר מאכילת בשר חזיר) ובין אם לא – בסופו של דבר, הלכה נפסקת בכלים הלכתיים. כך נהגו מהגמרא, דרך הגאונים, הרמב"ם וראשונים אחרים, השו"ע והאחרונים (כדוג' הראי"ה קוק).
    אולי באמת יש מקום לבטל שמירת שבעה נקיים, אולי באמת לנשים מותר ללבוש מכנסיים ואולי אין חיוב אמיתי בברכה לפני אכילה, אבל ההוכחות לכך צריכות לבוא בדרך ההלכתית-המסורתית ולא מתוך שיקולים אישיים של 'איך שומרים על ערך הצניעות בימינו'.

  20. שלום יואב
    יישר כחך על המאמר, הרבה מן האמת נכרים בדבריך והרבה מן האמת הזו יוצאת אל הפועל בחיים של אנשים פרטיים.
    אני רוצה להעיר מספר הערות:
    1. בממסד הרבני, בממסד הדתי, בייבות ובמערכת החינוך של החמ"ד שולטת היררכיה שבראשה באופן סמוי עומדים הערכים החרדים, ומעליהם הרבנים החרדים ודעת התורה החרדית. ההשתוות אליהם יוצרת את המעצורים הברורים שדורשים להמנע משינויים, אשר למרות שהם נכונים הלכתית, הנראות שלהם פוגעת במסורת החרדית ולפיכך "לא יעלה על הדעת", לעשותם, בגלל נראותם. הרי אי אפשר להסתיר את התמונה של אשה שעולה לתורה ואיך זה מצטייר בעיני הציבור… החרדי?? זו הסיבה האמיתית להימנעות מלחולל את השינויים הנדרשים המותרים הלכתית.
    2. לדעתי אין טעם לקרוא קריאות, אל א פשוט לחולל שינויים בשטח, והמציאות תכתיב את הנורמות. אין שום סיכוי שרבנים יובילו שינוי וגם לא מורים או ממונים אחרים בממסד, כל אחד דואג לכסאו, לשמו הטוב ולעתידו הרבני וחש תלוי בראש הפירמידה, היינו פוליטיקאים חרדים.
    3. השינוי שחייבים לחולל הוא בדברים הדחופים שיש בהם פגיעה וחוסר צדק, בבחינת סור מרע, כאן יש לסמן ללא חיל ולל אמורא את העוול, רדיפת גרים, רדיפת עגונות ומסורבות גט, וכיוצא בזה.. כאן מול הסטגנציה הרבנית עומד הצו התורני-מוסרי, צדק צדק תרדוף ומעצים את הפרט להאבק על השינוי ולעשותו גם כאשר אין את ה"הכשר" הרבני.
    זה מה שאני וחברותי עושות למרות המחירים הכבדים שאנו משלמות, מתוך אמונה מלאה בצדקת הדרך.
    4. גם ל"עשה טוב" יש מקום, וזה אומר "לעשות", לא לקרוא קירואת כי הן "קול קורא במדבר", הקריאה צירכה להיות בהקמת קהילות חדשות, העצמת מנהיגות דתית חדשה, הכרה וקבלה של ערכים נכונים יותר של צדק ושוויון, ואחרי המעשים יבואו גם הרבנים, כמו תמיד
    בהצלחה ויישר כח

  21. יהודה רמת גן

    צריך לקרוע על דברים אלו. כבר העירו כאן שיש כאן התנגשות לא רק עם ההלכה מקובלת אצלנו בדורות אלה, אלא גם עם חכמי התלמוד. ניתוח ההלכה המוצג כאן הוא בהתבוננות מבחוץ. התבוננות זו שאינה נותנת אמון בחכמי ההלכה שהתקבלו בעם ישראל בזמן התלמוד ובכל הדורות, עוקרת הבסיס של כל התורה שבעל פה.
    הנחמה הקטנה היא שחריפות הדברים תגרום שלא יתקבלו. גם דברי חלק מהמגיבים מצערים שהם מציעים ליואב ללכת יותר לאט מסיבות טקטיות. והאמת שהדרך הזו לא מובילה לשום מקום טוב.
    המסורתיים והדתלשים שמרגישים מחוברים, יקבלו מקום דווקא אם לא יעשו אידיאולוגיה מהקיום החלקי שלהם. והאמת שכל אדם שעומד מול אלוקים ומול התורה, יודע שלעולם לא יעלה בידו לעשות כל מה שצריך ,ואעפ"כ ישתדל ככל יכולתו וישמח בחלקו, בלי להתיימר לטעון שמה שהוא מבין או משיג זה כל מה שיש.
    בסופו של דבר מה שמאחד את כולנו זוהי ההכרה שכולנו בנים לעם ישראל. באופן פראדוקסאלי ההצעה שמציע יואב שתכליתה לאחד את הציבור הדתי והמסורתי, שמה אותו במובנים מסויימים, מחוץ לשלש הקבוצות הדתית המסורתית והחילונית. שהרי לאף אחד מהם אין יומרה לשנות את התורה. ומה שמשתף אותו איתם, זוהי עובדת השייכות של כולם לעם ישראל. "טלית" זו כוללת בתוכה גם את הליברלים הרדיקליים אותם רצה להוציא יואב מחוץ למחנה.
    כמי שעוקב אחרי התהליך אני יכול לומר שהספור של ר' נחמן מעשה מחכם ותם משקף הרבה מנפתולי הנפש שנראים כאן. הכוונות טובות אבל התוצאות רעות מאוד. חסרה תמימות פשוטה בסיסית שהייתה יכולה כל כך לעזור.

    • יפה אמרת. לא שאני מסכים איתך , אבל דברים שנאמרים מהלב גם נשמעים בלב.
      אשריך.

    • יהודה, צא וראה שעיקר דבריי הם פשוטים וישרים: שההגדרה 'דתי' צריכה לעבור מהעולם, כמו שרוב תלמידי הרב קוק לפחות מצהירים שהם מאמינים. זוהי עמדה המתנגדת להפרדת הקהילות, וליצירת האורתודוכסיה, עמדה שהיתה מקובלת על רבים משלומי אמוני ישראל. היסטורית, האורתודוכסיה ניצחה. טוב. עכשיו חייבים ללכת הלאה וליצור מצב שבו מאפשרים קיום יהודי לגיטימי לרוב היהודים.
      בעיירה היהודית היו הרבה מאד יהודים שהיו רחוקים מנורמות חיים של תלמידי חכמים. אך הם לא נקראו חילוניים וילדיהם למדו עם ילדי המהדרים באותם בתי ספר. אכן אז לא היה צורך לתת לזה גיבוי רשמי ולכתחילאי, כי במילא רוב האנשים בכלל לא יכלו לקרוא את ספרות ההלכה ולדעת שמצפים מהם את הנורמות הגבוהות. אבל היום כשכל תלמיד בכתה ד' בחינוך דתי מתחיל ללמוד משנה ברורה ושואלים רבנים שאלות על כל דבר, זה יוצר נורמה הלכתית מופרכת שבהגדרתה מתאימה לחברה שאומרת "אם לא מתאים לך – תלך", ולא לחברה שלוקחת אחריות על כלל ישראל.
      מקווה שאני מובן יותר. ובכל ההשמצות – כאילו אני עומד 'מחוץ' לתורה ובלי אמון בחז"ל וכדומה – אנא היזהר יותר. אלוהים עדי שלא מיניה ולא מקצתיה.
      אתה מדבר על 'יומרה לשנות את התורה'. ואני מדבר על תחיית התורה שבעל פה, זו שנמסרה לנו על מנת שנדון ונחדש בה באהבה.

  22. דבריך אינם חדשים זו היתה התפיסה הרפורמית של גייגר [אם מצוי אתה בכתביו] וגם מצא לזה תימוכין מחז"ל "דינא דמלכותא דינא",כידוע.
    וכונתי בדברי אלו לומר שעצם הענין שהיהדות היא תורת חיים וככזאת דבריה נכונים גם בעולם הפוסט מודרני שאנו חיים בו היינו מתוך פתיחות לעולם ולא מתוך מהלך של הסתגרות.כלומר מהלך התורה בא לשכלל את העולם ולא להצעידו אחורה [למשל ראה תשובת ר' יהודה מודינה שאלות ותשובות זקני יהודה תשובה ד' עמוד י"א].וכאן צריך זהירות שנשאר שהתורה תנהיג אותנו ולא שאנחנו נבטל דבריה.כעת זמני קצר וגם המקום כאן קצר ,ואפשר שאם כל זאת אמצע זמן לכתוב בזה.והמעוניין לעיין יוכל לעיין בספריו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ שנגע ויותר מנגע בדברים אלו.וכן אפשר גם לעיין בספר דרכה של תורה של הרב ד"ר נחום אליעזר ברקוביץ דרכה של תורה בפרק תפיקדן של המצוות ובעוד כמה עינינים שם בספר.

  23. יהודה רמת גן

    כשהרב קוק דבר על ביטול המושג דתי וחילוני. הוא התכוון להבנתי שאדם ירגיש שהזהות שלו היא היותו בן לעם ישראל. כאשר השייכות הספציפית שלו לקבוצה בתוך עם ישראל תהיה טפילה. במובן הזה כולנו מחוברים. אבל אם כבר נכנסים להגדרת סוציולוגיות אז ברור שיש עדיפות למסורתי שמחזיק באמונה תמימה בד' וברבנן ותלמידיהם (והוא הדין דתי לשעבר או דתי חלקי שלא עושה מזה אידיאולוגיה) מאשר עמדה אידיאולוגית של קיום חלקי של התורה שהיא הרסנית
    הדרך לחזק את כל אלה שכביכול לא מסוגלים לקיום שלם היא א. ללמד אותם שאפשר הרבה יותר ממה שחושבים בשלב הראשון. ב. שכל מאמץ כנה כלפי התורה וכלפי קרבת ד' מתקבל בשמים וגם בארץ באהבה ובברכה. אבל השלחן ערוך נשאר אותו שלחן ערוך, ורק אנשים שיש לציבור שומרי התורה אמון בהם שהם יודעים ומסורים בכל ליבם לד' ולתורתו יוכלו לחדש בה חידושים. כמו שקורה בכל דור.

  24. שורה תחתונה – יש לי חבר חילוני עם מטבח שמכניס רק מוצרים כשרים אבל לא מפריד בין בשר לחלב, האם תתארח אצלו לארוחה חמה?

    זו השורה התחתונה והשאלה המרכזית.

  25. בס"ד ז' באדר תשע"ה

    ואם נכריז על 'ביטול החברה הדתית' ינהרו כולם לבתי הכנסת? אדרבה, כשרואים יהודי שומר מצוות שאינו מסובך ומסוכסך עם עצמו, אלא חי את חייו בשמחה כשהתורה מאירה את דרכו, שומר על עקרונותיו בלי לזלזל ולפגוע באחרים – אז נמשכים אחריו ומתקרבים לתורה. אם ברב ואם במעט.
    אם משוים מה היה כאן בשנות החמישים והששים ומה קורה היום – רואים כמה התקדמנו, כמה גדל שיעורם של יהודים שומרי תורה ומצוות וכמה גדלה השפעתם על כל מערכות החיים. 'קובץ על יד ירבה', וקמעא קמעא חוזר עם ישראל לטבעו – עדה קדושה!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  26. ישר כוח!! כל הכבוד על האומץ על האמת.

    חוזרת בתשובה מזה 9 שנים.ומחפשת לשמוע קולות כאלה בחברה הדתית ולא שומעת…
    כל פעם שאני שואלת אז למה לא מקימים סהנדרין,אז למה לא מחדשים,לא משנים-מקבלת תשובות פחדניות ועלובות.
    הפרטים והחזון המדויק-זה לא חשוב כרגע.וגם בלתי אפשרי לדמיין הכל מראש.
    החשוב שתהיה תזוזה בדרך הנכונה. והכיוון נכון.
    במישור האישי-אני חזרתי בתשובה להיות דתיה לייט מתוך הכרה ובחירה
    ולא מתוך עצלות.
    בעיקר האכזבה שלי היא מהרבנים ,מהפוסקים.בעיקר מאלה שאני מעריכה וקורת בשקיקה את דיברהם.

  1. פינגבק: יואב שורק על "ביטול החברה הדתית" « מינים

  2. פינגבק: דרך של נאמנות לתורה / יואב שורק « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  3. פינגבק: מהכשרת החילוניות הישראלית ועד לביטול החברה הדתית « לולאת האל – תומר פרסיקו

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: