בקרבתם / רון פכטר (לפרשת אחרי-מות)

 

פרשתנו מתארת את חטא נדב ואביהוא בדרך שונה משאר שלושת המקומות שבהם מופיע החטא בתורה. המסר הטמון בחזרות ובייחוד הוא הכרחיות הריחוק מן האינסופי

איור: מנחם הלברשטט

ארבע פעמים מוזכר בתורה סיפור מותם של נדב ואביהוא, שני בני אהרן. האזכור הראשון מופיע בפרשת שמיני, שם מתואר האירוע גופו: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו… ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'" (ויקרא י' א-ב).

אולם בנוסף לתיאור המקרה עצמו, חוזרת התורה שלוש פעמים נוספות ומזכירה את דבר מותם. פרשתנו, פרשת אחרי מות, מזכירה בשנית את מותם של נדב ואביהוא, כפתיחה לתיאור עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים הכוללת את דרך כניסתו אל הקודש. בחומש במדבר מוצאים אנו שני אזכורים של האירוע. בפרשת במדבר מופיע דבר מותם בשלישית, הפעם כחלק מתיאור תולדות אהרן וכפתיחה להקדשת בני לוי לעבודתם לשירות הכהנים. הפעם הרביעית והאחרונה שבה מוזכרים נדב ואביהוא בהקשר מותם מופיעה בפרשת פינחס, כחלק מפירוט פקודי הלוי למשפחותם, בתום המפקד שערכו משה ואלעזר לבני ישראל בערבות מואב על ירדן יריחו.

לא רבים הם האירועים החוזרים ונשנים בתורה. הישנות דבר מותם של שני בני אהרן ארבע פעמים באה להורות על חשיבות האירוע ויותר מכך על חשיבות המסר היוצא ממנו. מחד, ניתן לומר שאכן דבר מותם של שני בני אהרן בראש חודש ניסן, ביום חנוכת המשכן, היווה טראומה קשה לעם בכלל ולמשפחת אהרן בפרט, ומכאן האזכור החוזר ונשנה של האירוע. אך אין די בכך כדי להצדיק חזרה כה רבה.

אין לנו אלא לומר שדבר מותם המהדהד נועד להזכיר לעם את המסר היוצא ממנו. מהו אפוא המסר? נראה לומר שדווקא האזכור בפרשתנו יש בו לרמוז על המסר החינוכי לדורות.

ללא חטא

הסיבה המופיעה בתורה למותם של שני בני אהרן זהה בכל הפעמים שבהן ההוא מוזכר, למעט האזכור שבפרשתנו. בכל שלוש הפעמים האחרות מזכירה התורה את האש הזרה כגורם המוות – "אש זרה אשר לא ציווה אותם", "בהקריבם אש זרה" – בעוד אצלנו דבר האש הזרה אינו נמצא בכתוב. הפסוק מציין ואומר: "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'". ועולה השאלה מאליה, מה פירושה של קרבה זו?

אונקלוס בתרגומו משלים מיד את החסר, ומוסיף לפסוק את מוטיב האש הזרה: "בקרוביהון אשתא נוכריתא קדם ה'". בעשותו זאת, אונקלוס מתאם ומשווה בין כל המקורות ותולה את הגורם למוות באש הזרה בלבד. ברם, עובדת העלמת האש הזרה והשימוש בהטיית הפועל השונה, "בקרבתם", נראות כרומזות לעניין אחר.

חז"ל תהו קשות על מותם של נדב ואביהוא. כה גדולה הייתה תמיהתם, עד שלא הסתפקו בדברי הכתוב, "בהקריבם אש זרה", אלא ניסו למנות חטאים נוספים – חמורים מאוד לשיטתם – שיצדיקו מוות ביום המיוחד והקדוש של חנוכת המשכן. בין השאר ציינו חז"ל את העברות הבאות כגורמי שריפתם של בני אהרן: שהורו הלכה בפני משה רבן, שנכנסו שתויי יין, שלא נטלו עצה זה מזה ועוד.

בהתבסס על הכתוב בפסוק שלנו, ציינו חז"ל במדרש ויקרא רבה עבירה נוספת שנכשלו בה נדב ואביהוא: "על הקריבה – שנכנסו לפניי ולפנים". הטייתו השונה של הפועל והופעתו בצורת "בקרבתם", בניגוד ל"בהקריבם", הובנה על ידי חז"ל כמכוונת לחטא אחר. לא הקרבת האש הזרה היא החטא, כי אם התקרבותם היתרה לה' בכך שנכנסו לקודש הקודשים של המשכן ביום חנוכתו. העונש היווה תגובה מיידית על החטא שחטאו בו. היות שנכנסו למקום האסור בכניסה – מתו.

הסבר זה מתיישב יפה עם הציווי שנאמר לאהרן מיד בהמשך פרשתנו, שאל לו לבוא בכל עת אל הקודש, והוא המנהיר את כל הכנותיו המרובות של הכהן הגדול לפני כניסתו לקודש הקודשים ביום כיפור. אולם, דא עקא, אם מותם של שני בני אהרן הוא המניע לציווי לאהרן והגורם להדרכתו כיצד להיכנס אל הקודש, מה חטאו בניו? והרי לא הוזהרו על כך?

זיכרון מעשה סיני

נראה אפוא לומר, והדברים מפורסמים הם, שהקִרבה של בני אהרן שבגינה מתו על ידי ה' אינה רק כניסתם אל הקודש ביום חנוכת המשכן – אלא רומזת היא לנו על אירוע אחר, אירוע שחל בחודש סיוון וקדם ליום חנוכת המשכן בכעשרה חודשים. אנו נמצאים בימים שלפני מעמד הר סיני (על פי פירוש רש"י), וכך מספרת לנו התורה (שמות כד, א):

וְאֶל מֹשה אָמַר:
עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשבְעִים מִזִּקְנֵי יִשרָאֵל
וְהִשתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק.
וְנִגַּש מֹשה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשוּ…

מכל בני ישראל, מתבקשים משה ואהרן, יחד עם שבעים זקני ישראל ויחד עם שני בניו של אהרן – נדב ואביהוא – לעלות אל ה' ולהשתחוות מרחוק. מה טיבה של עלייה זו אין הכתוב מפרט, אך ברור שיש בה התקרבות יתרה אל ה', עם הקפדה על השתחוויה מרחוק. אמנם משה לבדו הוא זה שניגש לבסוף לבדו אל הא-לוהים, אך אין בכך לגרוע ולהפחית במידת מעלתם של העולים עמו שזכו להתקרב אל ה'.

התורה ממשיכה ומתארת את עלייתם של בני החבורה (שם, ט'-י"א):

וַיַּעַל מֹשה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשבְעִים מִזִּקְנֵי יִשרָאֵל.
וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשרָאֵל
וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשּמַיִם לָטֹהַר.
וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשרָאֵל לֹא שלַח יָדוֹ
וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים
וַיֹּאכְלוּ וַיִּשתּוּ

מהי ראייה זו שראו ושחזו העולים עם משה? הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים מגדיר את ראיית ה' שבתורה כ"השגה שכלית, לא ראיית עין כלל" (חלק ראשון פרק ד, עמוד כב בתרגום הרב קאפח). הווה אומר שנדב ואביהוא וזקני ישראל עלו אל ה' והתקרבו אליו בהשגתם השכלית אותו, אלא ש"אצילי בני ישראל פרצו ושלחו מחשבתם והשיגו… השגה בלתי שלמה… אשר כללה מן הגשמיות… ונתחייבו הכליה" (שם, פרק ה').

קרבתם של נדב ואביהוא אל ה' – כמו גם קרבתם של שבעים הזקנים – לא הייתה ראויה, מכיוון שלא כללה את ההכנות הנכונות, ולפיכך "נתחייבו כליה". אדם החפץ להתקרב אל ה' כדי לתופשו בשכלו, להבינו ולהכירו, ועושה זאת תוך כדי קפיצת הדרך, ללא ההכשרה המתאימה וההכנה ההדרגתית הראויה, חוצה את הגבול המותר ומתחייב כליה. זוהי "קרבתם אל ה'" של בני אהרן, המוזכרת בפרשתנו, קִרבה שעליה נתחייבו בנפשם.

הם התקרבו אל ה' בכל מאודם ורצונם, מתוך רצון להידבק בו ולהשיגו, אך שכחו שגם בעלייתם נדרשו הם להשתחוות מרחוק. קרבה יתרה זו, שבה חפצו בני אהרן, היא היא האש הזרה שהתלקחה ביום חנוכת המשכן. זוהי האש המכלה את נושאה, ומונעת ממנו לקרב אל הקודש.

 האש הזרה שהקריבו בני אהרן הינה אפוא אש קרבתם אליו. היות שהם לא נענשו על קרבתם במעמד הר סיני, ראו הם לקרב אל ה' בשנית, והפעם ביוזמתם, ביום חנוכת המשכן. הם חפצו באותה קרבה שדרכה יוכלו לחזות בא-לוהים, אלא שהפעם שרפתם האש. הפסוק שבפרשת אחרי מות הוא השופך אור על משמעות האש הזרה המופיעה בפסוקים האחרים המציינים את מותם של נדב ואביהוא.

יהיו דבריך מעטים

האש הזרה, השורפת והמכלה, מותירה את הא-ל מקודש ונעלה מהשגת בני האדם. על זאת ייאמר "בקרובי אקדש" – קדושתו, עליונותו ומציאותו הנפרדת של הא-ל מתחדדות על ידי אלה הרוצים להידבק בו שלא בגבולות המותר – "כי לא יראני האדם וחי". אשר על כן, אפילו הכהן הגדול הנכנס לפניי ולפנים ביום הכיפורים, ביום הקדוש ביותר, ביום שבו מתקרב עם ישראל אל א-לוהיו, נזקק להכנה משמעותית, וכניסתו לקודש הקודשים מתבצעת רק באמצעות ענן הקטורת שחופף על הכפורת אשר על העדות.

התפילה החליפה את מעשה הקרבנות, והיא זו המקרבת בין ישראל לאביהם שבשמים. על הפסוק בקהלת: "אל תבהל על פיך, וליבך אל ימהר להוציא דבר לפני הא-לוהים, כי הא-לוהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים" (ה א), אומר ר' אברהם אבן עזרא:

ודע כי הא-לוהים נצב עליך ורואה אותך ושומע דבריך כי הוא בשמים בגובהי מרום הגבוהים ואתה על הארץ… על כן יהיו דבריך מעטים שלא תסתכן, כמו שהיה כהן גדול ביום הכיפורים מתפלל תפילה קצרה ויוצא… כי על כן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפילתו פיוטין לא ידע עיקר פירושם… והטוב בעיני שלא יתפלל אדם בהם כי אם התפילה הקבועה, ויהיו דברינו מעטים ולא ניענש בדין.

התפילה, כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום כיפור והקרבה אל ה' כרוכות הן יחד בפירושו של האבן עזרא, ובכולן לשיטתו יהיו דבריך מעטים וקצרים.

פרשתנו פתחה בתיאור קרבתם של שני בני אהרן אל ה', והיא מסיימת בקרבה אחרת שאף היא אסורה:

איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה". על אף הקשר המשפחתי – הנפשי והרגשי – אל שארי הבשר, הרי שגם כאן לקרבה יש גבול ברור ומוגדר. דווקא הריחוק הוא זה שישמר את הקרבה הנאותה.

קרבת א-לוהים לי טוב – אבל מרחוק. "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

פורסמה ב-19 באפריל 2011, ב-גיליון אחרי-מות תשע"א - 714, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: