הרופא האמיתי / מיכאל אביעוז (לפרשת מצורע)

 

מסמכויותיו החריגות של הכוהן בענייני הצרעת ניתן ללמוד על הכלל – את היכולת לרפא מותיר המקרא בעיקר בידי הקב"ה 

בפרשיות תזריע-מצורע מתואר אחד השלבים הראשונים של הרפואה בעת העתיקה: הכוהנים מופיעים בפרשיות אלה לכאורה כרופאים. כוהן בתפקיד של רופא מוכר לנו מן העמים שמסביב לישראל, במסופוטמיה ובמצרים. נשאלת השאלה: מה בין הכוהנים המתוארים בתורה לבין קודמיהם מן העמים שמסביב? בתורה הכוהן לא מופקד על תחומי המחלות ככלל, אלא אך ורק על תחום הצרעת. הכוהן צריך להחליט אם יש להסגיר את מי שנתגלו אצלו נגעים, והאם הוא טמא או טהור (דברים יז, ח). מכאן שהכוהן אינו רשאי לעסוק בדיאגנוזה של מחלות אחרות או בריפוין. ומה לגבי זיבה? כאן הכוהן אינו מאבחן את המחלה אלא נכון לקבל את הקרבן מידי הזבים.  

הגבלת תפקידו של הכוהן בתחומים רפואיים באה לידי ביטוי בכך שמלבד הצרעת, אדם מישראל אמור לבוא אל הכוהן לאחר שהמחלה נרפאה ולא במהלכה. מה, אם כן, אמור לעשות אדם שחלה? המקרא מצפה ממנו להתפלל (מלכים א ח, לז-לח; מלכים ב כ, ב-ג) או לצום, כדרך שצם דוד כשבנו חלה (שמ"ב יב, טז).

על ידי צמצום תפקידו של הכוהן בתחומי הרפואה, התורה מרחיקה אותו מן העולם האלילי שמסביבו. בעולם האלילי הכוהן הפגאני נעזר בלחשים ובהשבעות ותפקידו היה לסלק את השדים הגורמים למחלות. מכל אלה לא נותר דבר בעולמה של התורה ובעולמם של ספרי הנביאים והכתובים. המקרא לועג להם באמצעות הכינויים "מלחשים" (תהלים נח, ו); "נבוני לחש" (ישעיה ג, ג) ו"בעלי לשון" (קהלת י, יא). איוב אף מכנה את רעיו "רופאי אליל" (יג, ד).

על פי התפיסה המקראית, ה' הוא הרופא (שמות טו, כה). ההנחה המקראית היא שהמחלות הן עונש של ה' על חטאים שבוצעו בידי בני האדם. כך עולה למשל מרשימת הקללות בדברים כח, הכוללת גם מחלות שתבואנה על מי שלא יקיים את דברי התורה, וכך גם עולה מסיפור צרעתה של מרים (במדבר יב) וצרעתו של עוזיהו מלך יהודה (דברי הימים ב כו).

שליחיו של ה', הנביאים, תפסו לימים את תפקידם של הכוהנים. סיפורה של מרים, שמשה מרפא אותה על-ידי תפילה לה' (במדבר יב), הוא ראשיתו של תהליך המעבר מכוהן לנביא. באופן בולט עולה תפיסה זו בסיפורים על אליהו ואלישע בספר מלכים. שני נביאים אלה ריפאו באמצעות מעשי ניסים: שניהם החיו מתים ואלישע ריפא את נעמן מצרעתו וכן ריפא את מי יריחו המורעלים. על ישעיהו הנביא מסופר שריפא את חזקיהו מלך יהודה ממחלת השחין. בספר דברי הימים ישנה ביקורת על אסא מלך יהודה שנועץ ברופאים (דה"ב טז, יב), אולם יש לדייק: מפסוק זה לא עולה שלילה גמורה של התייעצות ברופאים, אלא רק גינוי העובדה שאסא לא התפלל לה' שירפאהו.

את מקומם של הנביאים תפסו החכמים, הלא הם התנאים והאמוראים: ספרות חז"ל מתעדת תיאורים של חכמים הדנים בתחומי הרפואה לעתים תוך התייעצות עם רופאים (תוספתא נידה ד; על כך כתב רבות מאיר בר-אילן). בין חכמים אלה בולטים במיוחד ר' חנינא, רב ורבי יוחנן. החל מימי הביניים ועד ימינו עבר מקצוע הרפואה שינויים רבים, התפתח והשתכלל, ונוספו ידע רב וניסיון, אך למעשה עדיין ממשיך היהודי המאמין לשלב בין פנייה לרופאים, שליחיו של ה', לבין פנייה אל ה' בבקשות ובתפילות. בהקשר זה כתב בן סירא במשליו במאה השנייה לפה"ס: "רעה רועה רופא לפי צרכך, כי גם אותו חלק אל". והרחיב את העניין הרמב"ם בפירוש המשניות (פסחים ד, י), שהיה בעצמו רופא: "כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה".

ד"ר מיכאל אביעוז הוא מרצה בכיר במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באפריל 2011, ב-גיליון מצורע תשע"א - 713, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: