שיר האהובה לאהובהּ / איתי אליצור

 

קריאה הנשארת נאמנה לצליליה החיים של מגילת שיר השירים חושפת כי שפע הדמויות והדימויים שבה חוזרים כולם לדוד ולרעיה עצמם 

בבואנו ללמוד את שיר השירים עלינו לתת את לבנו לדרכו של שיר תחילה. לעתים רבות, ניתוחו של שיר עלול להסתיים באמירה הידועה "הניתוח הצליח והמנותח מת". ללא ההבנה כי ייחודו איננו במשמעות הפשוטה של הדברים כי אם בליווי שלהם במראות וצלילים, הניתוח יכול להיכשל. מסיבה זו ברור מדוע אין אנו יכולים לקבל פירוש שסותר את התחושה ואת המנגינה העולה באופן טבעי מקריאתו של אותו שיר.

כן הוא הדבר במגילת שיר השירים. מי שקרא את שיר השירים ולא שמע את קול פכפוך מימיו של מעיין הגנים, לא ראה ולא הריח את מראות הבשמים והגנים, ולא חש את המיית לבה של נערה המאוהבת בדודה, לא למד את השיר. הוא מצא לפניו גוף מנותח היטב לנתחיו, מבואר ומוסבר, אך לא חי.

שיר השירים מכיל כמה קומות של משל על גבי משל על גבי משל. כל בר בי רב יודע לדקלם ולומר ששיר השירים הוא משל לאהבה שבין הקב"ה לבין כנסת ישראל. להלן ננסה לבחון נקודה זו. אך בכך לא תמה ההבחנה שבין המשל לנמשל בשיר השירים. גם בתוך לימודו של המשל, השיר שבין הדוד והרעיה, אנו מוצאים משלים פנימיים. כפי שנראה בהמשך, כמעט כל דבר שנזכר במגילה הוא משל לדוד או לרעיה עצמם. כשהרעיה אומרת "יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו", והוא משיב "באתי לגני אחתי כלה וכו'", אין זה אלא משל לרעיה עצמה. הרעיה היא הגן והיא פרי מגדיו, והיא מזמינה את הדוד לבוא לשם, כלומר אליה.

עם כל זאת, לימוד המגילה חייב להתחיל מהמשמעות הפשוטה של הדברים – של דוד ורעייתו היוצאים אל הגן, המטיילים במעיין, והיוצאים ללון בכפרים ולהשכים לכרמים. גם את המגדים, יין הרקח ועסיס הרימון, המהווים משל לרעיה עצמה, יש לראות תחילה כדברים שאותם נותנת הנערה לאהובה. ללא קריאה פשוטה של הריחות והצלילים העולים מדימוייה של המגילה, לא ניתן יהיה להבין אותה באמת.

אבל זו אינה אלא הקומה הראשונה שעליה צריכות להיבנות הקומות הגבוהות יותר. מקריאת הדימויים של המגילה יש להתקדם ולראות כיצד כל אחד מהם מכיל רבדים רבים של נמשל; ורק מתוך כולם יחד יש לנסות ולבנות בנין שלם שינחה אותנו במציאת הנמשל הגדול העומד ביסוד המגילה כולה.

בין דמיון למציאות

במגילה מעורבים דמיון ומציאות. בכמה מקומות הדבר מוכח, כמו בפסוק "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים". ברור שאם הדוד אכן היה עומד מאחורי הכותל ומציץ לתוך הבית, היו מגרשים אותו משם מיד. אבל דרכה של נערה מאוהבת לחוש בנוכחותו של דודה בכל רגע ורגע ולדמות שהוא רואה אותה ומלווה אותה בכל מעשיה. גם השבח שמשבח הדוד את הרעיה בפרק ז הוא ודאי פרי דמיונה של הרעיה, שהרי באמצע המשפט היא עוברת לדבר בלשונה ואומרת "הולך לדודי למישרים".

היכן אם כן נגמרת המציאות ומתחיל הדמיון? ולהפך, היכן נגמר הדמיון ומתחילה המציאות? כאשר הרעיה מצויה על משכבה בלילות, מתאווה אל דודה, האם היא באמת יוצאת לשווקים ולרחובות, מוצאת אותו ומביאה אותו אל בית אמהּ, או שאין כאן אלא דמיון וחלום? האם הוא אכן חומק ועובר והיא מבקשת אותו או שגם זה אינו אלא דמיון וחלום? כיוון שאנו עוסקים בשיר שכולו משל, אין אנו מחויבים להשיב תשובה חד משמעית על השאלה הזאת. יתרונו של שיר ושל משל הוא בכך שהוא נהנה מכל העולמות, אך אף על פי כן ננסה להלן להשיב תשובה לשאלה הזו.

מיהם החברים

המגילה היא שיר אהבה בין הדוד ובין הרעיה, אבל נוכחים בה גם המלך שלמה, חבריו ורעיו של הדוד ובנות ירושלים.

לאורך כל המגילה, מלבד חמישה פסוקים באמצעה של המגילה (ג ז-יא) העוסקים בשלמה, ועוד כמה פסוקים לפני כן (א ט-יב) שנראה שמדמים את הדוד למלך שלמה, מדובר על דמותו של דוֹד אשר אליו מופנית אהבת הרעיה. אף על פי כן, בפסוקי המסגרת של הסיפור מתואר דווקא המלך שלמה כמושא האהבה – השיר הוא שיר השירים אשר לשלמה, והכותרת מדברת על המלך ש"הביאני חדריו"; בפתיחת המגילה הרעיה שחורה כיריעות שלמה כי היא נטרה את הכרמים ולכן לא נטרה את כרמה שלה (כלומר את עצמה), וכנגד זה היא אומרת לשלמה בסוף המגילה, בפסוקי הסיכום שלה: "כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה". נמצא, שהמסגרת של המגילה עוסקת בשלמה בעוד שהמגילה כולה מדברת על הדוֹד.

כמובן שמכאן צמח הפירוש המקובל אשר זיהה בין המלך שלמה ובין הדוֹד. אולם, האם בסופו של דבר מדובר על שלמה שהנערה מרוב אהבתה וחשקה בו מדמה אותו לבחור צעיר, או שמא זהו בחור צעיר שהנערה מרוב הערצתה כלפיו מדמה אותו למלך? גם כאן, כיוון שבשיר אנו עוסקים, אין צורך לענות תשובה חד-משמעית. האופי השירי של המגילה מאפשר ליהנות מכל העולמות – הוא גם מלך וגם בחור האוהב את הנערה.

יותר מכך מטרידות נוכחותן של בנות ירושלים ונוכחות חבריו ורעיו של הדוד. אלו מופיעים תמיד במקומות הכי פחות מתאימים, כלומר: ברגעים הכי צנועים ופרטיים של הדוד והרעיה. בנות ירושלים מופיעות אמנם כאשר הרעיה פונה אליהן, אך זאת קורה בעת שהיא והדוד כבר הגיעו למצב של "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", או כאשר היא אוחזת את דודה ולא מרפה ומביאה אותו אל בית אמה ואל חדר הורתה. גם האפריון של המלך שלמה, שאמור להיות מקומה הפרטי של הרעיה, רצוף אהבה מבנות ירושלים.

מנגד, החברים והרעים של הדוד מוזמנים תמיד על ידי הדוד. כאשר הרעיה אומרת לו "יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" והוא משיב "באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי", כלומר: באתי אל הרעיה הנמשלת לעיל לבושם ומור, דבש וחלב וכו', הוא מוסיף "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". גם בסוף המגילה הוא אומר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני". האכילה והשתייה בתחילת הפסוק הם משל לדוד הבא אל רעייתו, אך מדוע הוא מזמין את רעיו לאכול ולשתות? לא מתקבל על הדעת שהדוד מזמין את כל רעיו לשתות ולהשתכר מרעייתו. הדוד איננו חולק את רעייתו עם רעיו, ודאי שהיא מצידה איננה מתאווה לכך.

רק אחד ויחידה

יש מי שמפרש שהפסוק "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" מבטא אכזבה. הנערה מפתחת תקוות רבות אך מתאכזבת לגלות שכל בנות ירושלים נמצאות עמה באותו אפריון. הפירוש הזה איננו אפשרי מפני שהוא סותר את הכלל הבסיסי שהוזכר לעיל: אי אפשר ללמוד את שיר השירים מבלי להאזין למנגינה הכללית העולה מן השיר. מאותו טעם אף אי אפשר לקבל את הפירוש האומר שהמגילה נגמרת בבריחתו של הדוד ובניתוק הקשר בינו ובין רעייתו. פסוקים המשדרים אהבה אינם יכולים להתפרש כניתוק. אך מעבר לכך, הקושי הרב המצוי בפירושים אלה הוא שהם אינם יכולים להסביר מדוע הנערה עצמה מביאה את בנות ירושלים ומשביעה אותן בכל פעם שהיא מגיעה אל רגעי השיא באהבתה אל הדוד.

לכן יש לפרש שאין בשיר השירים אלא דוד ורעיה בלבד. בנות ירושלים הן הרעיה עצמה, וחבריו של הדוד הם הדוד עצמו. לדבר זה סימוכין מלשונה של המגילה, שבה לשון יחיד ולשון רבים מתחלפות תדיר. נדגים זאת מעט: "תורי זהב נעשה לך" (א, יא) ו"שובי שובי ונחזה בך מה תחזו" (ז א), כל אלה הם לשון רבים במשמעות יחיד. גם בסוף המגילה: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני". "חברים" – לשון רבים. "השמיעיני" – לשון יחיד, כלומר: היחיד הוא הוא החברים.

לפי זאת יש להבין כי כשהדוד מדבר בלשון חברים, רעים ודודים (ה, א; ח, יג), אין הוא פונה בזאת אלא אל עצמו. הזמנת הרעים אל הגן שישתו וישתכרו מרעייתו, דבר המהווה משל למעשה צנוע שבינו לבינה, איננה אלא קריאה לעצמו בלבד.

על דרך זו יש לבאר את הדימוי של בנות ירושלים. השיח שמנהלת הרעיה עם אותן בנות (כגון בפרק ה) הוא שיח דמיוני, שבו היא למעשה מדברת אל עצמה, כדרך כל אדם שמנהל מדי פעם שיח דמיוני עם קהל שומעים שאינם אלא הוא עצמו. לכן האפריון רצוף אהבה מבנות ירושלים (ג, ט-י), ואין בזה סתירה לכך שזהו שיר על האהבה האחת והיחידה; הרעיה נמשלת לבנות ירושלים, כי בת ירושלים היא הנמשל האמיתי בשיר. גם הבקשה שמבקשת הנערה מבנות ירושלים שלא יבזוה בשל צבעה השחור היא דו שיח דמיוני בין הנערה לבין בנות ירושלים הדמיוניות, כלומר: זהו אמצעי לשיח בינה לבין עצמה.

הדמות היא הדימוי

בכל פעם שבו נישאת הנערה על כנפי דמיונה אל חיקו של הדוד, או שהיא נושאת אותו בדמיונה אל בית אמה, היא ממהרת לגעור בעצמה ולהזכיר: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". אל תתקדמי מהר מדי.

נמצא, שהמגילה מתארת את דמיונותיה של הרעיה, דמיון בתוך דמיון.

גם דבריו של הדוד הם ברובם פרי דמיונותיה של הרעיה, והם באים בדרך כלל כתשובה לדבריה. כך למשל יש להבין את הפסוק: "ענה דודי ואמר לי" – הרעיה היא הדוברת כאן את דבריו של הדוד.

גם דברי הדוד בהמשך (פרק ד) המשבחים באריכות את יופיה של הרעיה, הם למעשה תשובה לדבריה. הרעיה שלחה את הדוד מעל פניה (ב, טז) בטענה שילך וישוב ביום: "עד שיפוח היום ונסו הצללים, סֹב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר". זהו שילוח מוגבל בזמן, שיותר משהוא משלח הוא משבח את יופיו של הדוד ומזמין אותו לשוב לכשיהיה אור, ועד אז – שידמה לצבי על ההרים, כלומר: ימשיך להיות תשוקה ומושא הערצה, אך כזה השומר מרחק.

לאחר מכן, כאשר משבח הדוד את הרעיה, מופיע במהלך הדברים הפסוק "עד שיפוח היום ונסו הצללים, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה". ומה עושה פסוק זה באמצע דברי השבח ליופיה של הרעיה?

יש לומר כי גם פסוק זה מהווה תשובה לדבריה של הרעיה לעיל, שהרי הוא משתמש באותן מלים "עד שיפוח היום ונסו הצללים". החידוש שבו הוא השאלה אל איזה הר ילך הדוד עד הבוקר, והתשובה היא: אל הר המור ואל גבעת הלבונה, היינו אליה. פסוק זה אינו אלא חלק מדברי השבח שמשבח הדוד את הרעיה, את הר המור וגבעת הלבונה, ולכן הוא נמצא בתוך דברי השבח של הדוד לרעיה. ואין זו הפעם הראשונה במגילה שבה ברור שהמור והלבונה הם הרעיה. גם הסיום של המגילה "דמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים" הוא הזמנה של הרעיה לדוד לעלות על הרי הבשמים שהיא עצמה נמשלה להם.

נמצא אפוא שכל הדימויים שבמגילה הם דימויים לדוד ולרעיה עצמם. הגפן, הכרם והמעיין, כמו גם הבנות, הם משל לרעיה עצמה, והחברים של הדוד אינם אלא הדוד עצמו.

כאשר היא מזמינה אותו לצאת השדה לראות הפרחה הגפן פתח הסמדר, היא עצמה מהווה את הנמשל לגפן ולסמדר, וכיוון שהוא יורד לראות האם היא עדיין סמדר או שהיא כבר בשלה ועונה "לא ידעתי" (ו יב), היא מזמינה אותו לתת לו את דודיה ולהראות שהיא כבר בשלה אליו. הבשלות של הסביבה והרקע כאן הם אך דימוי להבשלת הרעיה עצמה.

בתחילת המגילה הגשם אך עבר וקול התור נשמע בארצנו, ניחוחות האביב ממלאים את האוויר והאווירה, והנערה נוטרת את כרמי הסמדר ורואה בעיני רוחה את דודה עמה. אבל בסוף המגילה התמר כבר עמוס אשכולות, הסמדר כבר נעשה יין רקח, וישנם רימונים ותפוחים, פירות של סוף הקיץ. הקיץ בא אל סופו והרעיה הבשילה – על פתחינו כל מגדים. אז הרעיה קוראת אל הדוד ומזמינה אותו לצאת עמה לכרמים, עם הרצון וההזמנה לתת לו את דודיה. היא כבר מתרפקת על דודה ומים רבים לא יוכלו לכבות את אהבתה אליו.

המהלך השירי

לאור כל זאת אפשר לתאר בקצרה את התהליך שבמגילה כדלהלן: למגילה יש מסגרת, כאמור לעיל, שנפתחת בכותרת: המלך שלמה הביאני חדריו. זוהי הכותרת המרמזת לבאות, כיצד הגענו מרעיה הנוטרת את כרמי אחיה בשמש אל רעיה בשלה הנותנת בפסוקי הסיום את כרמה, כלומר את עצמה, למלך.

המגילה נפתחת ברעיה הנוטרת את הכרמים באביב ומדמה את דודה בכל מקום. היא פוגשת בו באקראי כשהוא רועה את צאנו בשושנים (כמובן שאין טעם להביא את הצאן אל השושנים דווקא, אבל המגילה מדמה את הדוד רועה דווקא בשושנים כי היא רואה אותו תמיד באוירה יפה וריחנית המעוררת רגשות רומנטיים. מעבר לעובדה שהרעיה עצמה נדמתה לשושנה), וכשהיא מתאווה שיאמר לה היכן הוא, היא משיבה לעצמה בדמיונה שעליה ללכת בעקבי הצאן. בשלב זה של הקשר ביניהם היא עדיין איננה נפגשת איתו פגישה יזומה, אפילו לא בדמיונה. תוך כדי נטירת הכרמים היא מנסה ללכת בעקבותיו, כדי לפגוש בו כביכול באקראי. היא כבר קוראת לו "שאהבה נפשי" ומדמה שהוא פונה אליה בכינוי "היפה בנשים".

לאחר מכן היא מדמה שדודה בחיקה; היא מדמה שדודה נושא אותה לאישה ומביא אותה אל בית היין, אל החופה. היא כבר מדמה ששמאלו תחת לראשה וימינו תחבקנה, אך מיד היא ממהרת לרסן את עצמה ולהשביע את עצמה לבל תעורר את האהבה עד שתחפץ. אחר כך, בהיותה בביתה ובהיותה מגרשת שועלים בכרם הסמדר, היא מדמה את דודה בא אליה כצבי המדלג על ההרים, ומזמין אותה לטיול אביבי. עם בוא הערב היא משלחת אותו עד שיפוח היום, כלומר עד הבוקר. כיוון שהיא מדמה אותו לצבי או לעופר האיילים, היא משלחת אותו באותה לשון, כל זאת מתוך אהבה.

עד כאן חלקה הראשון של המגילה, חלק אביבי שבמרכזו השבועה: אם תעירו ואם תעוררו.

על משכבה בלילות היא מתאווה אל דודה. היא רואה את עצמה מחפשת אותו ברחובות ובשווקים ומביאה אותו אל ביתה. גם כאן היא ממהרת לרסן את עצמה ולהשביע את עצמה שלא תעורר את האהבה לפני זמנה. אך הפעם ללא הועיל. היא נושאת את נפשה אל אפיריונו של שלמה ומדמה לעצמה כיצד דודה מתאר אותה בתיאורי אהבה מרובים. דודה מזמין אותה לטיול בכל המקומות היפים ביותר בארץ, וממשיל אותה אליהם: החרמון, הלבנון וכו'. סופו של המסלול הוא במעיין גנים באר מים חיים, כשהיא עצמה נמשלת לגן הזה, והדוד בא אל גנו.

עד כאן חלקה השני של המגילה. גם במרכזו עומדת שבועת אם תעירו ואם תעוררו, אלא שהפעם אין היא מועילה. הדוד בא אל גנו.

מנערות לבשלות

כנגד התמונה הזאת עומדת תמונה אחרת לגמרי. הנערה שוב על משכבה בלילות, אך הפעם הדוד בא אליה והוא זקוק לה. ראשו נמלא טל, והיא ישנה. רק אחרי שהוא חומק ועובר היא יוצאת לבקשו, והמציאות קודרת יותר מהדמיון דלעיל. אם מקודם אפילו שומרי העיר היו חלק מהחלום המתוק שבו כולם מגויסים למצוא את הדוד, הרי שעכשיו המציאות לוחמת בה והיא צריכה להתגבר עליה.

דווקא העובדה שהדוד חמק עבר מלמדת אותה להכיר בערכו של הדוד. הפעם היא אינה משביעה את עצמה לבל תעורר את האהבה אלא להפך, היא משביעה את עצמה למצוא את דודה ולהגיד לו שהיא חולת אהבה. היא ממשיכה לדון עם עצמה בכך ולומדת להכיר את מעלותיו של דודה. כאן לא הדוד משבח את יופיה, אלא היא זו שמשבחת אותו, בהיעדרו. השבועה שבמרכז החלק הזה איננה אלא השבועה לעורר דווקא את האהבה.

דרכו של כל אוהב החושק באהובתו לראות אותה כאילו היא לידו בכל שלב; כאילו היא מלווה אותו ומעריצה אותו בכל מעשה שלו. הוא אינו טורח להלל ולשבח את אהובתו; משאת נפשו היא שהיא תהלל ותשבח אותו. אל המקום הזה הוא מפליג על כנפי דמיונו.

אך במגילה, דווקא אובדנו של הדוד מביא את הרעיה להיות זו שמעריצה, מהללת ומשבחת אותו. השבועה כאן מתהפכת. אם בעבר היא ראתה בעיני רוחה את כל העולם מגויס להביא אליה את הדוד שיהלל וישבח אותה, כעת היא מבינה שאין הדבר תלוי אלא בה, ומתוך כך אפשר לפתוח את החלק הרביעי של המגילה.

החלק הרביעי משדר בשלות. שוב הדוד משבח אותה, אך הפעם היא מזמינה אותו לראות שהסמדר כבר אינו סמדר ומוכנה היא לתת לו את דודיה. הדימויים כבר אינם דימויים של הרים וגבעות וכרמים וגנים בלבד, אלא גם של נוף בנוי, תרצה, ירושלים, חומות, מגדלים ובריכות. גם כאשר הדימוי הוא חקלאי, הוא דומה לתמר עמוס אשכולות.

היא רוצה להביאו אל ביתה ולהשקותו מיינה, כלומר: לתת לו את עצמה. שוב נזכרת כאן השבועה אם תעירו ואם תעוררו, אך הפעם היא איננה משביעה את עצמה. היא רק מזכירה אותה לעצמה (יש הבדל גדול בין "השבעתי אתכם אם תעירו ואם תעוררו" לבין "השבעתי אתכם מה תעירו ומה תעוררו". "השבעתי אתכם אם תעירו" הוא לשון הווה, כמו "זכרנו את הדגה" ורבים אחרים במקרא, שמשמעו: הריני משביעה אתכם לבל תעירו. לעומת זאת "השבעתי אתכם מה תעירו" הוא לשון עבר, שמשמעו: הלוא השבעתי אתכם, אז מדוע אתן מעוררות את האהבה? אף על פי כן, ברור שהאהבה כבר ערה ולא ניתן עוד להרדים אותה). היא מתאווה "מי יתנך כאח לי" והוא עונה לה "אחות לנו קטנה", והיא משיבה "אני חומה". הרעיה מתרפקת על דודה ומים רבים לא ישטפו את אהבתה כלפיו. אמנם היא מזכירה שוב את הפסוק "ברח דודי", אך הפעם יעד הבריחה ברור: הרי הבשמים, כלומר: היא עצמה.

סופה של המגילה הוא בכך שהדוד בא אל הרי בשמיו. יש כאן סיום של הבשלה והתבגרות. אם למעלה נאמר מי זאת עולה כתימרות עשן (ג, ו), כאן היא כבר מתרפקת על דודה (ח, ה) בביטויי אהבה עזים. היא חומה (ח, י) וכרמה בשל (שם יב). קודם לא הצליחה לנטור את כרמה שהיה עדיין בוסר (א, ו; ב, טו), ובסוף היא מזומנת לבוא להרי הבשמים, רמז להר המוריה.

האהבה שבקודש

ומכאן ננסה לברר מהו הנמשל הכללי העולה מן המגילה. למה נמשלה הרעיה? למה נמשל הדוד? ומה פשר הדימויים שהמגילה משתמשת בהם?

המקום שבו מתממשת אהבתם של הדוד והרעיה הוא האפיריון שבנה שלמה מעצי הלבנון. אפיריון שהיה במקורו יריעות שחורות, יריעות עזים לאוהל. הרעיה באה אל האפריון במור ולבונה. היא נקראת בנות ירושלים; היא נמשלת לגנים ולארץ ישראל.

מדוע היא משביעה את בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה? ממתי נשבעים בבעלי חיים? שבועה בתנ"ך היא כידוע בשם ה'. והרי גם כאן נאמר השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות, וצבאות הוא שם ה'. הדוד נמשל לצבי או לעופר האיילים, וכיוון שלשון רבים ולשון יחיד מתחלפות במגילה, כפי שהזכרנו לעיל, צבי או עופר האיילים הוא הוא צבאות או איילות השדה. כמובן שברמה פשטנית יותר עלינו לבאר שהצבי מבטא זריזות, יופי, חן והדר, ועבור הבנות דווקא הצבאות והאיילות הם היופי שבטבע ובבריאה כולה, ואליהם בנות ירושלים משתוקקות. הרבדים השונים של המשל מרכיבים אפוא יחד את הנמשל, שהוא דוד שהרעיה משתוקקת אליו כצבי – פסגת השאיפות והתשוקות, שם ה' צבאות.

הרעיה נמשלה לתרצה וירושלים, לחומות ומגדלים ולמגדל דוד. היא באה אל המלך אל בית ארזים המרוהט בעצי ברותים. שאיפתה היא להגיע אל חדרי המלך שבירושלים, והיא באה לשם מקוטרת מור ואהלות ולבונה, ועם שמן טוב. אי אפשר להתעלם מכך שהמשל הזה מכיל מרכיבים ברורים מאוד של ה' וישראל, ארץ ישראל והמקדש, הקטורת ושמן המשחה, המשכן שבמדבר והמקדש שבארץ ישראל.

ובתוך המשל הזה, בחר שלמה לעצמו תפקיד יומרני משהו. נכון שיש רצון להראות שהדוד המדובר מולך על המציאות כולה, אך עדיין נתינת התפקיד הזה למחבר המגילה יש בה מן הבעייתיות.

ובכלל, דומה שיש בעייתיות מסוימת בדרכו של שלמה לדמות את אהבת ה' לאהבת אישה. שלמה כידוע נהג כך לא רק במגילה אלא גם במקדש. את המקדש הוא קישט ב"כרובים אריות ותמורות כמער איש ולויות סביב" (מלכים א, ז, לו), כלומר בדימויי זכר ונקבה (יש שפירשו שגם הכרובים של המשכן היו זכר ונקבה, אך לזאת אין זכר ורמז בפשט, ואף רש"י התחמק מלפרש כך). ואכן כאשר יחזקאל (ח, י) רואה במקדש את כל גילולי בית ישראל מחוקים על הקיר סביב סביב, מסתבר שהוא מדבר כנגד פסוק זה. גם הדימויים של נביאי החורבן ממשיכים קו זה והם מדמים את ישראל בעבדם עבודה זרה לאישה מנאפת.

אין ספק כי השימוש במשל מעין זה בקודש הקודשים הוא קשה ומעורר ספקות גדולים. ואף על פי כן, חכמינו שלאחר החורבן קיבלו אותו עד שאמרו כי כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח ניסן תש"ע, 2.4.2010

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 באפריל 2011, ב-גיליון חוה"מ פסח תש"ע - 660 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: