לא משלי הייתה זאת הבכייה / אבישר הר שפי

 

הרבי היה קורא בלילה לשמש ושואל אותו אם הכיר את הכלייזמר שהיה מנגן על החתונות בעיניים מכוסות. קריאה בסיפורי חסידים ייחודיים בראי הפסיכולוגיה של לאקאן

 

ציפעץ

אפתח בסיפור:

השמש של הרב הקדוש הרב רבי אברהם מסוכטשוב זצללה"ה סיפר שקרה הרבה פעמים בלילה בא אליו האדמו"ר זצללה"ה לחדרו להקיצו משנתו. ורחץ הוא את ידיו, וקרא לו האדמו"ר לחדרו ואמר לו בזה הלשון: אתה הכרת את הכלייזמר ממאשעלסק שהיה יהודי ישר והיה מנגן על החתונות אולם עיניים שלו היו מכוסים. ודיבר עוד ממנו, אחר כך ציווה עליו לילך לישון, וכך קרה הרבה פעמים (שיח שרפי קודש, א, קסב).

 זהו סיפור המעלה תמיהה, מה רוצה האדמו"ר (ר' אברהם, הראשון לבית סוכטשוב, 1839-1910, תלמידו וחתנו של הרבי מקוצק הידוע אף מחיבוריו ההלכתיים 'אגלי ט"ל' ו'אבני נזר') מן השמש?  יש לשים לב שאין מדובר בהתרחשות חד פעמית אלא באירוע  החוזר על עצמו – "וכך קרה הרבה פעמים". שוב ושוב מעיר ר' אברהם את השמש, שואל אותו-מספר לו על אודות הכלייזמר ומחזיר אותו לישון.

וסיפור נוסף מתקופת הראשית של החסידות, סיפור שנדפס בספר הסיפורים החסידי הראשון 'שבחי הבעש"ט', המספר על התקרבותו של ר' יעקב יוסף מפולנאה שלימים נודע כבעל ה'תולדות' (על שם ספרו 'תולדות יעקב יוסף') אל הבעש"ט:  

שמעתי מהרב המפורסם החסיד וחכים דקהילת קודש פולנאה שהיה אב בית דין בקהילת קודש שאריגרד, שמע שהבעל שם טוב בא לקהילת קודש מוהליב, אמר בלבו: אסע גם אני, כי לא היה עדיין חסיד. ונסע ובא בערב שבת קודש אליו קודם תפילות בוקר, וראה שהבעל שם טוב מעשן לולקי [מקטרת], והיה דבר זה תמיהה.

ואחר כך בשעת התפילה בכיתי בכייה גדולה שלא בכיתי מימי, והבנתי שלא משלי הייתה זאת הבכייה. ואחר כך נסע הבעל שם טוב לארץ ישראל ונשארתי משומם עד שחזר, אז התחלתי לנסוע אליו, וישבתי אצלו זמן, והיה הבעל שם טוב אומר שצריך להגביה אותי, וישבתי לערך חמישה שבועות, ושאלתי: אימתי יגביה אותי רום מעלתו (שבחי הבעש"ט, מהדורת רובינשטיין, כד).

ציפעץ

התמיהה שבסיפור זה איננה רק כלפינו, השומעים. היא כבר מצויה בתוכו של הסיפור גופו. כאשר ר' יעקב יוסף שבא מעולם צדיקי-יראי, המורגל בתעניות וסיגופים, מגיע אל הבעש"ט שיצא שמו כצדיק וכעושה פלאות, הוא בוודאי מצפה למצוא אותו מכוון עצמו לתפילה בסילודים וייחודים, אך במקום זאת, בתמונה הנגלית לעיניו יושב הבעש"ט בנינוחות ומעשן מקטרת. כלפינו השומעים התמיהה כפולה ומכופלת, וכלל לא ברור בסיפור התקרבות מכונן זה מנין הגיעה בכייתו של ר' יעקב יוסף, ומה גרם לו להיעשות לאחד מגדולי תלמידיו של הבעש"ט.

כדי לגעת בסיפורים אלו, המייצגים חלק נכבד מהמתרחש בסיפורת החסידית, ברצוני להיעזר בפסיכואנליטיקאי וההוגה הצרפתי ז'אק לאקאן (1901-1981), הנחשב בעיני רבים כאחד האישים המשמעותיים ביותר בפסיכולוגיה הבתר פרוידיאנית. אני מתנצל מראש על כך שהצגת שיטתו – שבמסגרת מאמר זה תעסוק רק במקטע צר מתפיסתו הכוללת – תיעשה בקיצור, ללא הדיוק הנדרש ובלי להציג את  התפיסות הבלשניות והפילוסופיות העומדות ביסודה. 

שניים מהמושגים החשובים בתיאוריה של לאקאן הם 'הסדר הממשי' ו'הסדר הסמלי' (במושג השלישי החובר להם, 'הסדר הדמיוני', לא נעסוק במסגרת זו). ה'ממשי' מסמן את המציאות הראשונית, המלאה והשלמה, והוא מובחן מן ה'סמלי' המתייחס אל המציאות המוכרת לנו והניתנת למילול, שהִנה תוצר של הבניית התודעה והשפה שלנו.

אנסה להבהיר את הדברים באמצעות דוגמה שמביאים תלמידיו של לאקאן. כאשר אנו רואים ציפור העומדת על עץ אנו מבחינים ואומרים יש כאן ציפור ויש כאן עץ, אך ייתכן שבשפה אחרת תיקרא מציאות זו 'ציפעץ'. ה'ציפעץ' הִנו אמנם אובייקט בעל אלסטיות מפתיעה, שכן באחת מן העונות נמתח אחד ממרכיביו ומתרחק אלפי קילומטרים מן האחר, אך תכונה זו איננה שוללת את אפשרותו.

דוגמה זו ממחישה כיצד תפיסתה של המציאות ה'ממשית' תלויה בצורת ההבניה שלנו וכיצד כל אופן הבניה יוצר תפיסת מציאות וחווית מציאות שונות לחלוטין, כך שבעצם אין דרך אחת לתפוס את הממשות והמציאות הממשית נחתכת בצורה שונה לחלוטין בתרבויות שונות ועל ידי בני אדם שונים. לא הרי 'ציפור על עץ' כ'ציפעץ'.

כמודגם במשל ה'ציפעץ', הכלי המרכזי שבאמצעותו אנו תופסים את הממשי (וכאן חובר לאקאן אל הבלשנות של דה-סוסיר ואל הפילוסופיה של ויטגנשטיין) הנו השפה. השפה היא הקוראת שם לדברים וכך חותכת את הממשי לאופנים השונים שבהם אנו תופסים אותו, והיא העומדת במרכזו של הרובד ה'סמלי'. 

פער נוסף בין המציאות הממשית לאופן תפיסתה והסמלתה נעוץ בכך שהרובד הסמלי לעולם לא יכיל את הממשי במלאותו, שכן החיתוך וההגדרה שבשפה נעשים תמיד ברזולוציה נמוכה (אין סוף סוגי האור הנדחסים למילה 'אור' למשל) ועל פי קריטריונים מסוימים שתמיד ישמיטו היבטים אחרים של הממשי ואף פעם לא יכילו את מלאותו. 

השפה, המעצבת כאמור את האופן שבו אנו תופסים את המציאות, הִנה תלוית תרבות. אנו נולדים לתוכה של שפה מסוימת המעצבת את הצורה שבה אנו קולטים את העולם, אך גם שפה אישית (עד כמה שזאת אפשרית) תקיים את אותו פער עם הממשי, פער הנעוץ בעצם הגדרתה ואופן תפקודה של השפה.

 לביית את הטראומה

אם נפנה אל הרובד הטיפולי, לאקאן עוסק רבות בתופעת הטראומה. באופן רגיל, המציאות שבה אנו פוגשים נכנסת מיד אל תבניות השפה שבהן אנו מורגלים. אנו אומרים "הנה צפור על עץ", והאמירה משקפת את תודעת המציאות שלנו ואת חווייתה, כך שבעצם אין אנו נפגשים עם הממשי אלא דרך הפילטרים של הסמלי.

הטראומה נבדלת מן העולם המורגל בכך שהיא מהווה אחד המקומות היחידים שבהם אנו נפגשים עם הממשי, שכן היא מתרחשת כאשר אנו עוברים חוויה החורגת מגבולות התודעה והשפה שלנו. כאשר אין לנו מילים ויכולת לנסח את שקרה, הפילטרים של ה'סמלי' עומדים חסרי אונים וללא יכולת להכיל את הממשי ולתווך את המפגש עִמו והפגישה היא ישירה. משום כך הטראומה אף מערערת את ההוויה ואת תפיסת ה'אני' של האדם החווה אותה. בהמשך, הטראומה תפרוץ שוב ושוב בנתיבי החלום והתת-מודע ולא תיתן מנוח עד אשר יימצאו לה המלים שיכילו אותה והיא תהפוך לבשר מבשרו של העולם המוכר והנתפס.

הטיפול שמציע לאקאן מדבר על הפיכתה של הטראומה לטרגדיה. לתת לה שפה וכך 'לביית אותה', להפוך אותה מגוף חשוך, זר ומאיים לחלק (גם אם קשה ומשברי) מן הסיפור של האדם שחווה אותה. 

טיפול רווח נוסף שעליו מדבר לאקאן הִנו הטיפול הנדרש כאשר המערכת הסמלית שדרכה מתנהל האדם מביאה אותו לתקיעוּת, למבוי סתום. כאן יציע לאקאן להנכיח בפני המטופל את הפער שבין הסדר הממשי לסדר הסמלי, ואת העובדה שחוויית המציאות וה'אני' המסוימת של המטופל – זו שהביאה אותו למבוי סתום – היא רק אחת משלל אפשרויות. באותה מידה הוא יכול להתבונן על עצמו, לספר את הסיפור שלו ולתפוס את המציאות באופן אחר, מתקן.

בפער בין הסדר הממשי לזה הסמלי נעוץ אף האיווי, אותה תשוקה קיומית בלתי פוסקת למשהו אחר, שלם יותר, ממשי יותר, מספק ומענג יותר. מבחינה זו מלאכתו של הפסיכואנליטיקאי הִנה ההתכוונות התמידית אל מעבר למילותיו של המטופל, אל האיווי הזורם דרך המסמנים שהוא משדר.

שובר את התבניות

אם נחזור כעת אל הסיפורים, נדמה כי ר' אברהם מסוכטשוב חוזר בכל פעם אל תמונתו של אותו מנגן פלאי המנגן על החתונות אך עיניו מכוסות, משום שזוהי תמונה המשליכה את המקשיב לה אל מעבר.

צריך לשים לב שר' אברהם איננו מוסר דרשה על המנגן ואף לא מבאר את מעשיו אלא רק מקים את התמונה מחדש שוב ושוב. 'וכך קרה הרבה פעמים' – התמונה איננה נותנת מנוח לאדמו"ר משום שבדומה לחוויית הטראומה היא איננה מוכלת בתוכה של השפה, בתוכן של התבניות המורגלות. יש בה משהו ששובר אותן, ששולח אל מעבר להן. אך בשונה מן הטראומה – זהו גם תפקידה, לכוון אל אותו 'מעבר'. לא לחינם מתרחשת פעולת הסיפור בזמן השינה ופעולת ההשכמה איננה נפרדת ממנה – "שקרה הרבה פעמים בלילה בא אליו האדמו"ר זצללה"ה לחדרו להקיצו משנתו". שכן תפקידה של זו הוא לעורר, להקים את האדם משנתו, מתפיסתו ומשפתו המורגלת, ולעורר אותו אל ה'מעבר'.

 ר' אברהם אמנם מעורר את השמש, אך נדמה כי במידה לא פחותה הוא מבקש להחיות את התמונה בדמיונו ולעורר את נפשו שלו. ניתן לנסות לבאר ולדרוש את פרטיה של התמונה אך נדמה כי הם לא שייכים כאן משום שהם יכולים לכסות ולהסתיר את עניינה האמיתי של התמונה, שהנו היציאה מהשפה וה'עולם' המוכרים אל משהו שמעבר להם. 

מה מקומו של השמש הצריך להתעורר שוב ושוב כדי לשמוע את הדברים? באופן ראשוני מעיר הרבי את השמש משום רצון ההתעוררות שלו. כדי להחיות את התמונה הוא צריך לשוחח עליה עם אדם נוסף היודע אותה. אך ייתכן שר' אברהם רוצה לעורר אף את השמש ואיתו את כל מאזיניו, אלו שהתמונה תעבור אליהם דרכו.

הסיפור אם כן מכיל בקרבו קריאה להתעוררות, ונדמה שאף אנו כקוראים וכשומעים נחטא לסיפור אם ננסה לפרש אותו. מוטב להצטרף אל ר' אברהם מסוכטשוב, ו'ללכת' עם התמונה. לדמיין את המנגן (ואולי אף את האדמו"ר ואת השמש) ולהקשיב (שוב ושוב) למה שמתרחש שם.   

בכייה גדולה

ונשוב כעת לסיפור השני: כאשר ר' יעקב יוסף מגיע אל הבעש"ט ומוצא אותו מעשן לולקי הוא תמה תמיהה גדולה. התודעה והשפה שלו אינן מסוגלות להכיל את הסתירה שבין הצדיקות והדבקות שבהן נודע הבעש"ט ובין פעולת העישון בזמן ההכנה לתפילה. התמונה אינה מתיישבת בדעתו של ר' יעקב יוסף ומעוררת אצלו תמיהה גדולה. נדמה כי שידוד מערכות זה בתודעתו של ר' יעקב יוסף הוא המהווה פתח לבכייה הגדולה שבשעת התפילה. אם בעל התולדות היה מוצא את הבעש"ט עוסק בהתבודדות ובכוונות לקראת התפילה, גם אם הוא היה מקבל אותו כצדיק גדול ואפילו כמורה דרך הוא עדיין היה נכנס לתבניות הישנות של ר' יעקב יוסף והופך לחלק מעולמו המורגל. אך את התמונה שנגלתה בפניו התבניות המורגלות לא יכלו להכיל. זו תמונה משפה שונה, ומשהו בתפיסתו את העולם ואת דרכו הראויה של האדם בו נשבר. נפער בתפיסתו חלל של תמיהה.

אחר כך, בשעת התפילה, מתוך השבר ומתוכו של חלל התמיהה שנפער, פורצת "בכייה גדולה שלא בכיתי מימיי", ור' יעקב יוסף מבין שהבכייה איננה משלו: "והבנתי שלא משלי הייתה זאת הבכייה". כל מה שנקלט בשפה ובמערכת הסמלית הופך ל'שלנו' – אך כאן מגיעה הבכייה מבחוץ, ממקום שאיננו חלק מן השפה של ר' יעקב יוסף, ולכן היא איננה שלו. גם תיאורה של הבכייה עצמה מבטא את פריצת עולמו, שכן זוהי "בכייה גדולה שלא בכיתי מימי".

יש לציין כי בדורות מאוחרים מתפרש עישון המקטרת ככוונות וייחודים שהיה עושה הבעש"ט באמצעות העישון. זו דוגמה קלאסית המייצגת חלק גדול מן התהליכים שעברו על החסידות בדורות הבאים – הסירוב להיפתח אל החדש וההעדפה לטשטש אותו ולהכפיף אותו אל גבולותיה של המערכת המוכרת והבטוחה. לעניות דעתי, גם אם קיים רובד כזה בעישונו של הבעש"ט, פרשנות זו כפרשנות ממצה רחוקה מאוד מן ההקשבה המפולשת  של ר' יעקב יוסף, שמשהו נפרץ ונפתח בו.  

גם את המתרחש אחרי החוויה המטלטלת ניתן להבין בכלים שמציע לאקאן – הבעש"ט נוסע לארץ ישראל ור' יעקב יוסף נשאר 'משומם', ביטוי המבטא את השממה שבה נמצא התלמיד, שהרי הוא נתון במצב שבו איבד את עולמו הישן ועולם חדש טרם בא. ביטוי זה, וכן השתוקקותו של ר' יעקב יוסף ללמוד מהבעש"ט, מנכיחים את החשיבות שבבניית השפה, הכלים שיהיו מותאמים אל ההארה החדשה. היציאה מן הרובד הסמלי והנגיעה בממשי, עם כל עוצמתה, אינה מספקת, ויש ליצור עכשיו כלים ושפה חדשים שיאפשרו את המשכם של החיים.

לסיום, נדמה כי סיפורים אלו מסמנים בפנינו אופן קריאה שונה גם של סיפורים חסידיים רבים אחרים. לא תמיד תפקידנו כקוראים או כמקשיבים הוא לנתח, לבאר ולדרוש את הסיפורים. לעתים במקום לנתח את היש – טוב יהיה להקשיב אל החללים והתמיהות אשר דווקא בהם טמון הסיכוי להתרחשות של אמת. 

בתודה לתלמידיי במכללת הרצוג שעמם למדתי סיפורים אלו

אבישר הר שפי לומד ומלמד ב'בית מורשה', ב'מכללת הרצוג' ובישיבת 'שיח יצחק'

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באדר ב' תשע"א, 1.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 במרץ 2011, ב-גיליון תזריע תשע"א - 712 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תודה! פותח את הראש ואת הלב…

להגיב על איילת לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: