עבודות הפסח אינן תקלה היסטורית או חומרה שאין לה מקור. הן קשורות בטבורן למהותו של חג היציאה מעבדות פרעה לעבדותו יתברך

עבודת פרך. מתוך 'הגדת הזהב'

העבודה הרבה שמושקעת בהכנות לחג הפסח, זמן חירותנו, זכתה לתגובות רבות, רובן עוינות. הטענות המהותיות כנגד עבודות ההכנה לחג הן בעיקר שתיים: האחת, שהעבודות הן תוצאה של חוּמרות הלכתיות, ומהוות חלק ממגמת החמרה כללית. והשנייה, שכמעט אין צורך הלכתי בהכנות מאומצות כל כך לחג, והרקע לעבודות הניקיון האינטנסיביות הוא החיבור בין ההכנות לחג לבין ניקיונות האביב. בניגוד לכל זאת, ברצוני להראות שהרקע לנוהג ההכנות לחג יסודו גם בתורה, ונימוקו עמו.

בין שמחה לשמירה

עיון בפרשיות החגים שבתורה מעלה הבדלים בולטים בין החגים השונים. הפרשה שבה ההבדלים מובהקים ביותר היא פרשת המועדות שבספר דברים. כך נאמר שם לגבי חג הפסח (דברים טז):

(א) שמור את חדש האביב ועשית פסח… (ב) וזבחת פסח… (ג) לא תאכל עליו חמץ… (ד) ולא יראה לך שאר… ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. (ה) לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך… (ח) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' א-להיך לא תעשה מלאכה.

ההתייחסות לפסח רצופה פעלים ואיסורים: "שמור", "ועשית", "וזבחת", "לא תאכל", "ולא יראה", "ולא ילין", "לא תוכל", "לא תעשה". לעומת זאת, כאשר מגיעים לחג השבועות האווירה משתנה לחלוטין:

(י) ועשית חג שבעות לה' א-להיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' א-להיך. (יא) ושמחת לפני ה' א-להיך… (יב) וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה.

כאן לא מוזכר ולו איסור אחד, והציווי הוא גם לשמוח.

רוח דומה, ואף חזקה יותר, מנשבת מהפסוקים העוסקים בסוכות:

(יג) חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. (יד) ושמחת בחגך… (טו) שבעת ימים תחג… כי יברכך ה' א-להיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח.

גם לגבי סוכות לא מוזכר איסור כלשהו. האזכור של השמחה כאן הוא כפול, ואם ישנה מילה של הגבלה היא החובה להיות "אך שמח".

האווירה המגבילה סביב חג הפסח חוזרת על עצמה כמעט בכל מקום שבו התורה עוסקת בחג, החל מפסח מצרים (שמות יב, יא): "וככה תאכלו אתו, מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה'". קרבן הפסח הראשון נאכל בחיפזון, ובלשוננו – בלחץ.

מיד לאחד מכן מגיע ציווי לדורות ששומר על אותו מתח (שמות יב, יז): "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם". לא על שמחה מדובר כאן, כי אם על שמירה (וכן בשמות כג, טו; לד, יח). ביטוי נוסף שמצטרף כאן הוא "עבודה" (שמות יב, כה): "והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבֹדה הזאת".

לעומת זאת, בנוגע לחג הסוכות הפועל החוזר הוא שמחה (ויקרא כג, מ): "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים". דגש זה ניתן גם בתיאור חג הסוכות ההיסטורי (נחמיה ח, יז): "ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד".

בניגוד לכך, בחגיגות הפסח שמתוארות בתנ"ך מוזכרת שמחה בשניים מתוך ארבעת התיאורים. בפסח יהושע בכניסה לארץ ובפסח יאשיהו לא מוזכרת שמחה. לעומת זאת, בפסח עזרא (עזרא ו, כב) השמחה מוזכרת: "ויעשו חג מצות שבעת ימים בשמחה, כי שמחם ה' והסב לב מלך אשור עליהם לחזק ידיהם במלאכת בית הא-להים א-להי ישראל". אלא שכאן השמחה היא על האישור שניתן לבניית המקדש, ולא שמחת החג. יוצא הדופן היחיד הוא התיאור בפסח חזקיהו (דברי הימים ב, ל, כא): "ויעשו בני ישראל הנמצאים בירושלם את חג המצות שבעת ימים בשמחה גדולה ומהללים לה' יום ביום הלוים והכהנים בכלי עז לה'". אולם, דומה שהיותו של התיאור יוצא דופן מלמד על הכלל: שמחה איננה המאפיין המובהק של חג הפסח, אלא דווקא שמירה, עבודה וזהירות מאיסורים.

הללו עבדי ה'

לאחר שראינו שאכן ישנו הבדל ניכר ב"מנגינה" שמשדרת התורה בחגים השונים, נשאלת השאלה מדוע דווקא חג הפסח וחג המצות הם חגי שמירה ולא חגי שמחה.

דומה שהסיבה לכך מוסברת באחד המסרים הראשונים ששולח ה' לפרעה על ידי משה רבנו (שמות ד, כב-כג): "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל. ואֹמר אליך שלח את בני ויעבדני…". באופן מובהק, הדרישה מפרעה היא לשחרר את בני ישראל מעבודת הפרך כדי שיוכלו לעבוד את ה'. לא מדובר כאן על קריאה לשחרור מעבדות לחופש, אלא מעבדות לעבדות!

מסר זה מופיע גם בדברים שאומר ה' למשה עוד קודם לכן (שמות ג, יב): "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה". הראייה לכך שה' הוא המוציא ממצרים היא שבני ישראל יעבדו אותו בהר סיני.

אמנם נכון הוא שיציאת מצרים כוללת גם הבטחות חומריות ורוחניות עבור עם ישראל, כגון הצלה משעבוד מצרים וירושת הארץ טובה ורחבה (שמות ג, ח, ועוד), אולם לא ניתן להתעלם מכך שלא מדובר ביציאה לחופש מוחלט, אלא ביציאה מעבדות פרעה לעבדות ה'.

על רקע זה, הציווי על פסח מצרים הוא אך טבעי. לקראת השחרור מעבודת מצרים נכנסים ישראל לעבודת ה'. אם כך, הדרישה לחיפזון באכילת הפסח והיציאה בחיפזון ממצרים קשורות ללִבת המהפך שעובר על עם ישראל. במקום עבודת פרך שכולה חיפזון, קוצר רוח ועבודה קשה, ישנה עבודת ה' בחיפזון ובחוסר שקט.

כאן המקום להזכיר את דבריו של רבי, הרב יעקב מדן, שמתאר באופן חי את החלום של בני ישראל כל ימי השעבוד, להגיע ליום השחרור שבו יוכלו סוף סוף להכין בצק ללחם שיתפח בנחת. זאת, על רקע ההכרח להכין בכל יום בחיפזון מצות, מחוסר זמן ועייפות. אולם, כאשר סוף סוף הגיע היום המיוחל, יום היציאה ממצרים, הופתעו בני ישראל לגלות שהם עדיין אוכלים מצות "לחם עוני", והפעם בגלל החיפזון שכפה עליהם ה'.

אופיו של חג המצות הוטבע גם בפתיחת "הלל המצרי" המתאר את יציאת מצרים (תהלים קיג, א): "הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'", ומכאן יובנו גם דברי המדרש הידועים (שמות רבה פרשה לב): "חרות על הלוחות – מהו חרות? ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר חירות מן גליות, ור' נחמיה אומר חירות ממלאך המות". רוצה לומר, החירות מגלות מצרים הותנתה בקבלת הלוחות.   

סוף דבר, עבודות הפסח אינן תקלה היסטורית או חומרה שאין לה מקור, אלא הן קשורות בטבורן למהותו של חג היציאה מעבדות פרעה לעבדותו יתברך. הללויה, הללו עבדי ה'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011