מסלקי החשבונות / חבצלת פרבר

 

ברומן מורכב ועשיר חושף ואסקס את סודותיה האלימים של קולומביה מתקופת השואה. ניסיונו לעסוק בסיפורם של מהגרים יהודים ובאנטישמיות מתוך זיקה למתרחש בגרמניה הנאצית אינו עולה יפה

המלשינים, חואן גבריאל ואסקס; מספרדית: פרידה פרס-דניאלי, כתר, 2011, 292 עמ'

גבריאל סנטורו הוא עיתונאי. בעקבות היכרות רבת שנים עם אישה, ידידתו של אביו, הוא כתב ספר בשם "חיים בגלות", שהוא סיפור קורותיה של האישה, שרה גוטרמן, יהודייה שנמלטה בנעוריה מגרמניה לקולומביה. בקולומביה פתחה משפחת גוטרמן את מלון "נואבה אירופה", שאירח את כל ה"מי ומי" מן האליטה המקומית ומבין המהגרים הגרמנים, רבים מהם יהודים אבל רבים עוד יותר – גרמנים שהיגרו לקולומביה, פליטי המשטר הנאצי כמו גם נאצים פעילים וקנאים.

להפתעתו של סנטורו, המספר, הספר "חיים בגלות" נתקל בתגובתו השלילית של אביו וגרם לקרע ביניהם. גבריאל סנטורו-האב הוא משפטן ידוע, מרצה לרטוריקה במכללה של בית המשפט העליון בבוגוטה. האב מבקר את בנו בחריפות, באופן פרטי ובציבור. "את הערתו הראשונה… השמיע אבי במקום פתוח למדי, כדי לפגוע בי…". במהלך הרצאה הוא תוקף באוזני הסטודנטים את "הטפילים שמנצלים למטרותיהם את החוויות של האנשים כמוני… רבים שטרם נולדו כשהסתיימה המלחמה, שמסתובבים כעת ומדברים על המלחמה, על האנשים שסבלו בזמן המלחמה… הם אינם יודעים שלהפיק רווחים מסבלו של הזולת הוא אחד המקצועות השפלים ביותר של האנושות…". באותה הזדמנות מגלה סנטורו-האב לסטודנטים כיצד נגרמה לו הנכות בידו הימנית, שאצבעותיה נקצצו בהתקפת מצֵ'טָה בהיותו נער. הסיפור משמש דוגמה לכך שיש מי שסבלו והם שותקים ואינם ממהרים "להפיק רווחים מהסבל של עצמם…".

שנים לאחר מכן, כשהאב עומד לעבור ניתוח לב ומתכונן למוות אפשרי, הוא מנסה לאחות את הקרע עם בנו. הוא רוצה לספר לו את סיפור חייו המלא, להסביר מדוע תקף כל כך את הביוגרפיה ההיא. אבל הדבר אינו קורה, והסיפור במלואו מתגלה לגבריאל הבן רק לאחר מות אביו, וגם הפעם מפיה של שרה גוטרמן.

סודו של האב נוגע לעניין "המלשינים". קולומביה, יש לדעת, הצטרפה לארה"ב ולמדינות העולם החופשי במלחמתן כנגד "מדינות הציר" במלחמת העולם השנייה. מהגרים מגרמניה, יפן ואיטליה סולקו מאזורי החוף בעלי החשיבות האסטרטגית והושמו במחנות-מעצר ובמלונות-מעצר ברחבי קולומביה ורכושם הולאם. המעצרים נעשו על בסיס "רשימות שחורות", שחלקן הועברו מארה"ב, ובהן שמות של נאצים פעילים המצויים בקולומביה. מקור אחר לשמות היה הלשנות. אזרחי קולומביה התבקשו לדווח על התנהגות חשודה של מהגרים מארצות האויב, והיו שניצלו זאת לסילוק חשבונות, לחיסול תחרות מסחרית וכדומה. כך מצאו עצמם מהגרים חפים מפשע במעצר לצד קנאים נאצים ופשיסטים פעילים. רבים מאלה שנכלאו לשלוש-ארבע שנים איבדו את בנות זוגם הקולומביאניות, את ביתם ורכושם, ונדונו לאחר שחרורם לחיי עוני וייאוש. אחד מאלה שנכלאו על לא עוול והתאבדו לאחר השחרור היה קונרד דֶרֶסֶר, אביו של אנריקה, ידיד-נעוריו של סנטורו-האב.

בפרוזה דחוסה ועשירה מאוד, ובמשפטים ארוכים ומפותלים, מספר לנו גבריאל ואסקס את הסיפור. אנחנו עוקבים אחר היחסים בין שני הסנטורו, האב והבן, עוברים בין קולומביה השסועה מבחינה פוליטית ומוכת טרור-הסמים של שנות ה-80 וה-90 לבין העבר החשדני ועוין-הזרים שלה במלחמת העולם השנייה. לאורך יותר ממחצית הספר שומר הספר על מתח גבוה. שוב ושוב אנחנו נרמזים על בגידות שהתרחשו, אבל רק בעמוד 159 מתברר לנו מיהו הבוגד או המלשין, שמעשיו הקנו לספר את שמו.

במארג המורכב של העלילה משתלבים כמה טקסטים רמוזים. אחד מהם הוא נושא היחסים בין אב ובן: מצד אחד, הצורך של הבן, ואפילו בגיל מבוגר, באישורו ובהערכתו של האב. מן הצד האחר, החשש של האב מפני יכולתו של הבן – מבוגר ומשוחרר מהערצת-האב שאפיינה אותו בהיותו ילד  – לשפוט את מעשי אביו ולחרוץ דין כלפיהם. ומצד שלישי – ההיפוך במעמדם היחסי של האב והבן כאשר, לאחר ניתוח-המעקפים של האב, הבן "נהפך לאביו של אביו, הרגע שבו הבן מתוודע לערעור הסמכויות… לצייתנות שמעתיקה מקומה – מי שהיה חזק נעשה עכשיו חלש ומקבל הוראות ופקודות…".

נושא אחר הוא סוגיית הנצחת הזיכרון. ליתר דיוק, המעמד המוסרי וה'אמת' בכתיבה ההיסטורית של "הכתבנים סוג ב' האלה, הטפילים שמנצלים למטרותיהם את החוויות של האנשים כמוני…", כפי שמאשים האב את בנו. מה שאהרן מגד כינה "החי על המת" (כשם ספרו הידוע מ-1965). האם (כפי שמנסח גיבורו של מגד) "סופר המספר התרחשות 'אמת', הנתונה בתוך המציאות, דברים שהיו כפי שהיו… הוא שקרן… מנסה לחקות קצב שאינו שלו… זיוף של המקור…?". ואסקס משתמש כמעט בדיוק במילותיו של מגד כשהוא מתאר את תחושותיו של גבריאל סנטורו הבן, בעקבות התגובות על ספרו שבו הוא מגלה את סודו של אביו. גבריאל אומר: "אולי זה היה מעשה רע… אולי לא הייתי צריך לפרסם את הספר הזה… אני אשם… על קורת הרוח הנרקיסיסטית… על השימוש לרעה לכאורה בחיי הזולת וביניהם בחייו של אבי…" – גם כאן כותב ההיסטוריה מצטייר כמי ש"חי על המת" כדי לזכות בפרסום.

הנושא השלישי הוא ההיסטוריה האלימה של קולומביה. הטרור והרציחות פוליטיות שמתחלפים בטרור-סמים, הפחד מזרים ("הרשימות השחורות") שמתחלף בפחד לעצור ברמזור אדום – שמא תותקף במכוניתך על ידי מכור לסמים או תיקלע לחילופי אש בין פושעים למשטרה.

נחזור לקרע בין האב והבן סנטורו. מתחילת הספר איננו מבינים בעצם מה גרם לקרע, מה בביוגרפיה על מהגרים יהודים בקולומביה עורר את רוגזו (או את פחדו) של סנטורו-האב? השאלה הזאת, והמתח שהיא יוצרת, מחזיקים את הסיפור ומרתקים את הקורא. למרבה האכזבה, ברגע שהסוד נחשף הספר מאבד את כוחו, כאילו 'נגמר לסופר הסיפור'. הקישור בין הביוגרפיה "חיים בגלות" לבין רוגזו/פחדו של סנטורו האב אינו עולה יפה ואינו משכנע – לא את הקורא ואפילו לא את סנטורו-הבן.

עוד יותר מאכזבת האנלוגיה שמנסה ואסקס למתוח בין מצב היהודים בגרמניה הנאצית לבין סיטואציות שונות בחייה של קולומביה. איך אפשר להשוות בין "ליל הבדולח" בגרמניה ב-1938 לבין המהומות והביזה שאירעו בבוגוטה באפריל 1948 – אירועי דמים שפרצו לאחר רצח המועמד לנשיאות מטעם האופוזיציה הליברלית, שבהם בניינים נשרפו, חנויות נבזזו וצלפים מוקמו על הגגות כדי לירות באספסוף? בכלל – העיסוק בהיסטוריה של משפחת גוטרמן היהודית שטחי מאוד ורצוף אי-הבנה (שלא לומר: עיוות) של ההיסטוריה. מרגיזה גם ההקבלה שואסקס עושה בין שרה גוטרמן היהודייה לבין המהגרים הגרמנים בבוגוטה (שאומנם לא כולם היו נאצים, אבל היו ביניהם גם נאצים): "מהבחינה הזאת ייצגה שרה בכבוד את המהגרים… ככה היו הגרמנים בתקופה ההיא (בבוגוטה). 'רק לא לבלוט' היו אומרים…" – איך אפשר להשוות בין הפחד המושרש של פליטים יהודים מגרמניה הנאצית לבין מצבם של סתם מהגרים בארץ שונאת זרים שבה "אנשי בוגוטה שמים לך רגל בצורה הכי מכוערת…"? כך גם השרבוב המיותר של נושא האנטישמיות בקולומביה לסיפור, במעין 'הערות אגב' שאינן תורמות להעלאת המודעות לנושא, כפי שכנראה התכוון הסופר, אלא גורמות דווקא לבנליזציה ולזילות.

אי אפשר שלא להתייחס לסצנות הסיום, למפגש בין גבריאל סנטורו לבין אנריקה דרסר – בנו של האיש שבגידת המלשין דנה אותו למעצר, להרס ולהתאבדות. בניגוד לכתיבה המהודקת, החד-משמעית, המאפיינת את מרבית הספר, עמודי הסיום מלאים בעמימויות, דו-משמעויות, חוטים שנפרמים לכל הכיוונים. עובדת היעלמותו של אנריקה, לאחר שנקם במי שאשם בהתאבדותו של אביו, מתבררת כספקולציה או ביטוי לתקוות-שווא. ספרו ההיסטורי של סנטורו-הבן על "המלשינים"  מתגלה כערבוביה של עובדות ודמיון, ותאונת הדרכים שבה נהרג סנטורו-האב היא אולי התאבדות. ההיסטוריה שהייתה כל כך ברורה וחדה מתבררת כתוצר של מניפולציות וסימני שאלה. הסיום הזה אינו תואם את רוחו של הספר עד לנקודה זו, אבל יש בו משום פריעת-הציפיות שמוסיפה לסיפור נופך של הפתעה ויצירתיות.  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באפריל 2011, ב-גיליון מצורע תשע"א - 713, סיפורת ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: