מעשה בבן מלך שחשב שהוא חסיד / אביעזר כהן

 

להפתעתו הוא מגלה כי הזקן בוהה בו ממש מידה כנגד מידה – "בוא נחליף בקבוקים!", מבקש-דורש הזקן. עוד היהודי שלנו תמה ומעכל בקושי בקשה זו, מזדרז הזקן, המודע לתימהון של היהודי, להסביר: "לנו האשכנזים יש נוזל שקוף המאפשר התוועדות עמוקה עד הקרביים (כפשוטו), והנה שמעתי כי גם לכם הפרענקים יש נוזל דומה"

אני מבקש, בהתרגשות רבה, לשתף את הקוראים בסיפור חסידי קדום שהתגלגל לידי, סיפור שניכר בו שלא נגעו בו ידיים זרות.

בצהרי היום, בקיץ תש"ע, יושב יהודי עם זָקָן בתוככי הלסינקי פינלנד. היופי המתלווה לשהות בה, יופי המצוי בכל מיני מישורים בפרט האנושיים, השתלב עם השאלה המטרידה של רבי בונם מפשיסחא, ושבעטיה הוא בכלל יושב על שפת האגם בעל המראה הפסטורלי, "האם ייחוס עדיף מיופי, או שמא וואס ס'איז שיין איז טאקע שיין (= מה שיפה הוא אכן יפה)?". או, במילים אחרות, האם הקונטקסט מעצב את הטקסט, ומונע אפשרות פירוש אחר.

כהרגלו יושב היהודי עם בקבוק מים ביד אחת, ספר בידו השנייה ועל גבו מוטל היגד המיוחס לר' אלן סטיוארט קוניגסברג מקה"ק מנהטן המכונה וודי אלן, ש'להיות יהודי זה להרגיש אשם'.

לפתע מתיישב לידו זקֵן, גם הוא נושא בקבוק המלא בנוזל שקוף, הגם כי 'מלא' יהיה אמירה מוגזמת, כי חציו היותר גדול של הבקבוק ריק. מתבונן היהודי בזקן, בריק שבבקבוק ובצהרי היום, ושואל עצמו, הייתכן דבר כזה בבירת אחת הערים הנאורות בעולמנו, שזקֵן יהיה שותה?!

להפתעתו הוא מגלה כי הזקן בוהה בו ממש מידה כנגד מידה – "בוא נחליף בקבוקים!", מבקש-דורש הזקן. עוד היהודי שלנו תמה ומעכל בקושי בקשה זו, מזדרז הזקן, המודע לתימהון של היהודי, להסביר: "לנו האשכנזים יש נוזל שקוף המאפשר התוועדות עמוקה עד הקרביים (כפשוטו), והנה שמעתי כי גם לכם הפרענקים יש נוזל דומה, ויש כאלה האומרים שגם חוש הריח נהנה ממנו; אוי כמה אני מקנא בכם, כי אצלכם גם לנשמה מותר ליהנות". גיחך היהודי וחשב שהזקן כנראה לא שמע על כפר גלובלי קטן, שבו גם פרענק יכול להיות פוֹלני במלוא מובן נקיפות המצפון של המילה, ולצטט מיצירותיו המרובות של הק' הרא"ס הנזכר.

יש להודות שכל נושא החלפת הנוזלים די לא מצא חן בעיני היהודי שלנו, אלא שהוא חשש שבסופו של יום (הארוך מאוד, שהרי עד שלא מתרחשת השקיעה וכבר החמה מזדרזת לעלות מחדש) לא יוכל להסתכל לזקָן שלו בשורש השערות, אחרי שלא קיים "והדרת פני זקֵן", שעליו כבר דרשו 'יבוא זקָן ויתבע עלבונו של זקֵן'. עוד יש לתרץ, שהיהודי שלנו, הגאה בארץ אבותיו (למרות שהוא משתמש בדרכון זר), חש שבעת הזאת אל לו לערער עוד יותר את מערכת היחסים השברירית עם מדינות סקנדינביה.

נקל לשער ששערורייה זוטא התחוללה, כאשר הזקן גילה שהמיר קורטוב וודקה בבקבוק מים חיים, ובקול רם צעק: "עוד לא הגיעה השעה שבה 'אבנים שחקו מים' ויופיע לב הבשר". מיד דרש פיצוי, או ש… "אבל זה רק מים מים", מלמל היהודי שלנו, הגם שבסמוך ניצבו עמודי שיש. כובד הדורות גרם לו ליהודי לשכוח שפעם היה חייל אמיץ, ומיד קיבל על עצמו, יהיה מה שיהיה.

רטן הזקן: "למרות ה'מים' וכו' ניכר שאינך דובר שקרים, לכן אני מציע חברותא ב'משחק המלכים'". שמח היהודי על ההזדמנות לנהוג כבן תרבות (ועל שההזמנה לא הייתה ל'ספורט המלכים'), והלך עם הזקן למגרש שבו גילה להפתעתו כלי משחק שאמה גובהם, שיתרון גדול יש בדבר זה: לא במהרה אתה עושה צעד, כאשר זה דורש ממך לגרור כלי-משחק כבדים. הזקן שהתיישב על המלך גילה במעשהו יתרון נוסף לכלי משחק בגודל זה, אפשר פשוט לשבת עליהם.

בשלב זה הפליג היהודי במחשבות על מלך שיש לו כתר, ושלאורך הדורות הכתרים הופכים קוצים. ממילא, כאשר כבר התיישב על המלך, טרח לבדוק שתגא דמלכא לא יתברר כקוץ מכאיב בעכוזו.

הזקן סיפר, וניכר היה שהוא מדבר מכוסו, ששנים רבות המשחק מהווה עבורו תחליף לחצר החסידית, כי במשחק כמו בחיים, מי שיש לו אין לו – מי שנדמה לנו כרבי מתגלה כמי שזקוק להגנה והצדקה, ולהיפך. היהודי שלנו לא התאפק ושאל: "האם מלך הזקוק לכל מערכת התירוצים הזו הוא אכן מלך?!".

"אוי ווי", נאנח הזקן, "נדמה לי שפגע בך אותו מנוול בבית המדרש, ולכן לא פלא כי ימים שלמים אתה תוהה על שאלת הייחוס והיופי, המרכז והשוליים, ה'לז' ו'האתה'", ותוך שהוא מנופף בבקבוקו הריק המשיך: "אני שאין לי, יש לי".

שלח ידו פנימה, שלף מה ששלף, והחל להקריא סיפור, אשר נרשם כאן עם חילופי הנוסח המועטים שנשתמרו:

מעשה בבן מלך שחשב שהוא חסיד (נו"א: רוחני), גידל זקנו ופאותיו פאר (נו"א: פרא), עלה על השולחן והחל רוקד ומתהפך בתפילותיו. כל ניסיונות האב להוריד אותו מהעץ עלו בתוהו, שהרי כתוב מפורש אומר "זה אלי" ורק אחר כך "אלוהי אבי".

היה אותו בן מלך שמח מאוד בלבושיו החדשים, והפגין אותם (לכאורה) בלי משים, לעין כול. באותו זמן ישב אביו נבוך ושאל עצמו, האם הדעת סובלת שהכלים ימרדו בעצם הצורך להישבר מדי פעם בפעם.

עוד אביו שרוי בצער על הבן, ועוד יותר כאב לבו על שרי המלוכה שלו ששמחו בבגדי בן המלך החדשים, ולא נתנו דעתם לטבע הכלים, הופיע חכם ששמו העיד עליו שהוא עצמו בא אל התיבה.

עמד החכם מול השולחן והתבונן זמן רב בנענועי בן המלך, במלבושיו המדויקים והנאים, ואמר לעצמו אז כך נראה 'א שיינער ייד'?!

אבל מכיוון שהגיע ממסורת 'אדמוני', ולא ממי שנאמר עליו "יפה תואר ויפה מראה" וכו', לא הצליח להתפעל לאורך זמן.

קפץ החכם על השולחן עם נעליו, ונעמד שותק מול הבן המפזז בחלוק (הקרוי בפי כול: קיטעל) מבהיק מלובן. ברגעים הראשונים לא שם לב בן המלך לאורח החדש על השולחן, כי עלינו לדעת שבשלב זה השולחן היה עמוס בחבריו של בן המלך, שנראו בדיוק כמוהו, ואפילו שרי המלוכה נעמדו על השולחן מתוך השתוקקות גדולה שבן המלך יזמין אותם לחברתו.

כעבור זמן (ארוך יש להודות), בן המלך שרקד עם מצה שמורה שם לב בהיסח הדעת לחכם שעמד בבגדיו הישנים והלא ממש נקיים, ופנה אליו בדרישה: "אחי אהובי, על השולחן שלי יש לעטות חלוק נקי, ולא חלוק שנראה שדרכת עליו ברחוב העיירה". הוריד החכם באחת את החלוק לתדהמת כל הנוכחים, ושאל את בן המלך האם גם הוא, בן המלך, יכול להוריד את החלוק מבלי ליפול מהשולחן.

בן המלך, שנותר בו רשימו מהחכמה (שהרי עתה, תודה לא-ל, הוחזק לתם גדול), הבין שהחכם עושה פראובוקעציע (בלעז: התרסה) כלפיו, וענה בלעג מחוכם, האם גם צריך להוריד את החלוק תוך כדי נענועים? ענה בחכם בתמימות, מה צורך יש בנענועים?! הרי אין כאן מים זדונים, אדרבה הקצף נוצר על ידי הנענועים וההשתחוויות.

נבוך נעמד בן המלך, ואביו הזיל דמעה, על כי הצליח בנו לראשונה מזה זמן רב לעמוד בשקט, ולא מתוך תנועה מתמשכת (בלעז: אנרציא) וכו'.

ניצל החכם פסק זמן זה, ושלף מראה והציב אותה מול פניו של הבן, וקרא בקול גדול: "בני, מה אתה רואה". נבהל הבן וצעק בקול גדול: "גולם אני רואה". מיד קמה מהומה גדולה, ושרי המלוכה דרשו לסלק את מראת החכם, בטענה כי מסתמא כישוף שחור יש בה נוכח יכולתה להפוך 'חסיד' גדול כבן המלך ל'גולם'. הצעקות הלכו וגברו, עד כי הקול נשמע בית המלך האחר, בעת שאחד מבכירי השרים, אשר ביקש לבחון את המראה, הציץ בה ונפגע בראותו מולו "בן כפר שחלם שהוא [מקורב ל] מלך".

עוד המהומה גברה התערב המלך בעצמו, ואמר לחכם: "משהו חייב להיאמר, שהרי יש למנוע מציאות של חלל פנוי, שהרי אין הבור מתמלא מחולייתו".

קרץ החכם לכיוונו של המלך, זו הרי גמרא מפורשת: "גלימא – שנעשה בו כגולם". צחק המלך בקול ואמר "ניצחוני". בנו שחשב שאביו מתכוון אליו, כי ידוע לכול שרק הבן מנצח את אביו וכו', תמה על המתרחש ושאל האמנם אפשר להימנע מלהיות כגולם. ענה המלך: "נתתי לפניך את החיים עם הבזות שבהם, או את היופי הקרוי פלאסטיקע, וכשם שלימדנו  החכם רק עתה על ה'גלימא', יש לגזור גזרה שווה על הבגדים ועל מעיל התכלת החדש שאך רכשת".

אחד מהשרים, שביקש לגונן על לבושי בן המלך, קרא בקול: "הרי הקליפה חשובה היא, שהרי היא מגינה על הפרי". היסה אותו החכם, ואמר: "'טיפש!', הקליפה היחידה החשובה היא 'קליפת השום'".    

מיד התחוללה מהומה גדולה, והשולחן כמעט קרס. ביקשו השרים ואנשי שלומם, בקנאתם לבן המלך, לקפוץ על החכם ולקורעו כדג. החכם אשר הבחין בסכנה נהג מידה כנגד מידה, ומיד קרע את כותנתו וצעק למלך: "הבט נא אל תוך לבי, האם דבק בו רבב מהבגד?!"

נאנח המלך ואמר כי מאז שגורשו מהגן והותר לתאום ללבוש את בגדי אחיו בפשט, וחוזר חלילה גם בדרש, אי אפשר להסתובב עם כותונת קרועה (שלא לומר ללא כותונת). ירד החכם מהבימה תוך שהוא מזכיר למלך כי לאבל מותר ואפילו חובה.

בן המלך, שרק רשימו של חכמה הייתה בו, הבין כי לא דבר (נו"א: דיבור) ריק הוא זה (מי באמת מסוגל להבחין בין תאומים), ושאל בהיסוס: "על מה או מי אתה אבל?". ענה החכם, על "מי שהפך למה", ומיד מצא עצמו גולה לשערי רומי יחד עם שאר הזקנים והזקנות המחכים לרחובות ירושלים.

"ומה עם בן המלך", התפרץ היהודי בהתרגשות, "מה קרה לו לבסוף, האם הצליח לרדת מהקתדרה? ובכלל, מה פשר המסופר". "מקובלנו מרבנו", ענה הזקן, "שזה קשור בקשר הדוק עם הסיפור של היום השביעי".

"הרי סיפור זה לא סופר", התעקש היהודי.

צחק-בכה הזקֵן ואחז בחוזקה בזקָן של היהודי – בזקָנך נשבעתי, שהסיפור סופר גם סופר, והוא ממשיך להיות מסופר. ייחודו של סיפור זה שהוא מסופר גם כשאין בשביל מי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011

פורסמה ב-8 באפריל 2011, ב-גיליון מצורע תשע"א - 713, סיפורים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: