בתגובה ל"עושים צחוק מהעבודה" מאת אור יחזקאל הירש, גיליון "איגרת הפורים"

 

אפילו לא בצחוק / יוחנן פריד

כדרככם בעריכה ראויה, יפה עשיתם ששמתם את המאמר העוסק בעניין עבודת בית המקדש בראש החלק "איגרת הפורים"; שהרי אין כמוהו ל"תורת פורים" הנאמרת מתוך הוללות ושכרות ולא מתוך "מורא מקדש וקודשיו". ייאמרו הדברים ברורות ונחרצות: גם אם הייתה כוונתו לשם שמים, עבר המחבר של המאמר את הגבול המותר אפילו ב"תורת פורים". ואתם, הדבקים בה' – נתתם יד ושם ל"ע לתורה שאיננה סם חיים. קראתי את השורות שוב ושוב, מתוך הבנה כי בעניינים נשגבים עסקינן, וניסיתי לחפש נקודות קולא וזכות: שמא רק ניסוחים אומללים לפנינו, שמא רק ניסיונות של פופולריות בהסברת מחשבות ודברים עמוקים לאלו שאינם בקיאים בנגלות ובנסתרות.

לצערי, להוותי, לא מצאתי אחת מכל אלו. תוכו וברו של המאמר אפילו לכלל פרודיה לא הגיע, ואין לי אלא לרמוז מבלי לצטט משהו מתוך הדברים שייאמרו בעוד כחודש באשר לשיניו של אחד מן הבנים שיסבו עמנו לסדר בליל הפסח… האמנם היה גם "מבט שני" אחרי "המבט הראשוני" של הכותב, ותיאורו את עבודת המקדש "כמשהו לא רציני… מגוחך… אבסורד… חילול השם (!)" ועוד כהנה וכהנה ביטויים פלסטיים שתרעד היד מלכותבם? אין זאת אלא כי עדותו של "ההוגה" נסמכת על הבנתו של "אחייני בן השלוש ששאל: למה הקב"ה צריך בית?", סוף ציטוט. אכן ייתכן כי הצונאמי "המחשבתי-העמוק" שבו אנו נסחפים עם דבריו יבוא לשיאו בהגדרת הפרודיה בדימוי ל"ג'וקר (=הבדחן) במשחק הקלפים, הלא הוא הקלף החזק מכולם". אשרינו. עתה סוף סוף זכינו והבנו! וכמתק לשונו: "כשמורידים אנו את המסווה ומבינים שהעבודה במקדש אינה אלא בדיחה, או אז נהפך בית המקדש לביתו של הקב"ה באמת".

 מיותר כאן להוסיף ולכתוב כי מאות רבות של כותבים בכל הדורות העמיקו להסביר כי כל עבודת ה' ועשיית המצוות היא שילוב בין כוונות פנימיות למעשים רציניים ולא ח"ו עיסוקים תיאטרליים ושאר ניסיונות תיאור והסבר נטולי אמונה ונשמה. אנא ואנא – בטוחני כי תימצא לכותב, מפני כבודו, הדרך לתיקון הדברים ויפה שעה אחת קודם. ולעורכים ייאמר: שורות אלו נכתבות בעצם חג הפורים ושטף גדול של שחוק ודמע בעיניי. אך אי אפשר לי לשתוק ולידום. האמנם?! עד היכן עוד נגיע מתוך "חופש הדיבור וחירות הכתיבה"?! טוב להודות, כי ברוך ה' זוכים אנו מדי שבת בשבתו בגינכם לעונג שבת אמיתי בפגישה עם יוצרים מקוריים וכותבים ברוכי כישרונות, אך קיים ללא כל ספק "גבול בל יעבורון". ודומה כי הפעם עברתם אותו. אוסיף סיפור אישי קטן: באחד השנים – לפני כמה עשורים – בתוך עיצומה של שמחת הפורים, החל לומר דברי תורה בפלפולא חריפתא אחד מגדולי התלמידים בישיבת "מרכז הרב" (היה זה תלמיד חכם מובהק ואיש מעלה, אשר לימים כיהן כראש ישיבה גדולה). הרב צבי יהודה זצ"ל צחק עימנו בכל פה ובכל לב, אך לפתע פנה והרעים עליו בקולו ואמר: "עד כאן! עד כאן!". עד הייתי למחזה מסעיר זה ועד היום חרות הוא בי ובנשמתי. אנא מכם, עורכי "שבת" היקרים; דעו בדחילו וברחימו לשים גבול, כדי שנזכה להמשיך ולהגות בדברי תורתנו הקדושה בחכמה, בתבונה ובטהרת הלב. 

 הרב יוחנן פריד הוא רב מושב בית מאיר. שימש שנים רבות כמנהל האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך

העורך משיב: אכן דבריו של אור הירש עלולים להיקרא כזלזול בעבודת המקדש, אך לא כך קרא הוא ולא כך קראתי אני. לא הייתי נותן את ידי לפרסום הלועג למשהו מן המסורת. הצגת העבודה כסוג של תיאטרון היא עמדה מפתיעה אך מעניינת – כמו עמדות רבות שמקורן בחסידות ובהגות מודרנית, הפותחת עוד אפיקי חשיבה בסוגיה זו של הקרבנות, שעל פי רוב נדחקת לקרן זווית. על כן עודדתי את הכותב, שחשש שהמאמר נועז מדי (ואולי צדק), לפרסם את המאמר. אכן, הקונטקסט של הגות הפורים, שיש בה מיסוד ה'נהפוך הוא' ומציאת עומק היהדות במקומות לא צפויים, תאם את קווי המאמר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011

פורסמה ב-20 באפריל 2011, ב-גיליון מצורע תשע"א - 713, תגובות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: