"מחכים ללידה, אבל עוד לא הגענו" / דוד ברוקנר

 

בערב עיון לזכרם של יצחק וטליה אימס נסקר מצבו של הר הבית בתודעה ובשטח, ואף הוצגו תוכניות לעיצוב ירושלים כבירה עכשווית שמקדש במרכזה     

ערב עיון ייחודי בנושא הר הבית התקיים לפני כחודשיים במכללת הרצוג שבגוש עציון. הערב הוקדש לזכרם של טליה ויצחק אימס – תלמיד המכללה – שנרצחו בדרכם לביתם שבבית חג"י לפני כחצי שנה. יוזם האירוע היה הרב יצחק לוי, ממרצי המכללה, חבר טוב ליצחק ומהעוסקים רבות בעידוד הדרישה הציבורית להר הבית.

הרב לוי פתח את הערב בסקירת מצבו של ההר מאז מלחמת ששת הימים ועד היום. הוא הזכיר את כרוז הרבנים המפורסם שיצא מיד לאחר שחרור המקום ואשר הזהיר בנחרצות שלא לעלות אליו, והסביר את הרקע שחייב והצדיק את הוצאתו המהירה. עוד הוא הזכיר ששום פעולה ממשלתית לא נעשית בהר, ואין שום זכר לריבונות ישראלית, ולו שילוט של העירייה או ייצוג סמלי למשרד הדתות. "השלטים ההיסטוריים המזהירים נוכרים מכניסה אל המקדש הוצבו בתקופה שבה הארץ הייתה נתונה תחת שלטון זר, שהבין שיש לכבד את אמונת היהודים – ואילו כיום איננו מרשים לעצמנו אפילו תזכורת סמלית להוכחת הריבונות", חידד.

קשר ערטילאי או ממשי?

הערב התיחד ברב-גוניותו, וידע לסקור את הנושא הנדון מצדדיו השונים מבלי לברוח למחוזות פלפלניים או מחקריים שנוגעים בקצותיו ולא מתמודדים בישירות ובישרות בלִבה הרותחת.

ראשון הדוברים היה הרב יהושע מגנס מישיבת מרכז הרב, הידועה בהתנגדותה העקרונית לעלייה אל ההר. הוא התבקש לדבר על נתיבי הקשר עם הר הבית כאשר לא באים עדיו בפועל. הרב מגנס הסביר בקצרה את דעתו של הרב שפירא זצ"ל בעניין – מפני שמדובר בחשש הכרוך באיסור כרת אין לסמוך על מחקר אלא אך ורק על מסורת ידועה ומהימנה שתזהה את מקום המקדש ואת גבולות השטח המותר בכניסה. עוד הסביר שבדיעבד, לאחר שהשיקולים ההלכתיים מונעים את העלייה עצמה, הכיסופים מרוממים את הנפש ומגדלים אותה עד שבעלי נפש גדולה מסוגלים לבוא ולהיכנס אל ההר במחשבתם וברוחם באמצעות הקשר החזק שהם חשים אליו.

הרב יעקב מדן שעלה לדבר אחריו היה נסער מאוד, ודיבר בלהט על החסרונות המתהווים בעקבות חוסר פקידת המקום בפועל. רק מי שעולה להר, קבע הרב מדן, מסוגל להבין את גודלו ועומקו של השבר. אך יתרה מכך: ישנה גם ההמחשה שבלב. מי שנמצא על ההר תופס את הנושא כולו כמציאותי ובר ביצוע, כזה שאפשר להורות עליו באצבע ולפעול בשתי ידיים לתיקונו. למי שנשאר למטה, לעומת זאת, יישאר הבניין כעובדה מופשטת המרחפת מעל הכותל שאין לעברו, עד ליצירת תחושה של פטור מהתקדמות.

בסיום דבריו דיבר בכאב גדול וברגש רב על איבוד הריבונות במקום. הוא סיפר על פגישה שהייתה לו לפני מספר שנים עם ראש השב"כ דאז, אבי דיכטר, שצעק עליו ושאל אותו במפגיע מדוע לא עולים מספיק יהודים להר הבית. "אני דחפתי לפתיחת ההר ליהודים ולהקלת תנאי העלייה אליו. אני סבור שכדי להחיל את הריבונות בירושלים אין דרך אחרת מהחלתה בהר הבית. אבל איפה האנשים שלכם? למה אתם לא מביאים אותם? אם לא תבואו – כל עמלי ירד לטמיון!", אמר דיכטר.

בין חזון למציאות

הדובר השלישי, יהודה עציון, פרש את חזונו לתכנון אורבני מחודש של לב ירושלים וסביבותיה כעיר שמקדש במרכזה, הערוכה לקליטת המוני ישראל שלוש פעמים בשנה. גיליונות תכנון ראשוניים ומרשימים, פרי עבודה ארוכה ומאומצת, הוקרנו והמחישו את דמותה של עיר בירה מודרנית המודעת היטב לכל צרכיה הרגילים והמיוחדים, ויחד עם זאת מפנה כל העת את פניה לערכי הקודש, המוסר והצדק.

עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ', חבר בוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית, סקר את תולדות הסכסוך הישראלי-פלשתיני בהר. מעניין היה לשמוע על מגמת ההתעניינות בהר הגוברת בשני צדדי הסכסוך בשנים האחרונות, אך גם על ההבדל הזועק: פעולות יחידות ופרטיות מהצד היהודי – חלקן חסרות רושם כמעט לחלוטין – ומאידך פעילות ממוסדת והמונית של התנועה האסלאמית, המביאה למקום המוני ערבים מדי שבוע ומפרה בשיטתיות את הסטטוס-קוו בהר כדי לחזק את הנרטיב המוסלמי על המקום ולהשמיד ראיות לקיומו של המקדש שבקיומו אין הם מודים (מעניינת הייתה ההערה שהכחשה זו החלה אף היא במאה האחרונה, ולפניה ישנן הודאות רבות ואף רשמיות של העולם הערבי בהיות ההר מקום מקדש היהודים).

במהלך הערב הוקרן סרטון שבו נראה יצחק אימס מדבר על מעמדו של ההר ועל ההתקדמות ביחס הציבורי כלפיו. "אנחנו עוד במצב של הריון", סיכם יצחק. "מחכים ללידה, אבל עוד לא הגענו". נראה לי שהגדרה זו קולעת לתיאור התחושה שאיתה יצאו 400 המשתתפים בערב העיון שהוקדש לזכרו.

 ———————————————————————————————————————-

 עיקרו של החג

נראה כאילו ההלכה מעמידה לצורך הקרבת הפסח עוד ועוד פתרונות, כדי להצביע ולחדד את מהותו של הקרבן: הנה, אין כמעט מניעה הלכתית להיתלות בה. ועכשיו אמרו אתם, עם כל האמת – האם אתם מוכנים להיגאל?

קרבן הפסח, שמוכר לרבים היום בעיקר כפולקע צלויה על קערת הסדר, הוא מעיקריו הגדולים של החג שנשכחו מאיתנו במרוצת הגלות, ושהשיבה לחיי גאולה מחייבת אותם.

כבר ביציאת מצרים, מלמדת המכילתא, ראה הקב"ה את ישראל הריקנים ממצוות ונתן להם שתי מצוות שמסירות נפש כרוכה בהן – דם הפסח ודם המילה (עליהן קורא המדרש את הפסוק "בדמיך חיי, בדמיך חיי") – מצוות שעל ידן ראויים היו לצאת לחירות. בפסח היחיד שעשו ישראל במדבר אנו מוצאים את הטמאים לנפש הקוראים אל משה – "אנחנו טמאים לנפש אדם – למה ניגרע?", כלומר – מצווה זו מבטאת יותר מכול את הברית והקשר בין העם וא-להיו, ופטור הלכתי מקיומה לטמאי הנפש אינו מספק אותם כשהם נגרעים ממנה. גם שאר הקרבות הפסח הנזכרות במקרא מתארות שיבה לחיי חירות רוחניים וגשמיים: כך בפסח חזקיהו (דהי"ב פרק ל), בימי יאשיהו (מלכים ב' פרק כג) ובימי עזרא הסופר (עזרא פרק ו).

רבי אשתורי הפרחי, בעל ה"כפתור ופרח", מספר על רבי יחיאל מפריז, מבעלי התוספות, שרצה לחדש את הקרבת הקרבן. בדורות מאוחרים בהרבה דנו ביניהם רבי עקיבא איגר וחתנו ה"חתם סופר" על אפשרויות חידושו המעשי של הקרבן – והדבר העניק, בין היתר, את הכוח לרב צבי הירש קלישר, תלמידו של החת"ס, לדון בהרחבה על בניין המקדש ועל חידוש עבודת הקרבנות, ולעבור לפסי השתדלות מעשיים בעניין זה עד לבקשתו מאת אנשל רוטשילד לקנות את ארץ ישראל מממשלת הפחה המצרי מוחמד עלי – ואם לא יאבה אדוני הארץ כי אז על כל פנים את ירושלים וסביבותיה, או לפחות את מקום המקדש וסביבתו, "לחפש מקום המזבח ולהעלות זבחי רצון לא-להי עולם, וממנו יוושע יהודה תשועת עולמים… באופן שיהיה חירות ורישיון לאנשי ישראל לעשות שם ככל רצונם, ולבוא לשם מכל הארצות בלי עיכוב, ובלי קושי מסים ושעבוד מן מושל הארץ, למען נזבחה לה' א-להינו".

קרבן הפסח הוא מקרה הלכתי ייחודי של קרבן שאין בעיה רבה להקריבו כיום. ככל הקרבנות, אפשר להקריבו גם כאשר הבית עודנו חרב, ואפשר להסתפק לצורך כך במזבח קטן ומינימלי שיוצב במקומו המקורי. הוא יכול לבוא בטומאה, הנדחית מפני טומאתם של רוב הקהל. הדבר היחיד שחסר כיום הוא אומץ לאומי והחלטה נחושה. נראה כאילו ההלכה מעמידה לצורך הקרבת הפסח עוד ועוד פתרונות, כדי להצביע ולחדד את מהותו של הקרבן: הנה, אין כמעט מניעה הלכתית להיתלות בה. ועכשיו אמרו אתם, עם כל האמת – האם אתם מוכנים להיגאל?

חזרת הקרבן

הלכותיו של חג המצות מרובות מאוד, ולפיכך אין חשים בחסרונו של קרבן החג. אולם מסכת פסחים מציירת תמונה שלפיה קרבן הפסח הוא עיקר העיקרים: הלכות החמץ והמצה ממלאות ארבעה מפרקי המסכת, הלכות הסדר פרק אחד – ואילו הלכות הפסח חמישה פרקים.

בשנים האחרונות עולה המודעות לעניינו של קרבן הפסח כמוטיב המרכזי של החג. "הגדת המקדש" המפוארת שכתב הרב ישראל אריאל זכתה לתפוצה גדולה, ומשנה לשנה רבה ההתעניינות הציבורית באופיו המקורי של החג.

בשנה שעברה החל מהלך ציבורי רחב של הימנות על קרבן הפסח. את המהלך יזמו "הקרן למורשת החפץ חיים למורשת בית המקדש" ועמותת "והראנו בבניינו" של הרב מנחם מקובר, בניצוחו והשתדלותו של ר' יהודה גליק. מטרת העניין פשוטה: להמחיש את הכיסופים, להוריד אותם ממקום ערטילאי ולא מעשי לכדי מימוש ולהתכונן לחג הפסח כפי שיש לעשות זאת באמת. במסגרת זו הגיעו המארגנים להסכמה עם בעלי עדרי צאן שלפיה ימתינו המגדלים עם סימון גדיי ההמלטה האחרונה – סימון שגורם להם להיחשב בעלי מום – עד לאחר חג הפסח, וישמרו אותם מוכנים לאפשרות של מכירה לצורך הקרבת הקרבן (כמובן, הגדיים לא מוקדשים לשם קרבן אלא אך ורק מוכנים לאפשרות זו). הימנות על קרבן הפסח עולה 12 שקלים לאדם, ואפשר לעשותה במוקד טלפוני הפועל בין השעות 8 בבוקר ל-12 בלילה, ומספרו 02-9410100. אם לא יירכשו הגדיים בכסף עקב אי יכולת להקריבם – הוא יופנה לחיזוק לימוד הלכות ענייני המקדש וקודשיו.

בדרך זו יכול כל יהודי לבטא את אמונתו, לבצע מעשה שבעקבותיו נמשך הלב, ולהראות דוגמה אישית לסביבתו ולבני ביתו. ייתן ה' שכבר השנה נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, אך אפילו אם לא נזכה – הרי שפעולה ציבורית נרחבת זו תצטרף אט אט למסה הקריטית של התביעה למימוש הבעלות היהודית על ההר בפועל, ולחידוש ימים כקדם.

ראוי לציין שאחד מהדברים שבהם מתייחד פרויקט זה הוא בכך שגדולי ישראל מחוגים מגוונים תומכים בו בצורה נלהבת. רבים מאוד ממנהיגי הציבור החרדי נתנו את ברכתם לעניין וקראו להשתתף בו, ובראשם הרב קנייבסקי, הרב נבנצל, הרב זילברשטיין ועוד. יהי רצון שכעת, כאשר ההסכמה רחבה והעם מרובה – ישמע ה' לתפילתנו וייתן בנו את העוז הנדרש לצאת לחיי גאולה וחירות שלמים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באפריל 2011, ב-גיליון אחרי-מות תשע"א - 714 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: