כתוב רומן בכיף / אביבה זרקה

 

ספר ההדרכה לכתיבה משתלב היטב בחגיגת הגרפומניה המבהילה בימים אלה. לא עוד יצירת אמנות גדולה, אלא כתיבה לשם הנאה וריפוי עצמי. איך להיות סופר באמבטיית קצף

הזכות לכתוב, ג'וליה קמרון; מאנגלית: מיקי גורן, כנרת, 2010, 303 עמ'

כותבת הספר, ג'וליה קמרון, מצטיירת כאישה נחמדה. אבל העמדה שהיא מציגה בספר, שלפיה כל מי שלִבו חפץ לכתוב פרוזה, מוכשר או לא, ראוי לכתוב, עלולה להביא, וכבר עתה מביאה, לתוצאות לא נחמדות לספרות. הדברים אמורים בכתבי יד רבים שהמוטיבציה לכתיבתם היא בעיקר הרצון להשתתף בחגיגת הגרפומניה הגדולה שמעודד גם הספר הזה, ולזכות את כותביהם בתואר הנכבד 'סופר'.

 כנגד המציאות הפסוודו-דמוקרטית הזאת עומדת האמת הבאה: יצירת ספרות אמיתית איננה נכתבת במידה רבה למען הכותב עצמו, אלא למען דבר אחר זולתו: אהוב שאיננו, רוחות העבר, עולם שדורש פענוח והעתיד. ודבר קטן אחד נוסף: בשביל לכתוב, צריך, מה לעשות, גם לדעת לכתוב.

שנים על גבי שנים חונכנו להאמין שסופר צריך לסבול כדי לכתוב יצירת ספרות גדולה. שרק יחידי הסגולה ובעלי הכישרון שמסוגלים לעמוד בתובענות של חיי הכתיבה ובמאמץ ליצור במסגרתם עולם הינם סופרים של ממש – והאמנו. באה קמרון והופכת את הקערה על פיה. כתיבה היא פאן אחד גדול, היא אומרת לנו, פשוט כיף חיים. בואו תנסו. כולכם. בהמוניכם. ולרגע מתפתה הקורא ללכת שבי אחר הדמוקרטיזציה של עולם הכתיבה שקמרון מנסה להשית בספר – רעיון שלפי דעתה יזכה אותה בכרטיס כניסה לגן העדן, לא פחות. לדבריה, השער ייפתח כשפטר הקדוש ישאל אותה מה עשית כדי שנכניס אותך פנימה, ובגאווה היא תשיב לו שחייה היו קודש למימוש חזונה: "אני טוענת שכל אחד צריך לכתוב, שצריכים להיות שני מיליון סופרים חובבים שכותבים את הרומנים שלהם רק בשביל הכיף שבדבר" (עמ' 297).

הדברים מקבלים כצפוי את אופים ההזוי, ואפילו המביך, כשקמרון מתחילה לחלק כמה מעצותיה למימוש חזון זה. נתקלת בבעיה בכתיבה – אכול תותים בשמנת. אתה עומד בפני מחסום כתיבה – היכנס לאמבטיית קצף. קטלו את הכתיבה שלך – זכור שהמבקר שלך בעצמו איננו יודע לכתוב, והוא פשוט כולו אכול קנאה.

קמרון מנסה לשוות לספרה אופי של ספר הדרכה למשתמש. קמרון, מסאית, משוררת, עיתונאית, תסריטאית, ובעברה גם מנחת סדנאות כתיבה בארצות הברית, חולקת עם הקורא בגילוי לב את חייה, שכללו גירושין ואלכוהוליזם. במקביל, ובהתבסס על חיי הכתיבה רצופי המהמורות והתובנות שחוותה, היא מציעה תבנית בהירה, אולי בהירה מדי, להבנה וליישום של הכתיבה הספרותית.

הספר מחולק לפרקים שונים, שכל אחד מהם דן בתמה כלשהי בחוויית הכתיבה. למשל, חרדה, דחיינות, מה בדיוק לכתוב, החשש מביקורת, מעיין היצירה וההשראה ועוד. כל פרק ופרק מחולק לשניים: מצד אחד "הזמנה" לנושא המדובר, ומצד שני "חניכה", היינו יישום הנושא באמצעות תרגילים. גולת הכותרת של הספר היא שני תרגילי כתיבה מרכזיים שמציעה קמרון. האחד, המכונה על ידה "המתווה הסיפורי" – כתיבה של מסע אחורה בזמן על ידי התלמיד הכותב; השני הוא מה שקמרון מכנה "הגביע" – כלי לכריית זהב שמסמל בעבורה את המוקד הרגשי והרעיוני במתווה הסיפורי, שממנו אמור התלמיד לדלות הלאה את הבסיס המזוקק לכתיבת סיפוריו.  

צריך להודות שקמרון – מי שכתבה בעבר למגזין "רולינג סטון" ולסדרת הטלוויזיה "מיאמי וייס", אבל ספרי הפרוזה שכתבה לא זכו להערכת הביקורת – מבינה דבר או שניים בכתיבה. היא שוזרת בספר כמה וכמה תובנות מסדר ידע גבוה על אודות אמנות זו. כך למשל: כתיבה היא אמת, לא ניתן לשקר באמצעותה תחושות ורגשות, צריך לרחוק מטקסט כדי להצליח לתקנו ולשכתבו, הדרך הטובה מכול ללמוד לכתוב היא פשוט לכתוב עוד ועוד, עם הכתיבה אנו כותבים את חיינו ובה בעת משתנים בהשפעתה, וכתיבה היא הדרך העמוקה מכול לבטא את עצמיותנו.

בנקודה אחרונה זו כמדומה מצויה הבעיה העיקרית בגישתה של קמרון: הספרות היא בעיניה כלי תרפויטי בעיקר, וייעודה לגרום לכותב לתחושה נעימה. תחושת הישג שהגשים חלום של שנים לכתוב, כשעל הדרך גם למד באמצעותה להכיר את עצמו טוב מבעבר. בתוך ההקשר הנרקיסיסטי הזה, קמרון איננה חשה צורך ללמד את הקורא מהי יצירת ספרות טובה, כדי שמיישם תרגיליה ידע לזהות אותה בכתיבתו. היא גם לא מטריחה אותו בהמלצה לקרוא בספרי אחרים, ואולי להבין כך שבהשוואה אליהם כתיבתו איננה מספיק טובה. למה לשאוף בכלל להתחבר אל היצירה הספרותית לדורותיה, אם משימת חייו של דמות הסופר שהיא משרטטת היא בסך הכול ההתהדרות בספר שכתב, הספר שלו, בפני המשפחה והחברים?

 לא ייפלא שקמרון גם כושלת בהבנת מושג "הקול הפנימי". היא מפרשת את המושג יותר ככתיבה אוטומטית, "מהבטן", כדבריה, ופחות ככתיבה המונעת מתוך רצון של הכותב להגיד משהו בכלל. רצון שאמור להעמיד את כתיבתו על פני דרך סלולה שהכתיבה בה זורמת וקולחת. כי לפי הסברה של קמרון במילים אלו ממש, "מה שעומד בדרכה של כתיבה אמיתית ומחשבה אמיתית זה יותר מדי שכל" (עמ' 208).

על חזית "הזכות לכתוב" איור של נוצה. לא יהיה זה בלתי מדויק להניח שקמרון כיוונה לאמצעי הכתיבה הנושן, וגם לרוח ההשראה המובטחת לקוראי ספרה, ושאמורה לנוע בקלות כנוצה ברוח. אך בסיכומו של דבר, נדמה שתוצרו הספרותי של מי שיאמץ ללא כחל ושרק את המלצות הספר הזה יהיה לא יותר ממשקל נוצה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באפריל 2011, ב-גיליון מצורע תשע"א - 713, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: