מאמינה ושואלת / ורד פורת

הרב קרדוזו היקר,

תודה ששימשת לי לפה.

את ההתרסה שלך שנאמרה בקול הרבה אנשים אומרים, אבל בשקט. כי אנשים מפחדים להתריס ולשאול שאלות. ככה לימדו אותם וככה הם גדלו: אל תשאל שאלות ואל תתמה יותר מדי, המשך בחייך כאילו דבר לא קרה. היה בת יענה, הטמן ראשך בחול ואולי הבעיה שנתקלת בה תיעלם…

זה כמו בכיתה – המורה אוהב שכל התלמידים יושבים בשקט, לא גורמים בעיות; כולם אותו דבר, אותו שטאנץ, אף אחד לא צועק או מעז לא למלא את פקודת המורה. וכך יכול המורה ללמד ו"להצעיד" את הכיתה קדימה.

ומה אם אחד מהתלמידים שואל (במקרה הטוב – שאלות על החומר הנלמד)? הוא "מטלטל את הסירה" – אוי ואבוי! מישהו העז לשאול, וגרם לכולם – לכיתה בכלל ולמורה בפרט – לחשוב!

ומה עושים במקרה הזה? צריך לחשוב איך והיכן למצוא תשובה מתאימה שתניח את דעתו… אתה גרמת ל"טלטול הסירה". העזת, רחמנא לצלן, לשאול, לתמוה ולהתריס.

אני בטוחה שרבים יגיבו כמו המורה שלנו – "נורא ואיום!" מה עושים? כיצד נשתיק את המעז הזה? מה יקרה לנו, ההולכים בתלם, אם מישהו יקרא את הדברים החמורים הללו, ייקח אותם כמה צעדים הלאה ויעשה מעשים שלא ייעשו?

ואני אומרת: אז מה? ממה אתם מפחדים? מלחשוב קצת?

אם אנחנו חושבים, מעלים תהיות, שאלות נוקבות, אפילו התרסה כלפי שמיא – האם זה גורם לנו לאבד את האמונה?

הרי אם נביט בתנ"ך, בדמויות המופת שלנו, באבות האומה, במנהיגים הדגולים שהפכו אותנו לעם – כל אחד, בזמנו ובדרך שלו, שאל שאלות. לא היסס לשאול את הקב"ה – מה, למה, כיצד?

נכון שהם קיבלו תשובה ישירה שהניחה את דעתם, אך המסר מהתהליך הזה הוא שאין לפחד לשאול. נכון, אנחנו לא במדרגתם, אין ספק. אבל השאלה "למה" מכריחה אותי לעצב את "גוש הפלסטלינה" (וסליחה על ההשוואה) מחדש. השאלות, וגם ההתרסה, גורמות לכך שבהעדר תשובה ישירה אני זו שנאלצת למצוא את התשובה, ובכך אני "גדלה" בחיי האמוניים.

הו! כמה אני מקנאה לפעמים באנשים שאינם חושבים. נראה שהכול בסדר אצלם – הם פועלים, חיים, נושמים באוטומט. בלי לשאול שאלות, בלי לתהות – עושים, וזהו.

אך אילו חיים משעממים יש להם..

ומה קורה להם כשהסירה מיטלטלת? האם יש בכוחם לייצב אותה חזרה, או שמא כיוון שהסירה שלהם שלהם שטה בניחותא כל חייהם, הטלטול הקטן ביותר מטביע אותה לתהום, כי הם אינם יודעים כיצד פועלים במצב של טלטול?

ואם בטלטול עסקינן – אנחנו יודעים מה פירוש המילה. לפני יותר משנה וחצי קרה אסון במשפחתנו. בננו בן ה-21 ושבעה חודשים שהיה ילד מיוחד עם תסמונת דאון נפטר. את כל השאלות שהעלית על הכתב שאלנו. ועוד.

אתה יכול להבין שילד כזה דורש מאמצים פי כמה וכמה מילד רגיל, וכשקורה אסון נורא שכזה אז שואלים שאלות. וישנה גם התרסה.

אבל אני לא פוחדת מהשאלות האלו. ההעזה לשאול ולתמוה באה מתוך האמונה החזקה שיש מסדר לעולם, ויש מי שיודע. שים לב שלא אמרתי "מי שיודע יותר טוב" או "מה נכון או לא נכון…"

אמרתי לרב מסוים: אני מחכה לפגוש "אותו", לשמוע הסברים ולומר: אה! הבנתי. כי כרגע איני מבינה…

האמונה הזאת היא זו שמחזיקה אותי. אני מכירה כמה ממקורביי שאינם מאמינים, והם הולכים לאיבוד לגמרי, הם כעיוורים בחשיכה; השאלות שלהם נשאלות אבל אפילו את התקווה לקבל תשובה של "אה! הבנתי" אין להם, וזה קשה.

כשאני נתקלת ב"למה?" שלך, אין לי תשובה, אבל אני מאמינה שיום יבוא ואקבל תשובה. עדיין לא הגעתי אליה.

מהדברים שכתבתי אתה מבין שהאמירה שלי היא לא "נו, ככה לימדו אותה לענות באוטומט". אני שואלת, תוהה, מתחבטת, מתריסה – ועדיין נשארתי בחיים. באמונה.

כי "טלטול הסירה" רק מחזק אותי.

 ———————————————————————————————————————–

דרכו של מאמין / גליה צורי

אקדים ואומר בכנות ובתודה – מכתבך עורר בי שוב את התקווה לשיח אמוני ציבורי רלוונטי ומתחדש. מי כמוני יודעת כמה השיח הזה חסר, וכמוני רבים כל כך מייחלים לשיח הזה זמן רב, לשיח המסוים הזה שיש בו פגישה עם ה' בתוך המציאות.

הנימה הגלויה והאישית של דבריך, נכונותך לכאוב בגלוי ולטעות ולתעות בגלוי – כל אלו גרמו לי להרגיש מוזמנת להשתתף בשיח הזה. ואף שחשבתי תחילה לענות כרגיל על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ולבנות מהלך מחשבתי מפואר שיפוצץ סלעים ויבקיע תהומות – עד שיצביע על אופקי אמונה חדשים – לא כך רצה ה'. כתבתי ביגיעה רבה ערמות איומות של מילים, אך בא העורך הזכור לטוב והודיע שצריך לקצר. כך שהמענה שלי קיבל בהפתעה כיוון אחר, ואליו הקוראים מוזמנים להצטרף.

מסלול המרעה

תהילים כג:

(א) מִזְמוֹר לְדָוִד.

כותרת. דוד עומד לזמר לנו מזמור שעניינו דרכו של המאמין בעולם. כדאי מאוד להאזין לו, כי דוד הוא המאמין האולטימטיבי. במזמורי התהילים שלו אפשר ממש להלך עמו בדרכיה המשתנות של האמונה, בתוך החיים, בתוך הדרמות האנושיות, בתוך סערות הרגש ומכאובי הגוף ובתוך הבלבולים התודעתיים, בתוך השינויים.

הנחת היסוד של דוד, נקודת המוצא –

ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.

ותיכף יבוא הפירוט – איך הדבר בא לידי ביטוי בחיים:

(ב) בִּנְאוֹת דֶּשֶא יַרְבִּיצֵנִי; עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. (ג) נַפְשִי יְשוֹבֵב; יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק לְמַעַן שְמוֹ.

ה' הוא הפועל, הוא כביכול הגיבור בחלק זה. אך נקודת המבט היא של דוד. דוד כרגע הוא מאמין פסיבי ונינוח. יש לו על מי לסמוך, יש לו רועה נפלא.

ה' בגוף שלישי. רועה. מרוחק אך בטווח ראייה, נמצא מסביב לעדר, פעם לפנים פעם מאחור, מרביץ. מנהל, משובב ומנחה. הפעלים בלשון עתיד.

המאמין הוא כמו כבש או גדי – רגוע ושלו בידיעה שהרועה שתמיד דאג לו ימשיך כך ולא ייתן שיחסר לו מאומה. הכבש רובץ לו בנאות דשא, מתנהל על מי מנוחות כדי לשתות, משתובב כדרכו של טלה קטן שאינו יודע עדיין שיש גם זאבים ומונחה במעגלי צדק, מעגלי יום ולילה ומעגלי עונות השנה הבריאים והטבעיים. בערב חוזר אל הדיר, בבוקר יוצא למרעה עם כולם.

אבל דוד, כמו כל מאמין אמיתי, איננו כבש שתקן, איננו פתי המאמין לכל דבר. הוא יודע שהשגחת ה' עליו איננה לכבודו שלו אלא לכבוד שם ה'. למען הנכחתו בעולם. הוא יודע שכל הטוב הזה ניתן לו למען שם ה', להראות ולהעיד על טוב ה'. וזה מה שהוא עושה בזמרו את החלק הזה – מנכיח את ה' וטובו בעולם.

כל התיאור מצטייר בגוונים בהירים שטופי שמש ונעימים, ירוקים ותכולים. התחושה היא של מרחבים, תחושה מרגיעה שהכול פרוש ופשוט ונראה לעין, אין סכנות אורבות, אין מעקשים וצללים ואפשר פשוט להתרווח.
(ד) גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי.

אופס – הפסקת חשמל.

הסצנה השתנתה לחלוטין. הטלה הגיע בלי משים למקום לא ידוע ולא מוכר – גיא צר, שהראות קשה בו והקליטה הסלולרית לא קיימת. הניווט בו נראה משימה בלתי אפשרית. המקום אפל, צל של מוות מקדיר אותו.

משהו לא ידוע גרם לכך שדוד יחרוג ממעגלי הצדק הסובבים לאיטם וימצא את עצמו מהלך – בדיוק כמו טלה קטן ותועה – בגיא צלמוות, בתוך מציאות זוועתית.

כעת מגיע הזמן שלו להיות לבד ולהיות גיבור. ואכן הכבש הוא הגיבור במשפט. הפעלים בעתיד.

נשאלת השאלה – אם ה' הוא הרועה כיצד הגיע הכבש לגיא צלמוות? האם הרועה טעה או הוליך אותו בכוונה למקום רע שכזה?

אך הכבש בעצמו אומר – כשאני אלך. כלומר, המאמין יודע, כנראה מניסיון, שה' מאפשר לו לתעות לפעמים ולהגיע למקום קשה, לגיא צר שצל מוות מחשיך אותו. למקום רע ומפחיד.

הכבש פונה אל ה' עתה בגוף ראשון – אתה. "ה' רועי לא אחסר" מן החלק הראשון הופך בחלק זה ל"לא אירא רע – כי אתה עמדי". נראה שה', שקודם השגיח מרחוק, נמצא עתה – כשהמאמין נמצא בגיא צלמוות – קרוב קרוב, ממש בתודעתו המיידית של המאמין. אולי כל כך קרוב שאפשר לטעות ולומר שאיננו.

שולחן של ישועה

שִבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.

ה' מתגלה עתה אל המאמין כשבט ומשענת. שבט – אולי מקל נוקשה, ובכל אופן ביטוי להנהגה תקיפה. בשבט מייסרים. משענת – השימוש השני של המקל – היא משהו חזק שמטרתו לתמוך את הגוף הרצוץ הזקוק למשענת. אגב, שבט – לשון זכר, משענת – לשון נקבה.

השילוב היפה הזה בין הכוח המנהיג, המורה והמייסר לבין הכוח התומך והמייצב של ה' – הוא המנחם את המאמין ברגעים קשים אלו.

(ה) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי.

הפועל – עדיין בלשון עתיד.

מסתבר שיש למאמין צוררים – כוחות/קולות פנימיים או חיצוניים, או גם וגם, אשר מצרים לו, מכווצים אותו, רוצים לצרור – להכניסו לצרור שלהם ולא להניח לו, לנכס אותו אליהם, לנתקו מה'…

אולי הצוררים הובילו אותו אל גיא צלמוות ואולי הם הסתפחו אליו שם. גם הכבש וגם אנחנו הקוראים איננו יודעים.

אולם זה לא משנה עכשיו. ממילא ה' ערוך למצב החדש. ה' עורך לפני המאמין שולחן כנגד אותם צוררים. מה מסמל השולחן, כיצד הוא מהווה חיץ בין הצוררים למאמין?

שאלה פתוחה. השערה שלי – הצוררים הלעיזו על המאמין שה' איננו שומר עליו עוד והוא ברשותם עתה. אולי הם נתנו בלִבו מחשבות קשות על הנהגת ה' בעולם, כעס על ה', זרות וניכור בין המאמין לא-לוהיו ובין המאמין לעדת המאמינים, רצון להתנתק. אולי האשימו אותו על כך, אולי ביישו אותו, אולי אמרו שה' אשם ושהטלה מרחם יותר ממנו. מי יודע?

לכן נדרש השולחן. כשה' עורך לפני המאמין שולחן רואים גם הצוררים שה' הטוב לא הסיר השגחתו ממנו, וכך הם מאבדים מכוחם בתודעתו של המאמין וכמו בלון שיצא ממנו האוויר –מסתלקים.

דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִי, כּוֹסִי רְוָיָה.

הגענו לסעודה. מה היא מכילה? שמן על הראש ויין או מים בכוס. עדיין בלשון "אתה". עדיין בקרבה גדולה מאוד.

דישנת – הפועל בעבר. הראש, מקום המחשבה, זוכר את העבר – את העובדה שה' כבר דישן בשמן (שמן = חכמה) את ראשו, כבר העניק לו חכמה, כבר הראה לו בעבר איך כל הצוררים הם הבל ואיך ה' תמיד שומר ותמיד חופף על ראשו גם כשנדמה או כשהוא ממש בטוח שאין הדבר כך.

כוסו של המאמין רוויה. בהווה. אין זה פועל אלא שם תואר. מה היא הכוס? רוויה – תחושת הסיפוק הממלאת את מי שהיה צמא ועתה שתה כל צורכו. להבדיל מכוס התרעלה זו כוס ישועות. כלי מכיל ישועות.

נראה שהכוס מסמלת כבר את מצב ההודיה על הישועה מן הצוררים.

(ו) אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל-יְמֵי חַיָּי.

אך, כמה טוב ה'. ה' מתגלה אל המאמין עתה במושגים של טוב וחסד. ה' אוהב אותי, אומר המאמין בלִבו, הוא טוב ואהבתו מתבטאת בחסד – כלומר, בהענקת טוב שהיא לפנים משורת הדין.

הביטחון, החמימות והבהירות ששבו ללִבו ולראשו של המאמין מעוררים אותו לומר בלי היסוס – כל ימי חיי. כך זה יהיה תמיד. כמו תינוק שאִמו מטפלת בו ומסורה לו ומשרה בלבו בהדרגה את הביטחון שלעולם ילוו אותו אהבתה וטובה. לעולם לא יחסר, לעולם לא יירא רע, לעולם יקבל את הנחוץ לו בגשמיות וברוחניות לצמיחתו ולשגשוגו, ולעולם לא תסור אהבתה ממנו.

"כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי". התינוק שקיבל את כל השפע הנדרש בינקותו, גם כשנגמל, הוא עדיין בוטח לחלוטין באמו, וכך נפשו של המאמין היונקת את ביטחונה מה' אשר הראה לה שוב ושוב ושוב את אהבתו – יכולה להישאר שלווה גם כשה' נסתר לזמן מה, למראית עין; גם כשהצוררים מנסים להתעות את המאמין.

פינוי הצוררים

וְשַבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים.

עתה הגיע הזמן לומר מהי המטרה לכל הטוב שה' מרעיף על המאמין, ולכל הניסיונות, לכל המפגשים של המאמין במהלך חייו עם מקומות ומצבים שונים – חלקם פסטורליים, חלקם נוסח "גיא צלמוות". בתוך התנועה הדינמית של המציאות, שהמאמין נמצא בה, מודע לה ומתנועע בתוכה, הוא נשאר קבוע בעניין אחד בלבד – רצונו המוחלט לישב בבית ה' כל חייו.

האם המאמין התפתח במהלך המזמור?

דומה שכן. מיחסים של ביטחון מורגל ותמים בה', משאננות פסיבית, ילדותית, רדומה ואפילו שאננית, עובר המאמין את ניסיון גיא הצלמוות. בסצנה קודרת זו עליו לפעול כביכול בעצמו. מוטל עליו להנכיח את ה' בעצמו! כבוד גדול, אבל כידוע בשביל כבוד צריך לעבוד, ובעבודה הקשה לפעמים כוח האמונה של מי שהוא בשר ודם נחלש. הצוררים רואים ושמחים, וקופצים על ההזדמנות להתנחל בלִבו, לגרש מלבו את האמונה, את נוכחות ה'.

לכן, כאשר המאמין מנכיח את ה' הוא מפנה לו כביכול מקום בלבו שהתמלא צוררים. אז ה' פונה אל המאמין, מנהיג אותו אל נתיב שיוציא אותו מהגיא הצר הזה, תומך בו בדרך, ומביא את המאמין לבסוף לא רק לקרבה רבה יותר אלא גם להתבהרות באשר לרצונו היחיד – להיות בבית ה' כל חייו, לשוב מהניסיונות בכל פעם עם עוד אמונה ועוד געגועים ותשוקה לקרבה ועם עוד הוכחה שאפשר.

 ———————————————————————————————————————–

 התשובה נמצאת אצלנו / עזרא אלנקם יכין

במוסף 'שבת' התפרסם על-פני עמוד שלם מאמר שכותרתו "למה?", ובו מפנה נתן לופס קרדוזו לקב"ה זעקה-שאלה למה הוא אפשר את הטבח באיתמר ואת הצונאמי ביפן.

באשר ליפן, הכותב זקוק למעט זיכרון היסטורי כדי להבין שהיפנים הם לא רק אותו עם נחמד המספק לנו את המכוניות שאנו נוהגים בהן והמסכנים שספגו שתי פצצות אטום אמריקניות. היפנים היו משך דורות העם האלים והאכזרי ביותר במזרח הרחוק. בשנות השלושים של המאה הקודמת ובמהלך מלחמת העולם השנייה היפנים ביצעו מעשי טבח נוראים בסינים, והתעללו נוראות בקוריאנים ובנכבשים אחרים, ומה לעשות ומשמים נקבע הזמן שבו א-ל נקמות הופיע.

ובאשר לנו? אתה מעיד על עצמך שהינך מבקר קבוע בבית-הכנסת. כיצד אתה מתעלם מכל אשר שמעת בשתי אוזניך מפי הקוראים בתורה את אזהרת ה' "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם" (במדבר לג, נה-נו)?

אתה עוד מעז לטעון שרק הקב"ה ראה את הרוצחים שפרצו את הגדר. זה לא נכון. כולנו ראינו אותם וגם אתה ראית אותם. ראינו אותם במלחמת המפרץ, כאשר סדאם חוסין שילח טילי סקאד לעבר תל-אביב, כשהם רוקדים על הגגות וקוראים בקול: יא סדאם יא חביב, אודרוב, אודרוב תל-אביב.

כולנו ראינו אותם בוחרים בהמוניהם בארגון הרצח חמאס. כולנו ראינו אותם רוקדים ומפזרים סוכריות לאחר כל רצח נתעב.

גם אתה, נתן לופס קרדוזו, ראית את המשטמה המפעפעת בראשי הפתנים האכזריים שחדרו ליישובים וטבחו בנשים וילדים ככל יכולתם השטנית. כל מי שעיניים בראשו ראה את שנאתם לישראל, ששום הסכם, שום גדר מלאכותית ושום מכשול לא יכולים לעצור.

מי שמסרב לעבוד אינו רשאי לבוא בטענות כלפי שמים על כך שהוא מחוסר פרנסה. מי שמסרב להתחתן, שלא יתלונן שאין לו ילדים. מי שמתעקש לעשן סיגריות אינו יכול להאשים אחרים על שלקה בסרטן. למי שמתהולל במעשי זימה אין כל זכות להתריס בפני אחרים על שנדבק באיידס.

בדומה לכך, עם המאפשר להמוני מרצחים לשכון בקרבו, לעבוד במפעליו, לחיות באין מפריע ולתכנן מעשי רצח, אינו יכול לתהות על כך שילדיו נטבחים. את השאלה 'למה?' יש להפנות אך ורק לעבר ממשלת ישראל המופקדת על צה"ל ונמנעת מלהטיל עליו לבצע את הנדרש – להסיר את המארה שגרורותיה קוטלות בנו ללא רחם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011