ראיתי בעצמי את הקיסר / משה גנן

 

היינה העריץ את נפוליאון, שאותו ראה בנערותו, לא רק בשל מלחמותיו אלא בעיקר בשל השוויון שהעניק ליהודים. תרגום חדש לשירו 'שני רמנים'

ביד היינריך היינה, מגדולי המשוררים והסופרים במאה ה-19, היה עט קל כנוצה. הוא פייט את משתה בלשאצר, את ויכוח הדת בין היהודים לנוצרים בטולדו במאה ה-13, את אלי יוון ואת שבת המלכה.  בידיו, יד אמן ומספר יהודי, הכול הפך לסיפור ואגדה. דומה כי אל ענייני היהדות קשריו היו ברורים: הוא נשאר יהודי טוב – ולו באצטלא של גוי – עד אחרית ימיו. אך מה לו ולנפוליאון? האם גם  ענייני נפוליאון ותולדותיו היו לו עוד סיפור שרצה לפייט, למען  הראות כוחו בעט?

במשתה בלשצאר היינה לא ישב, עם יהודה הלוי לא נפגש וגם לא עם אלי יוון, אולם את נפוליאון הוא פגש. כך כותב יגאל לוסין בספרו "היינה, החיים הכפולים" (שוקן, תש"ס):

גיבורו היה  נפוליאון. בהיותו נער בן ארבע-עשרה אף זכה לראותו במו עיניו, כאשר הלה כיבד את עירו [דיסלדורף שבגרמניה] בביקור. היה זה  ב-3 בנובמבר 1811… וכך כתב: אך הנה מה היה ללבבי כשראיתי אותו בעצמי, את הקיסר. הדבר היה באותן השדרות של גן המלכות בדיסלדורף. כשנדחקתי לבין ההמון המשתאה… והקיסר רכב עם הפמליה שלו בין השדרות, העצים הרועדים קדו לפניו, קרני השמש רטטו ביראה מבעד לעפאים הירוקים, ועל רקיע התכלת ממעל שט כוכב-זהב. הקיסר היה לבוש מדיו הירוקים, הפשוטים, וכובעונו הקטן, ההיסטורי. הוא רכב על סוס קטן לבן… והעם קרא באלפי קולות: 'יחי הקיסר!'.

נפוליאון נכנס ללִבו של היינה לא רק מפאת הפאר שסבב את הקיסר בביקורו בדיסלדורף, ולא  רק משום ההערצה הכללית וההתפעלות מהישגיו של נציג המהפכה והשוויון בין העמים, הכובש רב-התהילה, אלא גם בשל יחסו ליהודים. בתקופתו היהודים חשו שחרור מעול השנאה וההיבדלות שנכפה עליהם. נפוליאון זהר בשמיהם כמעין אליל קטן, מושג בלתי מושג. באשר רכב ובא, הוא רכב תחת כוכב החירות, השוויון והאחווה: Liberté, égalité, fraternité .

במובן זה, הייתה תבוסת נפוליאון ונסיגתו הבלתי-מפוארת משדות הקרב של בורודינו ומוסקבה לא רק המפלה המפוארת של צרפת, לא רק כשלון הGrand Armée -, הצבא הענק בן 600 אלף החיילים, שמהם שבו לצרפת רק כ-35 אלף. הייתה זו גם מפלה גדולה ליהדות: עם נפילת שלטון נפוליאון באירופה, שפירושו היה שלטון חוקי השוויון בין העמים, חזרו החוקים האנטי-סוציאליים, המלוכניים, הריאקציוניים והאנטישמיים. מטרניך, ראש ישיבת הקונגרס בווינה, היה האפוסטול של הריאקציה. היסטוריונים ראו בשמו של מטרניך שם נרדף לשיטת שלטון שבו שלטה כעיקרון יחיד ההתנגדות לכל קִדמה. 

נשוב נא להיינה בן ה-14 בדיסלדורף. זו הייתה כבושה בידי צרפת ונפוליאון במשך כשנתיים בלבד – אך בשנים אלה בדיסלדורף לא היה גטו ולא היו רדיפות של יהודים. לא פלא שהיינה העריץ את נפוליאון. עמדתו המהפכנית הייתה לחלק מאישיותו – עד סוף ימיו. תבוסתו בקרב הייתה לו לאכזבה אישית, מפלה שהשפיעה על כל מהלך חייו.

את השיר שתרגמתי מחדש – ולמעשה אינני בטוח שאיש תרגם אותו לעברית לפניי – כתב היינה כביטוי להערצתו לנפוליאון, אך יותר כאות נאמנותו לו על אף האכזבה שההיסטוריה הנחילה לכל מכבדי שמו. היינה כתב את הבלדה – כדברי יגאל לוסין –  על אף שהנורמה המקובלת בגרמניה הייתה שנאת הצרפתים בכל עת, בהקשר ושלא בהקשר כלשהו עם נפוליאון. הוא היה שנוא על הגרמנים אישית כי כבש את גרמניה ושחרר אותה – כדברי היינה – מ-36 עריצים, והיה שנוא כשם שעקרונות השוויון של המהפכה היו שנואים, וכשם שצרפת המשיכה להיות שנואה על ידי גרמניה גם במלחמת 1870, 1914 ו-1939-45.

 היינה לעומת זאת אהב את צרפת – אם כי לא נמנע מלבקרה. הוא מצא בה מקלט מפני הרדיפות  נגדו מצד פרוסיה. הוא חי בה 35 שנה, גולה ממולדתו שאיימה עליו בכליאה בשל דעותיו הפוליטיות. למולדת זו הוא לא שב, אך עתים המשיך להשתוקק אליה.

כתיבת השיר המוגש בזה בתרגומו החדש הייתה אפוא מעשה נועז. השיר נוצר תחת הרושם של החיילים הצרפתים, שארית הפליטה של ה-Grand Armée, שעברו בדיסלדורף בדרכם חזרה מן השבי הרוסי, קרועים, בלויים, מיוגעים, רעבים, מדוכאים. אמנם, יש לציין, עם הזמן גם היינה התפכח מעט מהערצתו, והכיר בעובדה שנפוליאון הפך עם הכתרתו לקיסר עריץ וקשה. בינתיים, הנה השיר:

 שְׁנֵי רַמָּנִים

 אֱלֵי צָרְפַת שְׁנֵי רַמָּנִים

מִשְּׁבִי הַצַּאר הֵם שָׁבוּ

לִגְבוּל אַרְצוֹת הַגֶּרְמָנִים.

 מְאֹד הֵם הִתְעַצָּבוּ.

 

שְׁמוּעָה רָעָה הִגִּיעָתָם:

אָבְדָה, הוּבְסָה צָרְפַת.

נִשְׁבָּה בַּקְּרָב הַמַּצְבִּיא הָרָם:

הַגְּרַנְד אַרְמֵה כֻּתַּת.

 

שְׁנֵיהֶם בָּכוּ מֵרֹב כְּאֵב

לְשֶׁמַע הַבְּשׂוֹרָה.

אֶחָד אָמַר: "פִּצְעִי שׂוֹרֵף.

כֹּה רֵעַ לִי, הוֹ, כֹּה רַע".

 

שֵׁנִי אָמַר: "זֶה סוֹף מִשְׂחָק.

הַלְוַאי אִתְּךָ אָמוּת!

אִם כִּי לִי בַּיִת – כֹּה רָחַק!

אִשָּׁה וּבֶן-יַתְמוּת".

 

"מָה לִי אִשָּׁה וּמָה לִי טַף,

עַל אַחַת בִּלְבַד תַּן תְּשׁוּבָה:

יִקְבּוֹץ לְיַד מִי שֶׁיִּרְעַב:

אַךְ קֵיסָרִי נִשְׁבָּה!

 

הַבְטַח לִי, אָח, אַךְ הָאַחַת:

אִם אֶסָּפֶה עַתָּה,

קָחֵנִי עִמְּךָ אֶל צָרְפַת,

קָבְרֵנִי בְּאַדְמָתָהּ.

 

אוֹת גְּבוּרָתִי עַל חוּט שָׁנִי

עֲנֹד נָא עַל לִבִּי.

אֶת הָרוֹבֶה שִׂים בִּימִינִי,

 וַחֲגֹר חַרְבִּי.

 

כָּךְ אֶשְׁכַּב, אַקְשִׁיב בְּדֹם

בַּעֲמִידָה זְקוּפָה,

עַד סוּס יִצְהַל, תּוֹתָח יִרְעֹם,

יוֹצְאִים לְהַתְקָפָה.

 

אָז יִרְכַּב מֵעַל קִבְרִי

הַקֵּיסָר, מֻקָּף גְּדוּדוֹ,

וַאֲנִי אָקוּם, חָמוּשׁ, מִקֶּבֶר,

 אֵצֵא לִלְחֹם שׁוּב לְצִדּוֹ".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באפריל 2011, ב-גיליון מצורע תשע"א - 713 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: