הגואל השלישי / יעל לוין

 

למרות שמקומה כמעט נפקד מהסיפור המקראי, מקורות רבים מציינים אותה עם שאר גואלי מצרים. דמותה של מרים הולכת ונכנסת אל תודעת חג הפסח

מרים הנביאה מוזכרת בפתח ספר שמות בזיקה להצלתו של משה על שפת היאור, אולם קיימת במקרא שתיקה מוחלטת בכל הנוגע לפועלה בהמשך תקופת השעבוד. נהיר ומחוור כי בעת שירת הים, שעה שניצבה בראש הנשים, כבר היה מעמדה כמנהיגה שמור לה. מה אם כן הייתה מנת חלקה של מרים בתהליך הגאולה? בדבריי להלן אבקש לעקוב אחר דמותה הגואלת של מרים בפרט ואחר דמותן הגואלת של הנשים בכלל, וזאת דרך עיון במקורות מוקדמים ומאוחרים כאחד.

הנביא מיכה (ו, ד) מזכיר את מרים עם אחיה בזיקה ליציאת מצרים: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם". התיבה "ואשלח" יכולה להתבאר בשני מובנים; הן בלשון עבר, כנדרשת לתקופת השעבוד, והן בלשון עתיד, כמתייחסת לפרק זמן מאוחר יותר, לשנות הנדודים במדבר. במקורות המדרשיים ובמקורות הבתר-תלמודיים אמנם מובאים שני אופני הפרשנות הללו.

כבר במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי נחשבת מרים כאחת מאבות האומה שבגינם נגאלו ישראל ממצרים. בדרשה הנשענת על התיבות "אֱ-לֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" (תהלים סח, ז) נאמר: "'בכושרות' – במעשה כשרים שבהן, אלו אברהם יצחק ויעקב. ד"א זה משה אהרן ומרים" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, מהדורת אפשטיין-מלמד, שמות יג, ד, עמ' 38). דרשה זו היא בעלת אופי כללי, ואין בה פירוט בנוגע למהות תפקידה של מרים. לעומת זאת, מקור נוסף מספרות התנאים, המצוי בספרי, דורש את הכתוב בנביא כמתייחס להנהגתה של מרים בתקופת המדבר. ממקור זה אנו שומעים כי מרים הלכה בפועל בראש העם במדבר: "שכל זמן שהיו הדגלים נוסעים לא היו הולכים עד שמרים מקדמת לפניהם וכן הוא אומר 'ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים'" (ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, כי תצא, פיסקא רעה, עמ' 294). על פי העולה ממקור זה, תפקידה היה מכוון לאומה כולה, ולא לנשים לבדן. אי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה כי למרות שמדובר במקור מספרות התנאים, כמעט לא קיימת התייחסות אליו במקורות מאוחרים יותר, וכמעט לא נכתבה עליו פרשנות.

הנהגה במדבר

גם במדרש בראשית רבה משויכת הגאולה למרים: "'ובגפן שלשה שריגים' (בראשית מ, י), משה אהרן ומרים. 'והיא כפרחת', הפריחה גאולתן שלישראל…" (בראשית רבה, מהדורת תיאודור-אלבק, פח, ה, עמ' 1081). תיבות אלה נדרשות על משה, אהרן ומרים כבר על ידי התנא רבי יהושע בברייתא בחולין צב ע"א, אולם שם נפתרים הדברים בהקשר של התורה, ולא של יציאת מצרים: "תניא רבי אליעזר אומר 'גפן', זה העולם, 'שלשה שריגים', זה אברהם יצחק ויעקב, 'והיא כפורחת עלתה נצה', אלו האמהות… אמר לו רבי יהושע וכי מראין לו לאדם מה שהיה והלא אין מראין לו לאדם אלא מה שעתיד להיות אלא 'גפן', זה תורה, 'שלשה שריגים', אלו משה ואהרן ומרים".

ואכן, קיימים מקורות שונים בספרות המדרש שבהם מרים מוזכרת כמי שהורתה או הנחילה את התורה. יש מבין המקורות הללו המציינים באורח כללי שהיא הורתה את התורה בעוד שממקורות אחרים עולה שמרחב פעילותה היה מופנה בעיקר לציבור הנשים. מבין מקורות אלה אפשר לציין למקור תנאי בספרי זוטא, שם נזכר כדרשה לתיבות "ויֵאָכל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במדבר יב, יב) – מילים שנאמרו כחלק מתחנוני אהרן למשה שמרים תתרפא מצרעתה – כי אהרן לימד עליה זכות בציינו שהורתה את התורה לנשים (ספרי זוטא, מהדורת הורוביץ, יב, יב, עמ' 277).

ראוי להעיר עוד כי בשורה של מקורות בספרות המדרש הקלאסית מוזכר כי עיקר שעבודם של ישראל היה במשך שמונים ושש שנים, מעת הולדת מרים ועד יציאת מצרים. מוטיב זה מובא כבר בשיר השירים רבה (ב, יא, יז ע"ב), ובמקבילותיו אף מופיע הסבר אטימולוגי לשם 'מרים'. לפי הנאמר בפסיקתא דרב כהנא (מהדורת מנדלבוים, החדש הזה, ט, עמ' 93-94) שם זה הוא מ"לשון מרור", בעוד לפי יתר המקורות המקבילים הוא מ"לשון מירור" (תנחומא מהדורת בובר, בא, ז, עמ' 46; פסיקתא רבתי, מהדורת איש שלום, החודש, עג ע"ב; סדר עולם רבה, ג).

בשמות רבה (כו, א, מז ע"ג-ע"ד) אנו שומעים שקורותיהם האישיות של שלושת האחים, משה, אהרן ומרים, היו שזורים ואחוזים בקורותיו הציבוריים של העם כולו, ומועמדת הקבלה פרטנית בין כל אחד ממנהיגי העם הללו ובין גזרות פרעה. וכך, בכל אחד משלבי השעבוד העמיד הקב"ה גואל, כהקדמת רפואה למכה, ושמותיהם הוענקו להם "על שם המאורע". מרים, הבכירה מבין האחים, היא כנגד הגזרה הראשונה של "וימררו את חייהם" (שמות א, יד), והיא קרויה בשם זה "על שם המירור"; לידת אהרן קשורה לגזרת המתת הבנים, וההסבר האטימולוגי של שמו הוא מלשון הריון; והולדת משה והצלתו קשורות לגזרת השלכת הבנים ליאור.

מכות מרים

מרבית המקורות שהוזכרו עד כה מתייחסים לעובדת היותה של מרים אחת מהגואלים ממצרים, אך לא מובא בהם שום קישור מפורש כלשהו בין דמותה ובין אירוע ספציפי בתהליך הגאולה. עם זאת, אפשר להפנות אל קטע בעל עניין המובא בהקדמה ל"מנורת המאור" מאת רבי ישראל אלנקאוה, מחכמי ספרד במאה הארבע עשרה (נפטר בשנת ה' קנ"א, 1391). בהקדמה זו נזכר כי המכות ניתנו על ידי משה, אהרן ומרים גם יחד: "ומכל האומות בחר בישראל לנחלה, ולעם סגולה, לשם ולתהלה. וממצרים גאלם מבית עבדים, ויצילם מכף מעבידים, ביד חזקה ובזרוע נטויה. ותהי ידו על מצרים הויה. ויתעלל בהם בעשר מכות, על ידי משה אהרן ומרים, על רוע מעלליהם ומרים, וינער ה' את מצרים בתוך הים" (מנורת המאור, מהדורת ענעלאו, חלק א, הקדמה, עמ' 10).

במקרא עצמו נאמר כי חלק מעשר המכות באו על ידי משה, חלקם נעשו על ידי אהרן וחלקם על ידי שניהם יחדיו, כפי שאכן נאמר לקראת סוף תיאור המכות: "וּמשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה" (שמות יא, י). גם בספרות התלמוד והמדרש לא נזכר כי למרים היה חלק כלשהו במכות מצרים. ניתן אפוא לשער כי רבי ישראל אלנקאוה, בציינו שמכות מצרים באו גם על ידי מרים, נשען על מקור שלא הגיע לידינו. אולם אין זה אף מן הנמנע כי מוטיב זה הוא פרי רעיונו של המחבר עצמו; מכיוון שההקדמה כתובה בחרוזים, כלל הוא דמות נשית זו בשל אילוצי החריזה.

נשים צדקניות

יציאת מצרים נזקפת בספרות התלמוד והמדרש לא למרים לבדה, כי אם לנשים שונות מתקופת השעבוד ולדמויותיהן הספציפיות של ארבע האמהות.

כבר במכילתא דרבי ישמעאל מוזכר בקצרה ובאופן כללי כי יציאת מצרים נזקפת למעשי הנשים הכשרות שהסתייעו במראות הצובאות: "רבי נתן אומר 'בכושרות' (תהילים סח, ז) במעשי הכשרות שלהם. וכן הוא אומר: 'במראות הצובאות'" (מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת הורוביץ, בא, מסכתא דפסחא, פרשה טז, עמ' 62). נראה כי הדברים כאן מכוונים לעניין שימושן של הנשים במראות הצובאות כדי לעורר את בעליהן לפרייה ורבייה, מוטיב שהגיענו ביתר פירוט במקורות בתר-תנאיים.

בבבלי סוטה (יא ע"ב) מובא המאמר הנודע שהגאולה היתה בזכות הנשים הצדקניות, ולאחר מכן בא פירוט פועלן של הנשים שעודדו את בעליהן בשעבוד ושעוררום לפרייה ורבייה. המאמר הפותח מובא בדפוסים משמו של רב עוירא, אולם יש מכתבי היד אשר בהם שם החכם הוא רבי עקיבא, וכן הוא הנוסח במקבילה בשמות רבה (מהדורת שנאן, א,יב(2), עמ' 54) ובהעתקותיו. וכך נאמר במסכת סוטה: "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים שנאמר 'אם תשכבון בין שפתים' וגו' (תהלים סח, יד)… וכיון שמתעברות באות לבתיהם וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח שנאמר 'תחת התפוח עוררתיך' וגו' (שיר השירים ח, ה)".

נוסח דומה של מדרש זה מצוי בשמות רבה, אולם במקבילה בתנחומא (פקודי, ט) מופיע המוטיב לפיו הנשים עוררו את תאוות בעליהן באמצעות מראות: "משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת אני נאה ממך וזה אומר אני נאה ממך ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר". מראות אלו, שעל ידן הועמדו צבאות לישראל, נודבו לבסוף למשכן, ומהן עשו את כיור הנחושת ואת כנו – הכלי שממנו נלקחים המים לבדיקת הסוטות אם טהורות הן.

במדרש נוסף מובא מעשה אחר של הנשים שהביא לגאולה. בבמדבר רבה (ג, ו, ט ע"ב) נזכר כי יציאת מצרים היתה בזכות הנשים הכשרות במצרים אשר גדרו את עצמן מן הזנות.

ב"סדר אליהו רבה" (מהדורת איש שלום, כה, עמ' 138) משויכת יציאת מצרים לזכויותיהן של ארבע האימהות – שרה, רחל ולאה אשר העניקו את שפחותיהן לבעליהן, ורבקה אשר שמה את מבטחה בקב"ה בהליכתה עם אליעזר.

תבשיל שלישי

חלקה של מרים בגאולה וההוקרה לפועלה משתקפים גם במנהגים הנוגעים לליל הסדר. מבין אלו ראוי להזכיר מנהג המובא משמו של רב שרירא גאון שלפיו היו מניחים תבשיל שלישי על שולחן הסדר כזכר למרים. וכך נאמר: "ועוד שאלו על ב' תבשילין והשיב זכר לב' שלוחים משה ואהרן ששלח הקב"ה במצרים ויש משימין עוד תבשיל א' זכר למרים שנ' "ואשלח לפניך את משה ואהרן [!] ומרים"" (ר' אלעזר מגרמייזא, מעשה רוקח, סאניק תרע"ב, סימן נט, עמ' יז).

מנהג זה נקשר מפורשות לכתוב במיכה "ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים", ובתשתיתו ניצבת ההכרה בתפקיד שמילאה מרים בגאולת מצרים. הוא נהג בקרב משפחות בית ישראל ולא הצטמצם לנשים בלבד. זהו אפוא מנהג שורשי נאה המצוי באוצר מקורותינו שההנהגה בו כמעט ירדה לתהום הנשייה במהלך השנים.

בשנים האחרונות נתייחדו לנוהג זה מאמרים בעברית ובאנגלית מאת כותבת שורות אלה, והוא הולך ומתחדש בזמננו בחוגים נרחבים למדי. דומני שיש להשקיף על ההישענות על מקור מעין זה כיניקה שורשית וכשאיבה אותנטית, ולבכר מנהג זה על פני ריטואלים מחודשים אחדים שהונהגו בשנים האחרונות בידי פמיניסטיות יהודיות לליל הסדר; ריטואלים שאין להם יסוד ואחיזה במקורות.

ראוי עוד לציין כי בפירוש ההגדה של פסח המיוחס לרבי דוד הנגיד, נכדו של הרמב"ם, מובא נוטריקון של המילה "אגדה", היא ה"הגדה", ונרמזים בו בין היתר אישים שונים שבגינם נגאלנו. האות "א" היא כנגד אברהם, "והג' מן אגדה בזכות ג' רועים משה אהרן ומרים… והד' של אגדה בזכות ד' אמהות. והה' בזכות חמשה חומשי תורה, שבשבילם יצאו ממצרים… ויש קורין אותה הגדה" (מדרש רבי דוד הנגיד על הגדה של פסח, מהדורת ש' ירושלמי, ירושלים תשמ"א, עמ' לט).

רבי דוד הנגיד אף מבאר את התיבות "עבדים היינו לפרעה במצרים" בהוראה שהקב"ה גאלנו מבין פרעה "בזכות מרים שהיו שנותיה קכ"ו כמנין 'עבדים'. ובזכות מה שעשתה עמהם בשעה שנולדו, שהיתה מן המילדות… ומסרה נפשה להריגה ועברה על מצות פרעה". רק לאחר מכן מועלית זכותו של משה: הוא צם קכ"ו ימים – הם מספר הימים שבהם שהה על הר סיני (ראו יומא ד ע"א-ע"ב), כמניין "עבדים" – ופעל והשתדל בעניין המכות (שם, עמ' מז).

יש לציין כי גילה של מרים האמור כאן אמנם איננו מוזכר מפורשות בפרשת חקת המתארת את מות מרים (במדבר כ, א), אך ניתן ללומדו מתוך עיון במקורות מדרשיים שונים (מהדורת איש שלום, כי פקד ה' את חנה, קפ ע"א-ע"ב).

רמזי הגואלים

במקורות שונים מופיע בווריאציות שונות הרעיון שהמילה "אם" היא ראשי תיבות של שמות הגואלים בגאולות השונות. רעיון זה מופיע בחיבור "מלאה הארץ דעה", סידור תפילות מאת המקובל רבי נפתלי הירץ טריוויש, אשר שימש כש"ץ בקהילת פרנקפורט. בסידור זה, אשר יצא לאור בדפוס בשנת 1560, במהלך הביאורים לקריאת שמע מובא: "'אני י' א-להיכ'[ם]', 'א-ל מלך' מתחיל בא' ומסיים במ' 'אם בחקתי תלכו', אתם נגאלים ב'אם' – אהרן משה, אסתר מרדכי, אליהו משיח עכ"ל". הביאור הקודם לביאור זה מובא שם משמו של הרוקח, והוא אכן מופיע ב"פירושי סידור התפילה לרוקח", כך שאפשר כי הפירוש הנדון אף הוא משל הרוקח. ההשקפה המוזכרת ב"מלאה הארץ דעה" מובאת בשורה של חיבורים מאוחרים יותר, ובהם "מנחה בלולה" לחכם האיטלקי רבי אברהם מנחם רפאפורט, שנדפס בשנת 1594.

בספר הקבלי "טהרות הקודש" למחבר עלום-שם שנכתב בראשית המאה השמונה עשרה מובא בווריאציה אחרת הרעיון שהמילה "אם" רומזת לשמות הגואלים בגאולות השונות, ומחוור כי המחבר שאב את דבריו ממקור אחר. אולם, בדרשתו הוא מתייחס לראשונה גם לגאולת הנשים, וכך הוא כותב: "ואני מצאתי בספר בכתב יד חכם א'[חד]. סימן לכל הגאול[ו]ת אם שהיא נקבה. רומז גאלת מצרים היה ע"י אהרן משה ר"ת א"ם. מדי – אסתר מרדכי. יון – אשה יהודית מכבי. ולעתיד גם כן הסימן א"ם – אליהו משיח. אבל שניהם זכרים. ובגאולת מצרים אף שהיה שניהם זכרים נמצא שגם בזכות נשים צדקניות נגאלו" (טהרות הקודש, אמשטרדם תצ"ג, כד ע"א). עניין זה מופיע בשנית בלשון קרובה בהמשך החיבור (שם, נב ע"ג).

רבי אליהו הכהן האיתמרי מאזמיר (נפטר בשנת תפ"ט, 1729, בזקנה מופלגת), שספריו הנודעים כוללים את "שבט מוסר" ו"מדרש תלפיות", מתייחס אף הוא בכתביו להיותה של התיבה "אם" מכוונת לשמות הגואלים, אולם הוא כולל בדבריו גם את מרים בין הגואלים בגאולה הראשונה. בחיבורו למקרא ולמגילות, 'עיני העדה', במהלך ביאור לייחוסה של המגילה לשמה של אסתר דווקא הוא כותב: "ובדרך צחות י"ל [=יש לומר] שנקראת מגילת אסתר שבר"ת [=שבראשי תיבות] שלה כולל שם מרדכי ואסתר ר"ת מ'גילת א'סתר כרמוז ב'אם בחקתי תלכו' (ויקרא כו, ג) 'אם' ר"ת של גואלים א'הרן מ'שה והמ'ם רומז גם מרים. א'סתר מ'רדכי א'ליהו מ'שיח" (עיני העדה, ח"א, אזמיר [תרכ"ג], מגילת אסתר, קנב ע"ב).

הרי שהמחבר מוסיף כי האות 'מם' רומזת גם למרים! ככל הידוע, הכללת מרים אינה מתועדת במקורות מוקדמים יותר בעניין שמות הגואלים, ואין זה מן הנמנע כי הרעיון בדבר רמיזת האות מם למרים הוא הוספה משל עצמו.

זכותה של אם

התייחסותו האחרת של רבי אליהו הכהן מובאת בחיבורו "מדרש אליהו" לפרשות השבוע ולמגילות. בביאורו למגילת אסתר, בהקשר לדיון בשאלה מפני מה מגילת אסתר לא תתבטל לעולם, הוא כותב: "גם ייתכן לומר עם מה ששמעתי שיש מפרשים דורשי רשומות על פסוק 'אם בחקתי תלכו' (ויקרא כו, ג) דבמילה 'אם' רמוזים הגואלים שעמדו לישראל ושעתידין להיות, 'א"ם' בר"ת אהרן משה מרים מרדכי אסתר. ולעתיד אליהו משיח ע"כ".

לדברי המחבר, שמות הגואלים רמוזים במילים "אִם בְּחֻקֹּתַי" כדי להורות שגאולת ישראל באה על ידי שמירת המצוות, אך הוא מוסיף ומציין כי כשם שזכרם של הגואלים הראשונים, משה אהרן ומרים, לא יסוף לעולם, שהרי התורה שהיא נצחית מזכירה אותם, כן לא ייפסק לעתיד זכרם של אליהו ומשיח. באורח דומה על יסוד זה אפשר לדידו לסבור כי "בדין הוא שלא יפסק לעולם גם זכירת מרדכי ואסתר הגואלים", ולכן מגילת אסתר לא תתבטל "כדי שיזכר לעולם שמם וגאולתם" (ר' אליהו הכהן, מדרש אליהו, אזמיר תקי"ט, ביאור על מגילת אסתר, סו ע"ד). ניתן לשער כי ר' אליהו הכהן שילב אל תוך ביאורו ב"מדרש אליהו" את דעתו העצמית כי שמה של מרים רמוז וכלול אף הוא במילה "אם".

בהקשר לראשי התיבות של שמות הגואלים "משה אהרן מרים" אפשר לציין עוד כי ראשי התיבות של המילים "מארץ מצרים" בפסוק ממיכה (ו, ד): "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" הן "מא"מ" – ואלו הם ראשי התיבות של "משה אהרן מרים" המוזכרים בכתוב עצמו.

אף כי חלקן של הנשים בגאולת מצרים היה רב, מכלול ההתייחסויות לנשים בהגדה של פסח אינו כה מרובה. לימוד בליל הסדר של המקורות על אודות מרים הנביאה ששימשה אחת הגואלים ממצרים והעיון בהם מהווה קיום ומימוש נאים של ההיגד: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

בלילה זה, מועד גאולתנו, מן הראוי שדמות ההוד והמופת של מרים הנביאה תהיה חקוקה על לוח לבנו, תוצב ותימצא בקדמת תודעתנו, ומן הנכון שנעלה על לשוננו את תרומתה לצד תרומתם של יתר אבות ואמהות האומה שבגינם זכינו לצאת מעבדות לחרות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח ניסן תש"ע, 2.4.2010

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 באפריל 2011, ב-גיליון חוה"מ פסח תש"ע - 660 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: