למה? / נתן לופס קרדוזו

 

לאחר הרצח באיתמר התלבטתי האם ללכת לבית הכנסת. תהיתי שמא ראוי שנכריז לפני ארון הקודש שאנחנו מסרבים לדבר איתך. מכתב מחאה והתחבטות לא-להים

מתוך התערוכה: 'מחשבות על אלו-הים'

ריבונו של עולם!

אני מתנצל מראש, אבל שוב נהיה לי מאוד קשה לחיות בצלך. מאז אותו ליל שבת שבו נרצחו בברוטליות בני משפחת פוגל, כולנו, כל בית ישראל, הצטרפנו למשפחה הזאת, ואנחנו תוהים מדוע אִפשרת לדבר כזה לקרות. אנו גם כואבים עמוקות את סבלם של מיליוני היפנים ואת מותם של עשרת אלפים בני אדם לפחות בעקבות רעידת האדמה החזקה והצונאמי שאתה, ולא אחר, הבאת.

בבוקרו של יום ראשון שלאחר הרצח באיתמר התלבטתי האם ללכת לבית הכנסת. הכאב היה גדול מדי. תהיתי שמא ראוי שכולנו נלך למקום הקדוש הזה ונכריז לפני ארון הקודש שאנחנו מסרבים לדבר איתך ומפסיקים לשבח אותך. 

היית שם, א-להים, כאשר המחבלים הסתובבו באיתמר למעלה משלוש שעות, מחפשים אחר הקרבנות ה"מתאימים". חוץ ממך, אף אחד לא ראה אותם. ומדוע? מפני שכל תושבי איתמר עשו את מה שאתה רצית שיעשו – שמרו שבת כפי שלימדת לעשות. הם ישבו מסביב לשולחן השבת שלהם, מזמרים בשבחיך, בעוד שמחוץ לבתיהם משוטטים המחבלים ואין הם יודעים על כך דבר.

למה לא הרגת את הרוצחים הללו על ידי התקף לב או שבץ? האם היו חסרים בידיך האמצעים למנוע מהם להוציא לפועל את תוכניותיהם המרושעות? האם לא היה זה מחובתך לשמור על משפחת פוגל בשעה שקיימה את מצוותיך? לפני חודשים ספורים הצלת בנס את ילדיי ונכדיי ממאורע דומה לאחר שהותקפו על ידי המון ערבי, ועל כך סיפרתי במוסף זה. מדוע לא עשית את אותו הדבר עם משפחת פוגל?

  כשנכנסתי לבית הכנסת בבוקרו של יום ראשון מצאתי חבורה של מתפללים שלא יכולים היו להבין כיצד אמרתי שאני מהסס אם לדבר איתך היום. הם בוודאי חשבו שיצאתי מדעתי. אך ככלות הכול, האם התגובה שלי היא לא התגובה ההגיונית היחידה? כיצד ניתן להמשיך לדבר אליך אחרי מה שקרה?

למרות שלא הייתי יכול לבחון את לִבם של המתפללים הללו, מצאתי עצמי נבוך. אף אחד לא אמר מילה על שהתרחש, והתפילות היו, כרגיל, משעממות עד היסוד. כיצד זה אפשרי, תהיתי. האם לא שמענו את הקול הקורא? מדוע המתפללים לא ביטאו תחושות עמוקות של הלם וייאוש? התבוננתי בעצמי רק כדי לגלות שלא הייתי טוב מהם. האם נהפכנו כולנו לאדישים? מה קרה לנו?

אבל אז חשבתי לעצמי, האין זה נפלא שהמתפללים עדיין מוכנים לבוא לדבר איתך במקום לוותר על הכול ולהחליט שאין עוד שום משמעות לשבח שמשבחים אותך? האין זה מלמד על אמונה חזקה, למרות כל מה שקרה?

רגע לאחר מכן מחשבה נוספת עלתה בראשי. האם המתפללים הללו ואנוכי מבינים שאנחנו פונים ומשבחים את הא-ל הגדול שרק עתה גרם לרעידת אדמה הרסנית שדרדרה מאות אלפי אנשים אל התהום? זה אותו א-להים! או שמא אנו מאמינים למעשה בשני "אלהים"? האם אין אנו אשמים בכך שאנו מאמינים כי לא-להים שאליו אנו מתפללים אין שום קשר לא-להים אשר גרם לרעידת האדמה, הא-להים אשר העלים עיניו כאשר המשפחה היהודית שחגגה את השבת שלו נרצחה בדם קר?  

האם אנחנו רק מתחבאים מאחורי תפילות השבח שלנו, מנסים להתחמק מהעובדה שאתה הא-להים של רעידת האדמה ושל איתמר כשם שאתה הוא הא-ל מלא הרחמים של בית הכנסת?

הדבר שמדהים אותי הוא העובדה שכמעט אף אחד מן החברה הדתית הקרובה אליי לא דן בבעיה הקיומית העצומה הזו. כמעט אף אחד לא שואל מדוע הרשית לרצח הזה לקרות ומדוע גרמת לצונאמי הזה. ככל הנראה, אין אף אדם שיצא מבית הכנסת עם משבר דתי.

צפיתי בלוויה של בני משפחת פוגל וראיתי שנכחו בה למעלה מעשרת אלפים איש. שמעתי את ההספדים יוצאי הדופן שבקעו מגרונם של הסבים, הסבתות והאחים של הקרבנות. הם דיברו באהבה כה רבה לך, עם כוח עצום של אמונה בך. חשתי יראת כבוד כלפיהם… חשבתי לעצמי: מה הם יודעים שאני לא?

אמנם, יהיו מעט ראשי ישיבות ותיכונים שידונו עם תלמידיהם במעורבות הכואבת למדי שלך בכל העניין. רובם ככולם יאמרו לתלמידים שלהם להמשיך ללמוד תלמוד ולהיות בשקט. אך כמורה, יודע אני שהשאלות הללו עולות במחשבותיהם של רבים מטובי התלמידים. הן פשוט מודחקות והמורים מתעלמים מהן. מדאיגה יותר העובדה שרבים אחרים אפילו אינם מהרהרים בבעיה. כפי הנראה, מחשבותיהם ולִבותיהם הושתקו על ידי ההכחשה המתמשכת אל מול מה שמתרחש מסביבם. האם הם חונכו לא לחשוב, עד כדי כך שהם לא מוטרדים מהשאלה העצומה הזו?

אבל אני תוהה. האם אנחנו באמת עדיין מאמינים באחדותך? האם לא שכנענו את עצמנו שאנחנו מאמינים בך בה בשעה שבפועל אימצנו לעצמנו סוג של אתיאיזם, או גרוע מכך – סוג של עבודת אלילים, באמונה בשני אלים או אפילו יותר, מבלי להיות מודעים לכך?

אני יודע שהשאלות שלי בנוגע אליך אינן חדשות. שאלנו אותן כבר משחר ההיסטוריה, מאז הריגתו של הבל על ידי קין ועד הימים שאחרי השואה. תמיד הייתה לנו הבעיה הזו. הייתי יכול לכתוב לך את המכתב הזה כמעט בכל שעה מן החיים שלי, כפי שאבותיי היו יכולים. אבל מאז אותו יום ראשון, השאלות הללו קיבלו משנה תוקף. מדוע אין אנו מפסיקים לשבח אותך?

אני יכול לשאול בוודאי מדוע אתה זקוק לכל זה. אם אתה רוצה ללמד אותנו דבר מה, האם אין דרכים אחרות? ככלות הכול, הדבר היחיד שהשגת הוא שפחות ופחות אנשים יאמינו בך. סיפקת להם את כל הטיעונים שאנשים כמו ריצ'רד דוקינס וכריסטופר היצ'נס אוהבים כל כך. כמוני, אתה יודע היטב שכל הטרגדיות הללו פועלות כנגדך וגורמות נזק רב לשם שלך. אני מאוד דואג לכבוד שמך, ומדוע אתה לא?

אך כשאני חושב על כל זאת יותר ויותר, אני מבין שהשאלות הללו יישארו בלתי פתורות מפני שאתה זה אתה ואני זה אני. למעשה, אין דבר שאני באמת מבין לגביך. אתה ה"מעגל שמרכזו בכל מקום והיקפו בשום מקום". אתה רואה הכול מנקודת מבטו של הנצח. את זה הייתי יכול לעשות רק אם הייתי אתה, אבל אני לא. יודע אני שאינני אמת המידה של כל הדברים. יודע אני שרחוק מאוד הנני ממהות הקיום שלך. ניסיון להבין אותך הוא כמו תיאור מציאות תלת-מימדית באמצעות משטח חלק. אני מבין שקיים עוד מרחב עצום מעבר לגבולות ההיגיון שלי. אני רואה את טביעות אצבעותיך בכל מקום ושומע את הרחש המטפיסי הקבוע המגיע מ"הצד השני", שעליו אין לי מושג. הוא מנסה לחדור למחשבה שלי אבל לא מצליח לעבור ונעצר בחצי הדרך, כדי לא לרסק את ראשי. אני מודע לחלוטין לכך שאני ממשיך להמיר את המציאות שלך בדעות שלי, ובשל כך אני נמצא אשם בהפיכת הרוממות שלך לקלישאות מטופשות. כל מאמץ מבחינתנו להצדיק אותך הוא ניסיון להפוך אותך לאנושי. זה אומר יותר עלינו מאשר מה שזה אומר עליך.

אתה יותר מאשר קיים. הקיום הוא הקיבולת המינימלית שלך. אם היית לא יותר מאשר קיים, קרוב לוודאי שלא הייתי מאמין בך. אבל אתה יותר מאשר האינסוף; אמיתי יותר מאשר הקיים. אני מודע לכך שאני שואל מילים, ביטויים ולשון פילוסופית מהמרחב הכללי של החוויה האנושית המוגבלת שלנו ואין זה מספיק. אמונה היא לרוב שפה ללא מילים. כאשר אני מתעמת איתך, כל המילים שלי מתנדפות אל עבר חוסר המשמעות.

אין באמת דבר שאנו יודעים. איננו יודעים מי אתה, ומדוע בראת את העולם. אנו בורים מוחלטים בכל הנוגע לשאלה מדוע אתה זקוק שנתקיים. אתה לא מי, מה או אפילו מתי. העולם שמסביבנו, כולל שאר העולמות, החורים השחורים ומיליוני הכוכבים, רק מרמזים למסתורין גדול. כיצד אנו מעִזים לאתגר אותך עם רעידות אדמה, סופות צונאמי וטרגדיות אנושיות? האם לא אמרת לאיוב "איפה היית ביסדי ארץ? הגד אם ידעת בינה!".

מקנא אני באתיאיסט שאיננו צריך להתמודד עם הבעיה הזו. האחרוּת המוחלטת שלך איננה מטרידה אותו. הוא פשוט מכחיש אותה. הוא לא צריך להתמודד עם המתח האיום של קיום בין מה שאני רוצה שתהיה ובין מי שאתה באמת. לי אין הלוקסוס הזה. בעוד הוא מרשה לעצמו להימלט מן הבעיה, אני מוכרח להתמודד איתה באופן חזיתי.

אני מבין שהניסים שלך מתעלים הרבה מעבר לטרגדיות שלך. אני מודע לכך שאני ממשיך לחיות בזכות הרחמים התמידיים שלך; שזה יותר ממפתיע שאין אנו חווים גלים של טרור ושל רעידות אדמה כמאורע יומי. הגדֻלָּה של הבריאה כולה חזקה מכדי לאפשר לנו להכחיש את קיומך.

לכן אמשיך להאמין בך, אך אינני יכול להכחיש שמבחינה רגשית הדבר הוא טור-דה-פורס. כיצד, ככלות הכול, יכול אני לחיות עם מישהו שלעיתים מהרס את כל מה שהתחושות והמחשבות המוגבלות שלי יכולות להבין ולהביע? כמה נפלא היה אילו הייתי אתיאיסט, אך כמה בר מזל אני שלא זכיתי באפשרות הזו.   

אולי עמיתיי המתפללים חכמים יותר ממני ועליי לדון אותם לכף זכות. אולי הם כבר פתרו את סבך המחשבות הללו והגיעו למסקנה שאתה מחויב המציאות כשלעצמך וכל השאלות שלנו חסרות משמעות. ייתכן. אבל אם כן, א-להים, האם אין להם רגשות כמו שלי יש? האם הם אנשים בעלי מחשבה קרה, פילוסופית ומתמטית ששקלו כבר את העניין ובשל כך הם מסוגלים להתפלל אליך? קשה לי להאמין בכך. כמעט אף פעם לא שמעתי אותם אומרים מילה עליך בהקשר של רעידות אדמה, סופות צונאמי או טרגדיות כמו אלו שקרו באיתמר. הם מעולם לא אמרו לי שאתה הוא הצורה הבסיסית של האחרוּת ולכן אין מה לשאול. למעשה, הם כמעט לעולם לא דיברו עליך. הם רק מדברים על ההלכה שלך.

האם אני מתפלל במניין כשר, או שמא כולנו אשמים בכך שהפכנו אותך לא-להים לא קיים?   

מצד שני, אולי אני טועה. אולי הם חיים ב'אמונה פשוטה' הטבועה ומושרשת בהם, אמונה שלא ניתן לפגוע בה. אולי האמונה שלהם היא הרבה יותר אמיתית היות שהיא קודמת לידע ולניסיון האנושי ובלתי תלויה בהם. אך מדוע אני לא יכול להשיג זאת? שמא לא ראוי שאתפלל במניין שלהם היות שמחשבותיי הן אלו המוטעות? אולי זה אני שפוגע בשלמוּת ובאותנטיות של התפילות שלהם?

תהא התשובה אשר תהא, עדיין אני חייב לומר לך שאני, בראש ובראשונה, בן-אדם. לכן, חוזר אני על השאלה שנשאלה כבר על ידי אברהם אבינו, לאחר שהודעת לו על כוונתך להחריב את סדום ועמורה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" זו, א-להים, השאלה האנושית הגדולה ביותר. אמת, אדם הוא רק קנה סוף – הישות החלשה ביותר בטבע – אך הוא קנה בעל רגש.

אולי, א-להים, יכול היית לרחם מעט יותר על החשיבה המוגבלת שלנו. הדבר היה הופך את החיים איתך ליותר קלים. מחל לי על שאלותיי הפשטניות אבל הייתי זקוק להשמיע אותן. ככלות הכול, "אנשים הם רק ילדים מגודלים".

בענווה וביראה,

נתן לופס קרדוזו

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 במרץ 2011, ב-גיליון תזריע תשע"א - 712 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 30 תגובות.

  1. אפרים אבן-חן

    שלום,
    1. בסך הכל חזרת על ספר איוב וגם על התשובה הלא עניינית שבספר איוב. לא עניינית כי הצרות באו על איוב בעקבות ההתמודדות שבין אלוקים לשטן, זה מה שכתוב, זו לא פרשנות. העובדה שאיוב לא היה בבריאת העולם ואינו מבין כלל בכל הקורה עלי אדמות ובהתנהלות העולם כפי שמצוין בתשובה, אין בה להצדיק את הצרות.
    2. שוכחים מדי פעם את העובדה שאנו נמצאים כאן, על הקרקע ולא בשמים ועלינו להתייחס למה שאנו רואים בעינינו. איוב עמד על הקרקע וראה רוע, חוסר צדק משווע ואינו יודע ולא אמור לדעת מה קורה "שם" .
    3. אתה וכולנו אכן לא יודעים דבר על אלוקים. אבל לא מוזר שאנו משבחים אותו מבלי שנדע עליו דבר? קיום העולם הוא מציאות והמציאות הזו מתקיימת בתנאים המסוימים. אלוקים ברא אותנו כדי שניהיה ולא כדי שלא. אגב, לא נשאלנו אם רוצים אנו להיות פה או לא כך שעצם הקיום אינו נס אלא מציאות כפויה. כל התשבחות אותן אתה מציין, על סמך מה? לא ממה שמחנכים ומפמפמים בנו מאז הילדות? היכן במציאות נתקלת/נתקלנו בתופעה שתצדיק את האמירות "אל רחום וחנון.." "ארך אפים ורב חסד ואמת", "שומר ישראל" , "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" ועוד ועוד? בשואה, באיתמר, בחורבן הבית, ברצח התינוקת פס בת 9 החודשים מקרית ארבע, בפינוי גוש קטיף ועוד ועוד ועוד.. . אז על סמך מה אנו משבחים? אנו משבחים בצורה עיוורת כי כך חונכנו ללא מחשבה. ולא סתם אלא גם משתדלים שלא להתבלבל עם העובדות.
    4. אתה שואל מספר פעמים מדוע אין אנו מפסיקים לשבח ובכן, זה קשה, קשה לשנות צורת חשיבה עליה גדלנו ,נוח יותר לחפש ולהתלות בכל תשובה וגם בתשובה לא עניינית כפי שאתה עושה בכתבה , העיקר לא לשנות. זה נותן הרגשת בטחון.

  2. שלום וברכה!
    נהנתי מאוד מדבריך הזורעים והמעורררים את השאלות והספקות הראויות להיות אצל כל בר דעת ואם לא שהם עצמם התכלית הנצרכת מ"מ היא מוכרחת לתכלית אחרת והיא הוודאות הגמורה שככל שהדרך אליה תרבה בשאלות החדות והבהירות שיתהוו לאחמ"כ יהיו שונות באיכותן מאילו לא היו השאלות בדרכה!!
    אך שאלה קלה לי אליך הרב, בדבריו הזכיר שאלה כלפי שמיא וכי למה נעשים הדברים בצורה ובגודל שכזה וכי לא היה אפשר לנקוט באמצעים אחרים פחות מזעזעים?
    וראיתי מקום להעיר שהרי כל עצמותה של כתבה זו היא מוכיחה שהארוע צרב את ליבו של הכותב(ולב מי לא נצרב… ועין מי לא דמעה…) בתוך עמי אנכי יושבת וכי מתי לצערנו הרב נתן פעם מאן דהו לשוב בתשובה כשניזוק במשהו קטן.. הוא הדין לכאורה בדין שחל על עם ישראל ככלל הדין לפעמים צורך לשנות אמת מידה.

    תודה.
    הצעיר נתנאל

  3. מכתב חשוב ! נראה לי שרבים חשים כך , אך לא מדברים על כך . סופסוף יכולה להרגיש אמפתיה ותחושת קרבה לרב ולאדם . נראה לי שכל פעם שאנחנו משלימים עם רע כלשהו , מגיע רע אחר בלתי נתפס והאמונה באלוהים שהוא טוב ואכפתי הופכת להיות קשה ומורכבת יותר .

    תודה על הדברים . גם לי קשה לדבר עם הבוס הגדול ,אבל זה כבר מאז ההתנתקות.

  4. שלום לכבוד הרב.
    גם אני שאלתי את עצמי שאלות אלו ועוד שאלות דומות , וגם אני מכיר אחרים ששאלו שאלות אלו ועוד שאלות דומות.
    הבעיה עם שאלות אלו היא שהן בסופו של דבר מובילות אותך לדרך עצמאית. זאת כאדם המבין את האמת , מול המון העם המפחדים ממנה. לכן בהכרח האדם הקרוב לאלהים , יהיה "לא מובן" בעיני סביבתו.

    הדרך אליה אני הגעתי איננה הדרך היחידה , אך בכל אופן היא כזו , ואכתוב אותה בתמציתיות :

    אלהים איננו "אישי" ! אלהים הוא ההויה עצמה.
    (וכך כתב גם ר"י ג'יקטליא בספרו "גינת אגוז").
    ההוויה עצמה הינה שיא ההרמוניה.
    בהוויה נמצאים כל ההפכים יחדיו בשלום ובשלימות – "עושה שלום במרומיו" (כפירושם הידוע שהרכיב אש ומיים ועשה מהם שמיים).
    כל סבל הנמצא בעולם הינו "חוסר ההרמוניה" , מלחמת ההפכים , או במילים אחרות – הריחוק מההוויה. כל סבל הנמצא בעולם נובע ממלחמה בין שני צדדים.
    אין הבדל בין אם הסבל הוא סבל שנראה לנו "גדול" כמו רצח בני משפחת פוגל , או שזהו סבל "קטן" כמו אדם חולה המתפתל בכאביו. כל סבל הינו חוסר הרמוניה , וכל חוסר הרמוניה הינה ריחוק מההויה.
    ממילא עם כל הכבוד , לאלהים לא אכפת מתפילותיך ! אלהים איננו "אישי" וממילא לא נכון להגיד ש"אכפת לו" ממשהו !
    כל זאת כאשר גם תתבונן במרחבי היקום האדירים תדע שזוהי האמת.

    ועם זאת לתפילה כן יש מקום , כי דרך התפילה והדיבור אתה זוכר את ההויה האחת , ואתה "מקריב" אליה את חוסר ההרמוניה שלך. על ידי כך אתה משלים את חוסר ההרמוניה שיוצר את הסבל.
    זוהי דרך עבודת התפילה , וזוהי דרך עבודת הקרבנות.

    אך אלהים איננו אדם , ואיננו "מתרגש" מסבל , ובסופו של דבר האמת היא הרבה יותר קרובה למתמטיקה ולמוזיקה ולחוקי ההרמוניה מאשר ל"רגשנות".

    • ליוסף (דעת יוסף מכאוב…) –
      זו תפיסה יפה ומאתגרת, הבעיה היחידה איתה היא, שאין לה כל קשר ליהדות*.
      הדבר היחיד (לדעתי) המשותף לכל הזרמים השונים והמשונים בעם ישראל/יהדות מאז ועד עולם הוא התפיסה שאלהים הוא *מישהו*, ולא *משהו* – וזה כולל כמובן את כל הנביאים.
      נכון שאולי הגיע הזמן להתקדם ולצאת ממסגרת העם\לאום\דת שלנו, אבל לא נראה לי שהעולם בשל לזה עדיין.

      * לגבי ר"י גיקטיליא – לא קראתי, אבל כמובן שייתכן שיהודי אחד או שניים פה ושם יביע דעות חריגות, ע"ע לייבוביץ, אבל זה לא אמור להפוך דעות אלו ל'יהודיות' (ע"ע נצרות).

      • אברם,מה שכתבת ליוסף יפה מאוד גם לשיטתך כמו שהצגת בעצכ"ח "עיקרי האמונה העיברית" שיפה העירו לך על כך המגיבים שם ובמיוחד הרב מיכאל אברהם ונדב שנרב

        נדב שנרב כתב לך שם בצדק שמה שאתה מציג זה לא "יהדות" אלא לכל היותר אידיאולוגיה הבנויה על השראה מפסוקים ו"יהדות" פירושה מה שמסורת הדורות ראתה בתור "יהדות" לאפוקי צדוקים, בייתוסים, איסיים,נוצרים, שומרונים, קראים, שבתאים ופרנקיסטים,רפורמים וקונסרבטיבים.

        זוהי אותה "אורתודוקסיה מדומיינת" הקרויה כך בפיך שאתה סונט בדיעותיי על העניין והיא שמגדירה מה זה יהדות וכמו שאתה מודה כאן בעצמך בתגובתך ליוסף

        אז תציץ שוב במה שכתבת בעצכ"ח ובתגובות שקיבלת

        עצה טובה קמ"ל

        • לאמיר – לא הבנתי:
          מה שכתבתי שם בקיצור נמרץ, הוא שה'יהדות' היא עם, לא דת.
          זאת עובדה היסטורית, מקובלת על רוב ישראל ואף אומות העולם מימי המקרא ועד ימינו, ולא כ"כ מעניין אותי מה שנרב ואחרים חושבים על כך, כמו שאותם לא מעניינת, למשל, דעתי על כוח המשיכה (=אמונה אלילית ב'כוח מאגי' בכסות מדעית:)

          • דווקא לא, היהדות נתפסה מאז ומעולם כאומה ודת השלובים זו בזו

            כך גם הגיור הוא הליך כניסה לא רק לעם אלא לדת וכניסה לעם היהודי היא גם כניסה לשמירת מצוות

            מי שרוצה לההיפך לאמריקני אוסטראלי או לצרפתי למשל יכול להיות באיזו דת שרק ירצה ועדיין הוא יחשב כבן האומה

            היהדות היא בפירוש דת המבוססת על אומה שאליה יכולים להצטרף אנשים מבחוץ אם הם יקבלו את מצוות הדת.

            מה גם שבאותו אשכול שפתחת נתת עקרונות מסויימים איך האומה צריכה לפעול ועל כך דומני קיבלת את התגובות המתנגדות לדבריך.

            • זו בדיוק הטעות האנכרוניסטית של שנרב ושות' – עם ישראל (בלשונך 'היהדות') היה קיים הרבה לפני שהמושג 'דת' בכלל הומצא… ואגלה לך סוד – עם ישראל היה קיים עוד לפני שניתנו לו בכלל תורה ומצוות: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי ***עַמִּי*** אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם".
              לכן בהגדרה, אנחנו לא יכולים להיות 'דת', כמו שבהגדרה משה רבנו לא יכול להיות 'אדמו"ר'.

              אבל זה ויכוח שלא ממין העניין, ולכן אסתפק בזה (אם כי אני בטוח שאתה לא:)

              • תתפלא גם אני אסתפק בזה(-:

                אני רואה שלא נגיע לעמק השווה בעניין ואנהג כתומר פרסיקו שאיתו רצית לפתוח בויכוח בעניין בבלוג שלו והוא ראה שלא יהיה טעם והוא עצר את הדיון איתך בעניין.

                רק אשאל אותך שאלה אחת ואעיר הערה אחת ובזה מבחינתי נגמר העניין:

                1.שאלה:האם לפי תפיסתך את המונח "עם ישראל" שאיננו מבוסס על דת בג"צ האח דניאל רופהייזן שקבע שיהודי מומר יצא מגדר של "יהודי" עפ"י חוק השבות הוא בג"צ שערורייתי ולא צודק?

                2.הערה:אם כבר הוזכר אותו אשכול לא אתאפק מלתמוה על מה שכתבת לשנרב שם שלא ידבר נגד בן גוריון כי בזכות פועלו הוא לא נהפך ל"דשן כימי באדמת פולין" והוא חייב לו תודה והוקרה על כך

                למען ה' אם כל הכבוד ואכן יש כבוד גדול לבן גוריון כמקים המדינה שנתן את נשמתו בשבילה זה אומר שאסור בתכלית האיסור לבקר אותו? בן גוריון בכל פועלו עשה גם דברים השנויים במחלוקת ואפשר וראוי לבקר את אותם דברים גם אם מכבדים את בן גוריון על פועלו ההסטורי המבורך

                אל תשכח שמשחררי מחנות הרצח בפולין היו חיילי הצבא האדום של סטלין שבזכותם נשארה שארית הפליטה שלא נהפכה ל"דשן כימי" ואותו צבא ניצח את הנאצים ימ"ש

                האם זה אומר שבזכות זה אסור לבקר את פשעיו המחרידים של סטלין ושל צבאו[שביצעו גם פשעי מלחמה כלפי לא מעט עמים ששוחררו על ידיהם ואכמ"ל] כי בזכות החבר סטלין לא נהיינו כולנו "דשן כימי על אדמת פולין"? אתמההה

    • בס"ד ערב ר"ח אלול תשע"ג

      וליוסף אמר –

      אתה אומר שיסוד הסבל הוא חוסר ההרמוניה. כוחות שונים, עמים שונים, אידיאולוגיות שונות – מתנגשים זה בזה.

      הווה אומר, שהפתרון הוא ליצור את ההרמוניה. בתוך האדם עצמו, בעם ישראל ובעולם כולו.

      הקב"ה כמקור ההווייה הוא הסובל יותר מכולם מחוסר ההרמוניה שבעולם, מקלקול יצירתו. אך הוא ברא את עולמו בצורה כזאת שהאדם יהיה שותף במעשה בראשית ובתיקון העולם. כך שהשאלה חוזרת אלינו: 'מה אנחנו יכולים לעשות לריבוי הרמוניה בעולם?'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • עלה בדעתי לומר שהתיאורים המופלאים של הבהמות והלווייתן (איוב מא), יצורים עצומים וחסינים מפני פגעי העולם, הם 'תמונת מראה' לאיוב, הדורש בצדק להיות מוגן מפגעי העולם עקב צדקתו, ובזכות צדקתו ירבוץ שליו ושאנן כאותם יצורים.

        אבל הקב"ה מצפה מהאדם ליותר מזה: האדם 'לעמל יולד', תרתי משמע, 'לעמל' במובן של ייסורים. להיות שותף בצער השכינה על העולם שאינו שלם, ו'עמל' במובן של עבודה, להפוך את הייסורים לאנרגיה שתביאהו לפעול בכל יכולתו ומעבר ליכולתו, כדי לשפר את העולם ולקרב את תיקונו.

        • איוב מגיע לפתרון חידת הייסורים בהגיעו ליראת הרוממות. כל העולם מקבל משמעות אחרת כשהאדם יוצא מהאגוצנטריות שלו.

          ברגע שהגיע איוב להכרה של 'לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך' כל העולם כולו כדאי לו 'על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר'.

          וכך כותב עמוס חכם ב'דעת מקרא' (איוב מב,ו):

          'עתה כש"ראה" נשתנתה השגתו של איוב אודות האלקים… משראה איוב את האלקים, נוכח לדעת, שאלקים נעלה מאד על כל מה שאדם יכול להעלות בליבו, ועמידתו של אדם מול אלקים אינה עמידתו של עבד חלש מול אדונים קשה ואכזר, אלא עמידה של בריה שפלה מול בורא נעלה ונשגב, שמעורר בלב בריותיו יראת רוממותו והערצת קדושתו….

          בסיפור נפלאות הבריאה לא כיוון להודיע לאיוב דברים שלא ידעם מלפנים, אלא כיוון לעורר בלב איוב רגשות שלא היו בו מלפני כן, רגשות הערצה, שמעריץ האדם השפל את הבורא הנשגב. את הדברים האלה הבין איוב ונכנע לפני האלקים, והגיע למדרגה של אברהם אבינו, שבעמדו מול האלקים אמר "ואנכי עפר ואפר"'.

          איוב מגיע למדרגתו של אברהם גם ביכולתו להתפלל על זולתו:

          'וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו – … איוב התפלל בעד רעהו, ובזכות תפילתו זאת היטיב ה' גם לו. והיא זכות לאיוב שלא שמר טינה לרעיו, אלא מחל להם והתפלל בעדם. ובעד עצמו לא התפלל איוב, לפי שכבר הגיע למעלה שכל טובות העולם הזה אינן חשובות בעיניו, כמו שאמר: על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר' (דעת מקרא, איוב מב,י).

          השכר הגדול אליו מגיע איוב הוא הדבקות בה' ויראת הרוממות, וכדרך אגב באים לקיצם גם ייסוריו בעולם הזה, שהשיגו את מטרתם – לחשל אותו.:

          • ואולי משום כך, זכה איוב בעת ששב ה' את שבותו, גם לבנות, המבטאות את הכושר שנוסף לו: להרגיש ולהתפעל מגדולת הבורא ולהתחבר אל צערו של הזולת.

            • כיוון נוסף להתמודדות עם שאלת 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו', מציעים משוררי תהילים (מזמורים לז, עג, צב ועוד).

              הצלחת הרשעים היא זמנית ובסופו של הדבר הצדק מנצח: 'שמור תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום' (תהילים לז,לז).

              'בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד' (צב,ז). ולעומתם: 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו' (צב,יג-טז).

              • ליכולת ההתמודדות עם הייסורים, מוסיפה התובנה שאנחנו כאן בשליחות, והייסורים מסייעים בידינו למלא את שליחותנו ולהוציא לפועל את היכולות הטמונות בנו:

                על דברי רבי יוחנן בשעה שהיה מסיים את ספר איוב: 'אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם' (ברכות יז), אומר הראי"ה קוק:

                '.אין לך אדם שאין לו ייסורין.. ואשרי מי שייסוריו על ידי לימוד התורה, שמשים עצמו לעמל יותר מכפי הרגלו ועושק מנוחתו, שמועיל לזה בשנים, שהוא מוסיף בזה שלימות נפשו ומשיג גם כן תועלת של ייסורין החביבין… ותוכן נחת רוח ליוצרו, הוא שיוציא מן הכח אל הפועל כל כח שנטוע בו בהתחלת יצירתו אל תכלית המעלה שאפשר בחוקו, וזהו נחת רוח ליוצרו שברא את בריותיו להשלמתם העליונה…'

                (עין איה, ברכות, פרק ב, אות נא-נב)

                • וראו גם במאמרו של איתן דור-שב, 'ספר איוב כמדריך להארה', תכלת 32 (קיץ תשס"ח). הגעתי אליו דרך הבלוג של ר' אליהו אברמזון, 'למה לי קרא, סברא היא'.

                  • על הפתרון לשאלותיו של איוב, כותב פרופ' ישעיה נבנצל:

                    ראינו שבמענהו אין ה' משיב כלל על שאלת 'צדיק ורע לו' ואינו מסביר את הסיבה לייסורי טיוב, ובכל זאת איוב מתנחם. איך הגיע איוב לנחמה?

                    ה' דיבר עם איוב והראה לו שכל פרט בבריאה חשוב לו וידוע לפניו. לא צריך יותר. חייו של האדם הם בכל רגע למול עיני ה'. אז מה זה משנה אם האדם עשיר או עני, בריא או חולה חזק או חלש. בין כך ובין כך בורא העולם יודע את עניינו, ואז בודאי כל דבר הוא הנכון והנחוץ ביותר. הדברים הם כך לא במקרה…

                    ה' ברא את העולם ומשגיח על קיומו, והאדם הוא בידי ה' בכל רגע. כל מאורעות חייו הם בעלי משמעות, לא אקראיים…. עכשיו איוב מרגיש בטוח, כי הוא בידיו של ה', גם בעת צרה וגם בעת רווחה…. האדם אינו לבד.

                    (י' נבנצל, איש תם וישר – עיון ולימוד בספר איוב, ירושלים תשס"ח, עמ' 107-108).

  5. לאברהם העברי :
    זו גם דעתו של הרמב"ם במורה נבוכים – להבנתי.
    אלהים הוא יותר "משהו" מאשר "מישהו" בעל תכונות והתפעלויות.
    אלא שדיברה תורה כלשון בני אדם.
    ועיין כאן למשל :
    http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/more/a15-2.htm

    • יש בזה משהו, אבל גם הרמב"ם מכנה אותו כל הזמן בכינוי הגוף "הוא", ולא "הדבר ההוא" או "המציאות ההיא" וכדומה, וכמובן שהוא לא העז לומר בגלוי שלדעתו אלהים הוא מהות ולא אישיות:
      להבנתי, הרמב"ם ניסה לכונן "הוא" שמצד אחד חסר תכונות עצמיות, ומצד שני הוא בעל פעולות.
      כמובן שלעניות דעתי, כל דבריו בעניין זה הם 'קונסטרוקציה' פילוסופית על המקרא, שנולדה מאילוץ. במובן זה, היא לא 'אמיתית', כיוון שהיא נוגדת את המקרא כולו מא' עד ת', ולא כל מה שהיה נכון לזמנו רלוונטי גם לימינו.

  6. גם אני מתפלל לאלהים כ"הוא" ומבקש ממנו בקשות , כי כך דרכם של בני אדם.
    אבל אני תמיד יודע כי אלהים הוא הרבה יותר "משהו" מאשר "מישהו".

    המדובר כאן בסוד , ואולי הסוד הכי כמוס של היהדות – סוד שם המפורש. שעליו כתוב כי החכמים היו מגלים אותו לתלמידיהם רק פעם בכמה שנים , כי לאו כל מוחא סביל דא.
    כמעט אינך יכול לפנות להמון העם ולהגיד כי אלהים הוא "ההוויה". ואת זה גילה ר"י ג'יקטליא בתחילת "גינת אגוז" ובעיני הוא חשף שם את הסוד הכי כמוס של היהדות.
    (אגב , גם הרשב"ם בפירושו לתורה כותב כן , אלא שכתב זאת בא"ת ב"ש כדי להעלים הדבר !!!)

    לכן התורה מכנה את אלהים בכינויי גוף , כי התורה אמורה להיות שווה לכל נפש. ולכן דיברה תורה כלשון בני אדם.
    אך מי שמחפש את האמת , ידע כי היא כדברי הרמב"ם ור"י ג'יקטליא.

    • לדעתי גם אתה נפלת למלכודת אנכרוניסטית, שמנסה לזהות את שם י-הוה עם המושג 'הויה' – דא עקא, שהמושג 'הויה' הוא מאוחר מאוד, וכמדומני חב"ד היו הראשונים לדבר על שם הויה כמי שמהווה את הכל ('ייהוד' דעתו של שפינוזה?) ע"ס הכתוב "ואתה מחיה את כולם" וכו'.

      שם י-הוה (צ"ל כמובן 'יהיה') הוא פשוט הנסתר של 'אהיה', כפי פשט הפסוקים בשמות ג יד-טו – זה בדיוק מה שהרשב"ם כותב (בפענוח מאתב"ש):
      "הוא קורא עצמו אהיה ואנו קוראים אותו יהיה ויו במקום יוד כמו כי מה הוה לאדם"
      וראה מאמרו המקיף של הר' בן-נון המסביר בפירוט את משמעותו של שם 'י-הוה' במקרא, שלדעתו משמעותו היא משולבת: יופיע, יתגלה, ישכון – יעזור, יושיע – ימלוך.
      וסמי מכאן הוויות/הזיות למיניהן…
      http://www.ybn.co.il/mamrim/m19.htm

  7. ג'יקטליא היה הרבה לפני חב"ד והרבה לפני שפינוזה. כנ"ל גם הרשב"ם.
    תמיד כשאני אומר זאת מישהו "שולף" את שפינוזה , אך ג'יקטליא היה הרבה לפניו וענק שבענקים וחסיד שבחסידים , אז מה עניין הפרעוש הזה אצל הנשר ?

    יופיע \ יתגלה \ ישכון \ יעזור \ יושיע \ ימלוך – אינם קשורים כלל לשם ולשורש זה שמשמעותו היא הוויה פשוטה. כי כל אלו קשורים ליחס בין הבורא לנבראיו. אם שורש זה לפעמים מופיע במשמעויות אלו הרי זה זה דרך ההשאלה בלבד.

    "הויה" זהו התואר היחיד השייך בעצמותו. הבורא הוא הוויה בלבד ללא מקום וללא זמן. לכן כתוב כי "קודם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד" – "הוא ושמו" ולא "הוא ושמותיו". גם כאן כמובן אין מדובר על "שם" הקשור לאותיות , אלא הוויה כפי שהיא.

    כי כל שאר השמות והתארים נתחדשו רק עם חידוש הזמן והמקום והברואים. וממילא אינם שייכים לעצמותו אלא להנהגתו.
    ועיין כל זה בדברי ג'יקטליא , שלדעתי בפרק שציינתי (הפרק הראשון ב"גינת אגוז") הוא גילה את הסוד הגדול והחשוב ביותר של כל היהדות , ואת אמונת היחוד בטהרתה. והוא מרחיב שם מאוד.

    • תשמע, מצאת מקום חרפתי… ר"י ג'יקטיליא אכן מדבר בפירוש על ה' כמהווה הכל ומזכיר את המושג הוויה הרבה לפני חב"ד ושפינוזה!
      אבל על משמרתי אעמודה, שכל הנ"ל הוא פיקציה פילוסופית-תיאולוגית – אין שום משמעות להויה ללא מקום וזמן ולכן התנ"ך לא דיבר על כך, וכדברי הר' בן-נון:

      "פירושו של שם ה' כמבטא את הקטגוריה של המהות, של עצם המציאות המחויבת, מתאים מאוד לפילוסופיה האריסטוטלית ולהשתקפות שלה בפילוסופיה של ימי הביניים ובמחשבה המערבית בכלל, הרחק מאוד מלשון הנבואה המקראית".

      ואוסיף את עמדתו בשאלה איך לפרש בכלל ביטוי מקראי:
      "הבחינה הלשונית-פרשנית בתוך המקרא, היא אמת המידה היחידה שלפיה ניתן אולי להכריע בשאלות מקיפות וכבדות אלה, ולפיכך הרביתי בדוגמות, שחלקן עכ"פ נראה לי חד משמעי".

      • ההוכחה הכי פשוטה לדברי ר"י ג'יקטליא , זהו השורש של המילה ומשמעותו העברית של שורש זה. וזוהי אכן בחינה לשונית – פרשנית.

        זה נכון כי בתנ"ך האל מוצג כ"ישות" , אך אני מאמין כי בכל זאת דברי ג'יקטליא הם פשט פירוש מילה זו.

        אינני יכול להוכיח זאת בהוכחות חותכות , ואם מישהו יתעקש כי כל פרשנות זו מקורה מהפילוסופיה היוונית ואילך , אולי לא אוכל לשכנע אותו.
        אך עם זאת הפרשנות הזו פשוט מתיישבת על הלב. רק כאשר מבינים את האל כ"הוויה" , אתה יכול באמת להבין את מושג "אחדות האל" וליישב את הפרדוקסים הנגזרים ממנו.

  8. ריקי1, דתל"שית

    המאמר הזה לא ברור לי. הוא לא ברור לי משום שלאחר שלמדנו והפנמנו מה קרה בין השנים 1939 ו-1945 היינו צריכים לשאול את כל השאלות הניתנות להישאל. ז"א אם מישהו יודע באמת מה קרה בשואה ועדיין נשאר דתי – אזי אחת משתיים:
    או שאינו אדם חושב כלל וזה לא באמת מטריד אותו או שכבר מצא מעין מענה בנפשו לשאלה הגדולה הזאת (זה לא חייב להיות מענה מוחלט ואבסולוטי, אלא מעין כיוון שיוכל לחיות איתו פחות או יותר בשלום).

    תמיד הפליא אותי לשמוע אנשים שואלים שאלות מעין אלו כשהתרגש עליהם אסון משפחתי גדול… האם רק עכשיו אתה שואל את השאלה הזאת? האם כל השנים בהן למדנו איך הושמדו מליונים מבני עמינו באכזריות נוראית, לא היו מספיקות כדי לשאול את השאלות הללו?
    האם כל אסון ויהיה אכזרי ונורא ככל שיהיה – יכול להשתוות למה שכבר קרה?

  9. ריקי,מבלי להיכנס לכל השאלה של "איפה אלוקים היה בשואה" אומר לך שמי שנשאר דתי לאחר השואה זה לא שהוא לא אדם חושב אלא מדובר בבן אדם שמכיר במורכבות הגדולה של שאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו"

    אזכיר לך את ששכחת שהשאלה הנ"ל הגיעה לעולם הרבה הרבה לפני השואה האיומה והיא הבסיס לספר איוב בתנ"ך וכמו שהרמב"ן כותב בהקדמה לפירושו על איוב ששאלה זו היא זו שגרמה לכופרים שבכל הדורות לצאת לכפירה בה החזיקו[כך לפי חז"ל ר' אלישע בן אבויה "אחר" יצא לתרבות רעה] ושאלה זו נשאלה גם ע"י גדולי ישראל בכל הדורות וגם אל שתכחי שעוד בטרם השואה העולם לא היה גן עדן עלי אדמות ועוולות ומעשי טבח אירעו גם אירעו בעולם ובעם ישראל בפרט

    לידיעתך יהודים מתפללים פעמיים בשבוע את התפילה הבאה "הבט משמיים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים נחשבנו כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה ובכל זאת שמך לא שחכנו נא אל תשכחנו"[תחנון של שני וחמישי] וזאת תפילה קדומה בהרבה לשואה

    גם לאחר הגלויות והחורבנות וגם לאחר גזרות תתנ"ו ועלילות הדם ופרעות ת"ח ות"ט ועוד פוגרומים למאות במהלך הגלות יהודים המשיכו להאמין

    מדוע רק על השואה את שואלת את השאלה הנצחית של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו"?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: