כשהלמדנות נפגשת עם הרגש / אביעד ברטוב

 

על פי יסודות הלמדנות הבריסקאית מעיין הרב סולוביצ'יק בעולמה של התפילה וחושף בה משמעויות קיומיות לאדם המאמין. מקבץ משיעוריו

על התפילה – שיעוריו של הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, ראובן גראדנר; הוצאה עצמית, 2011, 179 עמ'

בראשית המאה העשרים, התפרסמו בעולם הישיבות שיעוריו של הרב חיים הלוי סולוביצ'יק, שיצאו לאור לאחר פטירתו כ'חידושי רבנו חיים הלוי' על הרמב"ם. צורת הלימוד, כפי שבאה לידי ביטוי בשיעורים אלה, השפיעה רבות על אופן הלימוד בישיבות מזרח אירופה – שהיו אז בתקופת הזוהר שלהן. עד היום משמשים המודלים לניתוח הטקסט שהנחיל ר' חיים אבן יסוד בעולם הישיבות, הן החרדי הן הציוני.

יש נטייה לחשוב כי דרך הניתוח הסולוביצ'יקית-"בריסקאית" מבוססת על הנחת היסוד הפורמליסטית לבדה, ולפיה עולם המושגים התלמודי צריך להיבחן כמערכת כללים סגורה, שאינה מושפעת בהכרח מגורמים אחרים. ברם, כאשר אנו בוחנים את דרכם של ממשיכי הדרך של ר' חיים, דומה שהמציאות מורכבת יותר. נכדו של ר' חיים, הרב יוסף דב סולוביצ'יק המוכר לרבים כ"הרב סולוביצ'יק", פיתח את שיטת סבו – אך העניק למודלים הפורמליסטיים אינטרפרטציה מהותית.

הרב ראובן גראדנר בספרו 'על התפילה' מביא בפני הקורא הישראלי את שיעורי הרב סולוביצ'יק העוסקים בהיבטים שונים של התפילה ומתבוננים בה מזוויות מגוונות. השיעורים הועברו ביידיש ובאנגלית לציבור 'בעלי בתים' במחצית השנייה של המאה העשרים. כאחד מן המנהיגים הבולטים של יהדות ארה"ב הרגיש הרב סולוביצ'יק את צורך השעה במתיחת גשר בין עולם הקטגוריות ההלכתי של מצוות התפילה לבין חווית התפילה ועולמה הרגשי. וכך כותב הרב:

היהודי האמריקני איבד את המושג של שבת וחול. אפילו היהודי השומר שבת ואינו עושה מלאכה, אין לו ההבחנה הרגשית של שבת (עמ' 38).

בספר 'על התפילה' בונה הרב סולוביצ'יק מודלים קיומיים להלכות תפילה בשני מישורים: המישור  האישי האינטימי, ולצידו המישור הציבורי: התפילה בציבור ובבית הכנסת, שליח הציבור ומינויו, וקדושתו של בית הכנסת. בחיבור שבין שני המישורים יוצר הרב קהילת מתפללים הפוגשת את הא-ל באופן אינטימי מחד גיסא ומתוך ערבות הדדית מאידך גיסא.  

כאשר בוחנים את היסודות שעליהם מבוססים רעיונותיו של הרב סלוביצ'יק על התפילה, מוצאים כי הוא שאב אותם מעיון בתורת סבו, ר' חיים מבריסק, 'אבי השיטה הבריסקאית'. נשתמש לדוגמה בהבחנה המובאת בספרו של הסב, 'חידושי הגר"ח על הרמב"ם', לביאור הדברים. לדעת ר' חיים, כאשר אדם מתפלל עליו לכוון את תפילתו בשני מישורים: "האחת, כוונה של פירוש הדברים, והשנייה – שהוא עומד בתפילה לפני ה'" (הלכות תפילה ד, א).

"כוונת פירוש הדברים" היא לכאורה הכוונה הקונקרטית, כוונת האדם למילות התפילה, ואילו הכוונה השנייה היא הכוונה התודעתית שבה האדם נמצא בשעת אמירת מילות התפילה. בספריו של הרב סולוביצ'יק אנו מוצאים את האינטרפרטציה האקזיסטנציאלית לרעיונו של סבו. בספר 'על התפילה' מודגש הפן החוויתי-תודעתי:

בתפילה מקריב האדם את כולו, את כל אישיותו לקב"ה (עמ' 16-15).

כיוון שהפן הראשון אינו מודגש בספר 'על התפילה', נביא מדברי הרב סולוביצ'יק בספרו 'דברי הגות והערכה', שבו מדגיש הרב את קיומה של הכוונה הקונקרטית, וכך נקבל נקודת מבט מלאה יותר על  תפיסתו של הרב בנושא זה:

השתפכות הנפש מתמזגת עם הבנת התודעה. להתפלל משמעו להבחין, להעריך, להבין; במילים אחרות, לבקש בתבונה. אני מתפלל לסיפוקם של צרכים מסוימים בהכירי בהם כראויים לסיפוק (דברי הגות והערכה, עמ' 265-264).

כוונה זו שהרב מדבר עליה מקבילה לכוונת 'פירוש הדברים' שבה עוסק ר' חיים בחידושו, ובה המתפלל מצליח להתחבר לחוויה האנושית המקופלת בבקשות הצרכים השונות המופיעות בתפילתו ולהופכן לבקשות אישיות המוגדרות היטב.

מוקד נוסף ומרכזי בספר הוא החיבור בין התפילה למצוות לימוד תורה, שאת שתיהן מכנה הרב סולוביצ'יק 'עבודה שבלב':

 אדם זוכה לכתרה של תורה כשלימודו הוא לא רק ידיעת התורה אלא גם עבודה שבלב (עמ' 66).

על ידי עיון משווה בהלכות מקבילות במצוות לימוד תורה, מראה הרב סולוביצ'יק כיצד רצתה ההלכה "לאחד את התפילה עם תלמוד תורה…". לצד הניתוח הפורמליסטי של המודלים ההלכתיים, מבקש הרב סולוביצ'יק לתת הסבר קיומי ומהותי לחיבור:

התורה מביאה לידי אחדות וייחוד עם הקב"ה. באחדות זו מותר להתפלל, מותר לומר דברי ריצוי ושבח (עמ' 58-57).

במילים אחרות, הלימוד המעמיק נותן לאדם את האפשרות לחבר בין עולמו הפיסי לעולמו הרוחני, וחיבור זה הוא לאמיתו של דבר "אחדות וייחוד עם הקב"ה". רק על ידי התאחדות שכזו ישנה לאדם האפשרות לגשת לתפילה כלל ועיקר (רעיון זה שאוב על ידי הרב מדברי בעל התניא). תיאור מעשי לחוויה מעין זו מביא הרב בסיפור על סבו, ר' חיים מבריסק:

בליל ראש השנה אחרי הקידוש והסעודה, ר' חיים היה יושב לפני הגמרא, מסכת ראש השנה פתוחה, והיה שר את המשניות ואת הגמרא בניגון המיוחד שלו. ואבי זצ"ל בליל יום הכיפורים היה חוזר על סדר עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול. מדוע חזרו? הלא ידעו את הגמרא על פה? אלא פשוט לא היו יכולים להתנתק מהתורה. התורה הייתה להם אבן שואבת. לא היה אפשר להם ללכת מהגמרא. געגועים היו להם… אנשים טועים בר' חיים ובכל המשפחה שלי. חושבים שהיו אנשים יבשים ושהיה להם רק מוח. חס ושלום! זה לא נכון. אף פעם לא ראיתי עובד א-להים כר' חיים. הייתה לר' חיים נשמה של ילד. אני זוכר איך שהיה אומר את סדר העבודה ביום הכיפורים. כשהגיע ל"והכהנים והעם… וכך היה אומר" וכו', בקול הבריטון שלו, הייתה בפניו כל כך הרבה שמחה… (עמ' 68-67).

דומה שהיום דבריו של הרב בהקשר זה יכולים להיות קול מעניין בשיח על לימוד התורה המתחדש. לומדים רבים, הנתקלים בקושי קיומי בחיבור הטקסטים לחוויית החיים הקונקרטית שלהם, מסתייעים באמירתו של רבי נחמן מברסלב שלפיה יש "להפוך את התורות לתפילות" בבואם לחדש שיטות לימוד המנסות להעצים את הפן הקיומי, לבחון את הטקסט במשקפי הרלוונטיות ולעזוב את  הלימוד הפורמלי, המכונה בפיהם 'בריסקאי יבש', ואמון בעיקר על חידוד והגדרה של הסוגיה הנלמדת. והנה, בסיפור זה שלפנינו מספר הרב סולוביצ'יק כיצד זקנו, אשר דקדק בקוצן של הלכות עבודת יום הכיפורים לרמב"ם, הגיע בשעת אמירת סדר העבודה לחוויה הדתית הצרופה, ל'רינה של תורה', מבלי להזדקק לשאלות קיומיות. לאמור, הקישור השכלי העוסק בחידוד והגדרה הביא בסופו של דבר לחוויה בלימוד. ונשאלת השאלה, כיצד נוצר פלא זה? נראה שכשם שהמלחין מאזין לקצב, למשקל ולסולם, כך הלומד מעיין בקצב שבמילים, במשקל שבשורה ובסולם של הטקסט הנלמד.

שמיעתו המוסיקלית של הלמדן ברגעי השיא שלה היא 'רינה של תורה', המתרכזת בניגון המילים. יתרונו של הלמדן הפורמלי על הלמדן הקיומי הוא בכך שהוא מתחיל את מסעו בעולם 'המושגי-הלכתי' ומסיימו בחוויה, ובכך הוא מגיע לדיוק בחוויה, שאותה מגדיר הרב 'רינה של תורה'. לעומתו, הלומד הקיומי מתחיל את מסעו בחוויה האנושית, ולא תמיד מכפיף את עצמו לעולם המושגים ההלכתי (דבר הבא לעתים לידי ביטוי בחוסר מחויבות להלכה כפי שהתקבלה בעם ישראל – אך לא בהכרח). כך גם בתפילה: לצד החוויה שבקרבת א-לוהים, נמצא עיון התפילה שעיקרו הבנת התודעה האנושית המתבוננת על החיים.

הרב ראובן גראדנר זכה לשמוע את שירת רבנו הלוי בעת שבתו בתוכנית הסמיכה לרבנים בישיבה-אוניברסיטה. בספרו זה, 'על התפילה', מגיש הרב גראדנר לדוברי השפה העברית שאינם בקיאים ברזי היידיש והאנגלית שיעורים שאמר הרב סולוביצי'ק לציבור 'בעלי-בתים' בין השנים תש"ח לתשל"ד. השיחות מביאות בצורה נגישה לקורא רעיונות מרכזיים במשנתו של הרב סולוביצ'יק על התפילה. אמנם, חלק מהרעיונות הובאו כבר בספרים השונים שיצאו לאור על ידי משפחת הרב, ונראה כי טוב היה עושה המחבר אילו היה מוסיף הפניות למקורות מקבילים בכתבים האחרים, שכן לעתים יכולות סתימותיו של הרב בחלק מן השיעורים לבוא על פתרונן על ידי עיון נוסף במאמריו במקומות אחרים. אף על פי כן, לא נפגמת ההנאה שבקריאת האסופה, ודומה שהבאת השיעורים כפי שנאמרו, בצורתם 'הבעלבתית', משמרת חן מיוחד, שנחשף בפני המעיין ב'על התפילה'.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באפריל 2011, ב-גיליון אחרי-מות תשע"א - 714, יהדות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: