אהבה מהסרטים / יעל רובינשטיין

 

שלל טכניקות של תסריט מאפשרות לספר סיפורי אהבה אמינים, שאין להם למעשה הקבלה של ממש במציאות. מסתבר שהמורות באולפנה צודקות

מתוך: 'אשה יפה'

רוב הסרטים בעולם, אני מוכנה להמר, קשורים לאהבה רומנטית. אהבה בין גבר לאישה היא עדיין החומר המעניין ביותר שקיים בעולם. מה יותר מענג מסרט רומנטי (טוב!), ביום גשום, עם כוס יין לבן וסופלה שוקולד?! (כמאמר הקלישאה הנכונה). אלא שהאזהרות שנאמרו חד וחלק, בביטול ובביטחון לבל ניפול בפח, חרכו כבר בנערותי את התענוג: 'אהבה כמו שאתם רואים בסרטים היא שקרית וטיפשית, במציאות זה 'לא ככה". ואנחנו כתלמידות תיכון בשיעור חלמי"ש (חינוך לחיי משפחה) הנהנו בהסכמה, והלכנו לקולנוע 'אוריון' לראות 'קרוקודיל דנדי'. הבנו באינטואיציה שהמורה צודקת למרבה הצער, רק לא ממש הבנו למה – והמשכנו לחלום שנתאהב כמו סו ונתחתן עם קרוקודיל דנדי.

אז מה בעצם מכיל ה'לא ככה'? ולמה אנחנו מאמינים וכמהים לאהבה כזאת אם היא מנותקת מהמציאות?

באופן פשוט וראשוני המורה שלנו התכוונה לסרטי אהבה מהסוג שהוליווד מציעה. רוב האוכלוסייה צרכנית הקולנוע נחשפת בעיקר לקומדיות הרומנטיות המוקרנות בבתי הקולנוע המסחריים. הסרטים נשענים ברובם על מפגש שמצית רגש רומנטי בין גבר לאישה, אך מכשול מסוים מונע את איחודם ומפריד ביניהם. המכשול יכול להיות חוסר עניין של אחד מהם – או, כפי שמוכר מסרטים כה רבים, פער תרבותי בלתי אפשרי.

במתכונת הזו, רוב הסרט הוא תיאור המאבק לזכייה באהבה הנכספת שנראית חסרת סיכוי בתחילת הסרט. לאחר שהזוג התאחד סוף סוף, הסרט מסתיים. בדיוק כמו באגדות שנראות לנו מיושנות, המודל ההוליוודי משחזר את שורת הסיום הקלאסית של 'הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה'.

המודל הזה של סיום הסרט ברגע האיחוד הוא נפוץ ביותר ומשופע באינספור דוגמאות. דוגמה קלאסית ומוכרת היא 'אישה יפה' (1989), שובר הקופות בכיכובם של ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר, המספר על ויויאן, פרוצה העובדת ברחוב, ועל היחסים המתרקמים בינה לבין אדוארד, איש עסקים מצליח ומכובד. ויויאן רחוקה מלהיות בת זוג ראויה למעמדו ולהשכלתו של אדוארד, והקשר ביניהם נראה בלתי אפשרי. העלילה עוברת כצפוי תפניות רבות, אך בסופה אדוארד בוחר בויויאן וחוזר אליה, כשהיא מחכה לו על המרפסת שלה – כמו רפונזל שמחכה יום יום על המרפסת לאהובה שיגיע. אגב: סופו המקורי של הסרט היה 'סוף רע'. האהבה נותרה בלתי אפשרית לגישור וכל אחד הלך לדרכו, אבל הקהל האמריקני לא יכול היה לשאת את זה וצילמו מחדש את הסוף הטוב והמוכר של הסרט.

משולש שווא

מכשול מצוי נוסף שמפרנס עלילות רומנטיות הוא 'המשולש' – צלע נוספת העומדת בין בני הזוג ומפריעה להם להתאחד. ה'משולש הרומנטי' קיים בהוליווד (למשל – 'עידן התמימות' מ-1993), אך הוא הרבה פחות פופולרי שם ביחס לאירופה, שבה הוא מככב הרבה, במיוחד בקולנוע הצרפתי. זה קורה, מפני שהקולנוע האירופי הרבה פחות מחויב לערכי המשפחה, ובנוסף הוא קולנוע 'קטן' יותר, הרגיל לספר על האדם הממוצע. 'המשולש' הוא סיפור שיכול לקרות בכל שגרה יומיומית אפורה מצד אחד, אך מצד שני הוא מכיל יסודות של קונפליקט חזק.

סרט על משולש רומנטי שנכנס לקלאסיקה הקולנועית הוא 'ז'יל וג'ים' (1962), מסרטי 'הגל החדש' הצרפתי, המספר על שני חברים טובים שהתאהבו באותה אישה. הסרט 'יפה מדי בשבילך' (1989), גם הוא צרפתי, מספר סיפור 'הפוך', על גבר הנשוי ליפהפייה אך חושק במזכירתו העכברית. סרטי 'המשולשים' הם רבים ומגוונים, והם לא מסתיימים בהליכה משותפת לעבר השקיעה. ההיפך. רובם מסתיימים באופן טראגי, קירחים מכאן ומכאן. הקונפליקט המשולש מכלה בסופו של דבר את האופציה לזוגיות.

מה שמשותף ל'משולש' ולקומדיה הרומנטית הוא שלמעשה הזוגיות אינה חלק מהסיפור. יש דרמה, יש רומנטיקה, יש התאהבות – אבל אין זוגיות. לבו של הסרט הוא המלחמה על הסרת המכשול. אם ישנו רגע של איחוד, הוא השיא של הסרט ובדרך כלל גם סופו. במילים אחרות: סופו של הסרט הוא תחילתה של הזוגיות.

האם הזוג הזה יצליח לבנות זוגיות? האם הוא יתנפץ? האם יש אמת באהבה או שהיא כולה דמיון ותו לא? על כל אלה לא נקבל תשובה בסרט הזה. אביב גפן כתב זאת באחד משיריו: 'רומיאו ויוליה היו נפרדים אם הם לא היו מתים, גם אנחנו, כן גם אנחנו…'.

אהבת אדרנלין

מתוך 'הנאהבים מפריז'

ומכאן לעוד מודל רומנטי נפוץ: גבר ואישה שהפגישה הראשונית שלהם כלל לא רומנטית אבל הנסיבות גרמו לכך שהם יתאהבו. כאן הדגש אינו על צליחת המכשול, אלא על רומנטיקה הנבנית מתוך דרמה רבת אדרנלין. לרוב זה קורה תוך מאבק ברשע המאיים לפזר נגיף קטלני בכל העולם או באיתני טבע כמו נהר שוצף או קור בלתי אפשרי המאיימים להמית את הגיבורים. בדומה למודל הקודם, הסרט מסתיים כשהאיום הוסר. הגבר והאישה – שבמפגש הראשוני ביניהם כלל לא הביעו עניין זה בזו – מצחקקים עכשיו במבוכה ומחליטים להמשיך הביתה ביחד. קאט.

דוגמה ידועה היא הסרט 'ספיד' (1994), שבזכותו הפכה סנדרה בולוק לכוכבת. ג'ק השוטר עולה לאוטובוס עירוני שהוטמנה בו פצצה על ידי ארכי פושע. האוטובוס חייב להמשיך לנסוע במהירות של 80 קמ"ש ומעלה, אחרת יתפוצץ. אחת מיושבות האוטובוס היא אנני (בולוק), החוברת לג'ק בניסיונו להציל את יושבי האוטובוס. מהאוטובוס הם יוצאים זוג. כמובן.

גם כאן הקולנוע האירופי מאמץ את הנוסחה, אבל בדרך מעניינת יותר. 'התוודעות' (1979) של אישטוון סבו ההונגרי מספר על גבר ואישה בזמן מלחמת העולם השנייה, הנאלצים להתחזות לזוג נשוי ומוצאים את עצמם כלואים רוב הזמן בחדר אחד מבלי שידעו אפילו זה את שמו של זה. הסרט בודק האם יכולה להיווצר אהבה בחלל נטול הקשר לעבר או לעתיד. הם כנראה לא ממשיכים הביתה ביחד, אבל ההתאהבות עקב הנסיבות קיימת.

המורות עדיין צודקות: לא מדובר כאן באהבה ובזוגיות של ממש, אלא בפריה המתוק של הסכנה. זהו חיבור שהתרחש בגלל תפאורה חיצונית ורגעית, מעין 'אהבה התלויה בדבר'. האקשן מטשטש את אמות המידה האמיתיות לבחירה והקשר מועד להתפרק זמן קצר אחר התפוגגות הריגוש. אפשר לדמות זאת להתאהבות של אדם כאשר הוא בנסיעה לחו"ל: האהבה באה ממקום אחר בנפש, ולרוב היא לא תחזיק מעמד כשישוב המאוהב לסביבתו הטבעית ולחיי השגרה שלו.

תת-ז'אנר שניתן לצרף לזוגיות-תלוית-הנסיבות הוא סרטים על אהבה מיוסרת ושבורה. שוב הקולנוע האירופי מצטיין בזה יותר, ולחלופין גם הקולנוע העצמאי האמריקני (קולנוע חוץ הוליוודי המופק בתקציבים קטנים), שבכלל מרבה לעסוק בתא משפחתי שבור. האהבה השבורה והבעייתית, אהבה ממומשת אך כואבת ורבת תהפוכות ונפילות, היא לב הסיפור.

סרט יפה במיוחד במשבצת זו הוא 'הנאהבים מפריז' (1991), המספר על אהבה הגובלת באובססיה של שני אנשים שהחיים השאירו אותם הרחק מאחור. מישל ואלכס הם הומלסים שנפגשים מתחת לגשר שעל נהר הסיין בפריז. משברים וייסורי נפש הם כמובן מציאותיים בהרבה מהריגוש של הזוג המציל את העולם בסרטי האקשן, אבל מבחינת האנטומיה של האהבה מדובר במציאות מקבילה: ייסורי הנפש, כמו הריגוש, מזינים את היחסים בעוצמות שאינן דומות כלל לאלה המתקיימות במערכת זוגית נורמטיבית ויומיומית, זו המורכבת ממהמורות של עבודה וילדים ומחלוקות של חיי שגרה.

וכמעט שכחנו: בכל הז'אנרים שתיארנו, וברוב מוחלט של העיסוק באהבה בקולנוע, אין ילדים. הסרט נגמר לפני שמספיקים להוליד אותם או כי אין אקלים מתאים להפיכת הזוג למשפחה מתפקדת. הרי לנו עוד חלק מהאשליה הקולנועית: אין חולק על כך שברוב החברות – ובוודאי בחברה היהודית – הזוגיות היא במידה רבה יסוד להקמת משפחה.

השקר הקטן

מתוך 'שלושים ומשהו'

אכן יש ייצוגי חיים של שגרה משפחתית – אם לא במסך הגדול אז במסך הקטן, בטלוויזיה. ה'מסך הקטן' בנוי לספר על זוטות של שגרה, ובאמצעות הסדרות יש לו גם יריעת הזמן הנדרשת לכך.

הסדרה האמריקנית 'שלושים ומשהו' (1987) נחשבת החלוצה בתחום 'דרמת היחסים'. החידוש היה בקיומה של עלילה שהתרחשה בעיקר בבית, ועסקה בחיי היום-יום של אנשים 'רגילים', נשואים, הורים לילדים ורווקים. בניגוד לסדרות קודמות, החיים האישיים כאן לא היו 'מוצר לוואי' לעלילה כמו בסדרות משטרה או בית-חולים, בהן נשען הסיפור המרכזי על מקום העבודה.

לעומת הקולנוע, הסדרה מתחילה ב'אמצע הסיפור': הנישואין, המשפחה והביחד הם עובדה קיימת, ובתוך הנתון הזה הסדרה ניסתה למצוא את האֶפִּי בדברים הקטנים של היומיום, והתעסקה ברמת אינטימיות ורגש שהיה נדיר למצוא אז בטלוויזיה.

הסדרה הכי קרובה ל'שלושים ומשהו' שנעשתה בארץ היא הסדרה 'שבתות וחגים' (מ-1999) ששודרה במשך חמש עונות בכבלים. הנטורליזם שלה, שהתבטא בדיאלוגים, בעלילה ובצילום, קצר שבחים רבים. הייתה זו סדרה נטולת רוחק אסתטי, כל כך 'כמו בחיים' שבעיניי היא הייתה משעממת.

אכן, סדרות הטלוויזיה מצליחות לדמות חיים בצורה מדויקת ואמינה, מלבד הבדל קריטי אחד. גם סדרות, נטורליסטיות ככל שיהיו, מבוססות קודם כול על היגיון סיפורי בעל התחלה, אמצע וסוף. בלשונו של אריסטו: האירועים חייבים להיות מסתברים ונובעים זה מזה. לחיים, לעומת זאת, אין התחלה אמצע וסוף. הם לא 'נסגרים' או נפתרים, פעמים רבות הם לא הגיוניים ואף מופרכים ויש בהם הרבה חלקים ש'לא קורה בהם כלום'. זהו השקר הקטן שמסתבר שטמון גם בייצוג הטלוויזיוני של האהבה.  

מנומק או מסתורי

מתוך 'חובבים'

בתהליך הכתיבה הארוך של 'סרוגים', התגלה לנו ככותבים דבר משמעותי על תסריטים לסיפורי אהבה. באיזשהו שלב, שמנו לב שאנחנו 'נתקעים' ומסתבכים תמיד על תרגום המילים 'ואז הוא מתאהב /רוצה /מעוניין'. איך מראים את זה? לאט לאט הבנו שחייבים קודם כול לתרגם את הרגש האמורפי הזה לסיפור יחסים בעל מוטיבציה מאוד ספציפית. לדוגמה: הוא מרגיש שחוק והיא מגלמת עבורו את התמימות שאבדה לו ולכן הוא מתאהב בה. או: היא צריכה 'פרויקטים' כבדים כדי להרגיש שווה, ולכן היא מתאהבת בגבר שצריך ש'יצילו' אותו מעצמו. אם הסיפור 'עובד', הצופה ידמיין את  פריצת הרגש הזה שנקרא 'אהבה' באופן טבעי ואמין. הרגע שאליו שאפנו הוא הרגע שבו הצופה יגיד לעצמו: אהה, בגלל שהיא כך וכך הוא התאהב בה, כלומר, סיפור התאהבות דרמטי חייב להיות מנומק. האם כך זה במציאות?

האמת היא שאהבה היא דבר לא מנומק ולא ממולל. הגרעין העמוק של האהבה הוא מסתורי מאוד. ואם רוצים ללכת לכיוון הממש רוחני, זיווג הוא חיבור של תיקון מלמעלה שלא אנחנו בוחרים בו. מה באמת גורם לאנשים לרצות להיות ביחד? משהו הרבה יותר פנימי שאי אפשר לשים עליו את האצבע. בדיעבד זה מולבש על תכונות מסוימות או על התאמה, אבל זאת לא האמת.

פעם אחת נדירה הרגשתי שסרט הצליח לבטא אהבה שהיא מעבר למנומק. זה קרה ב'חובבים' (1994), סרט נפלא של האל הארטלי, במאי אמריקני עצמאי. באופן הפוך לסרט המנוכר והאפל הזה, הוא נגע באמירה רוחנית על אהבה. הסרט מספר על אדם שאיבד את זיכרונו אחרי שנפל מחלון גבוה תוך כדי תגרה. מי שמוצאת אותו שכוב על המדרכה, נטול זהות, היא איזבל, נזירה לשעבר תמימה ומתוקה שהרגע יצאה מכותלי המנזר. היא יוצאת איתו למסע בעקבות זיכרונו האבוד. במהלך המסע המשותף מתברר שזהו תומס, אדם איום, סרסור שחייו מעוותים ומעשיו מעוררי חלחלה. בסופו של דבר יחידת שוטרים הורגת אותו בגלל טעות בזיהוי. איזבל רוכנת מעל אהובה כשהוא מדמם למוות, ואז שוטר ניגש אליה ושואל: הכרת אותו? והיא מרימה את הראש ואומרת : כן, הכרתי אותו. וכך מסתיים הסרט.

זהו בעיניי סיפור רוחני. הסרט שואל בעצם מה משמעות העובדה שאנו מכירים מישהו ועל סמך זאת מתאהבים בו. האם אנו אוהבים אותו בגלל העיסוק שלו, המראה שלו, הבחירות שלו במשך חייו – או שהחיבור נוצר בגלל משהו אחר, נקודה פנימית יותר שאינה קשורה ואף הפוכה לאדם 'הנראה'?

אריך פרום ב'אמנות האהבה' קורא לזה הבטה לעבר משהו שלישי מחוץ לבני הזוג. אפשר שזה מבט על א-לוהים, או על אידיאל משותף. בסרטים, בדרך כלל, הזוג מסוגל לכל היותר רק להביט זה בעיני זו.

אז מה היה לנו? עולם קולנועי שמבוסס על אהבה לא אמינה, טלוויזיה שמכניסה הכול לתבנית סיפורית, והבלחות קטנות של אמת נוגעת. למה, אם כן, הלכנו לראות את קרוקודיל דנדי? ולמה הז'אנרים הרומנטיים היו ועודם אחד מעמודי התווך של הקולנוע, המסחרי והאמנותי כאחד?

אולי כי אין דבר נחשק יותר מאהבה, ואם אפשר להכניס גם אותה לתוך עולם נשלט של סדר ועלילה, הדבר מביא ריגוש ונחמה. אני מניחה שהמין האנושי ימשיך בניסיונותיו לספר על אהבה ולנסות לפצח אותה, בדיוק בגלל שזה בלתי אפשרי.

yael_rub@zahav.net.il

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 באפריל 2011, ב-גיליון מצורע תשע"א - 713 ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: