לפעמים גם שריפות מכבות / בניה אמיד (לפרשת שמיני)

 

הביטוי היחידאי "וידום" רומז שיש כאן יותר משתיקה: מה שהיה חי הופך לדומם. אהרן מעולם לא התאושש מהטרגדיה של מות הבנים, ודיבוריו המעטים מכאן ואילך רומזים למציאות הפנימית הכבויה

איור: מנחם הלברשטט

ספר ויקרא כולו נפרש על פני תקופה הנמשכת כחודש בלבד, החודש הראשון בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. במהלך אותו חודש המקרא מספר על התרחשותם של שני אירועים בלבד: פרשת המקלל (כג, י-כג) וחנוכת המשכן, שבעיצומה מתרחש אסונם של שני בני אהרון. טרגדיה זו מופיעה בפרשתנו כבקליפת אגוז, אך התבוננות מעמיקה בה וקריאה "יחפה" בפשט הכתובים מגלה על אודותיה יותר משיש בה במבט ראשון, הן ביחס לאהרון והן ביחס למשמעותו המכוננת של האירוע עצמו.

שלושה שלבים עוקבים מתאר המקרא כשהוא מתעד את רגעי האסון שבו מתים שני בניו של אהרון:

וַתֵצֵא אֵש מִלִפְנֵי ה' וַתֹאכַל אוֹתָם
וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.

וַיֹאמֶר מֹשֶה אֶל אַהֲרֹן:
הוּא אֲשֶר דִבֶּר ה' לֵאמֹר
בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵש וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד – –

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

האירוע הנורא, הנחמה שמציע משה בדבריו, ותגובת אהרון השתוקה. שלושת השלבים קורים אמנם בזה אחר זה, אך השתלשלותם איננה דיסקורסיבית והיא מאוד מפתיעה.

יציאת האש היא פתאומית לחלוטין, אך מפתיעה ממנה תגובתו המהירה של משה המציעה בו במקום הסבר תיאולוגי מושכל המותיר מקום מוגבל לאבל, ומפתיעה מכול היא תגובת אהרון יוצאת הדופן. שתיקתו המאופקת למול גופות בניו הנשרפות הוציאה פרשנים רבים משלוותם. מהם שהסבירו אותה כאות לצידוק הדין ומהם שהציעו כי מרוב בכיו נדם אהרון.

כאבן דומם

אלא שבכך לא די, משום שאי אפשר שלא להתרשם במקביל גם מהאקרובטיקה של הלשון המקראית המתארת את תגובת אהרון. נדמה שכדי לאפיין את תגובת אהרון במלאותה, המקרא כמו יוצא מגדרו ומוליד מטבע לשון ייחודי שאין לו אח ורע בתורה ובנביאים. הוא עושה זאת בקיצור נמרץ ואומר: "וידֹם אהרון". לכאורה אין פשוט מכך, אלא שבפועל אין בתנ"ך כולו אדם ששתיקתו מתוארת כדממה – זולת אהרון!

רק פעם אחת נוספת משתמש המקרא עצמו במילה "וַיִּדֹּם", וזאת בעת שגרמי השמים נכנעים לציוויו המפורסם של יהושע "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", וקופאים על מקומם: "וַיִּדֹּם הַשּמֶש וְיָרֵחַ עָמָד… וַיַּעֲמֹד הַשּמֶש בַּחֲצִי הַשּמַיִם וְלֹא-אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים". סטגנציה זו ברום הרקיע יוצרת מעמד כה סגולי עד שהמקרא עצמו מדגיש את החד-פעמיות שבכך ומציין: "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשמֹעַ ה' בְּקוֹל אִיש". על רקע זה מתחדדת מאוד ייחודיות המילה "וידֹם" בפרשתנו. צירוף נדיר זה, של לשון מפתיעה המתאמצת ללכוד במלאות תגובה אנושית מפתיעה עוד יותר, הוא ללא ספק נקודת מרכז הכובד בפרשה זו.

מבין פרשני המקרא הקלאסיים בולט אברבנאל כמי שהיטיב לתפוס את עומק אותה השתיקה והסביר את מה שאנחנו יודעים כנכון מבחינה פילולוגית. "פירוש וידום הוא שנהפך לִבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי", מפרש האברבנאל וממשיך: "גם לא קיבל תנחומים ממשה כי לא נותרה בו נשמה, והדיבור אין בו. ולכן אמר וידום אהרון: שהוא מלשון דומם". כלומר, הדומייה של אהרון – יותר משהיא דומייה הריהי דממה. לא בכדי מקורן המילוני של שתי המילים הוא באותו שורש – דמ"מ – שהוראתו הפסקה של חיות או של תנועה המסמלת חיות.

ניסיון מחודש לחזור ולהנהיר את הסיטואציה הטראגית המתוארת, לאור התובנה שדומייתו היא דממתו, משחרר מתוכה את הצליל המכאיב שמנמיך בדרמטיות את שירת חייו של אהרון מעתה והלאה.

מות הדובר

שבוע שלם של הקדשה בא לשיאו בהגיע היום השמיני, יום ההקדשה האחרון. כל הקרבנות נעשים כסדרם. אהרון מברך את העם ומסיים את עבודת החטאת, העולה והשלמים. יחד עם משה הוא נכנס לאוהל מועד ושניהם יוצאים ממנו לברך את העם. ממש עתה נראה "כבוד ה' לכל העם". רטט חזק מאוד ממלא את החלל. אם יש חשמל באוויר, שם הוא התחיל. אנרגיות טובות של הרגע-שלפני-האושר מתדלקות את עצמן, וכמו סרט בדיוני הפורץ מהמסך לחדר, נזרק לתוך המציאות פלא בלתי ייתכן: מתוך הלא נודע, משומקום נראה לעין – יוצאת אש שאיש לא הדליק ומלחכת את בשר העולה. הבלתי-יאומן קורה: חלקי קרבן, בשר בעל חיים שאין בו רוח, נאכלים פתאום באש שלא אדם הצית! הייתכן?

כן! חודשים של הכנה באו אל קיצם: יש משכן ויש שכינה! לא אגדה ולא חלום עובר.

פלא בלתי-ייתכן כזה, לו חזינו בו היום, ודאי היה מפיק מאיתנו תגובה זהה לזו של אבותינו. כשהחושים ערים אך המוח מסרב לתת להם אשראי – נולדת הסתגרות, נברא אוטיזם. הנה כי כן, הקהל במעמד שם מתכנס אל תוך עצמו, אנשים מבקשים מקלט פנימי שיציל מהמבול הסנסורי ששוטף אותם, והם נופלים על פניהם. אט אט, כמו מתפללים בתום כריעה ביום כיפור, הם מרימים ראשם. האש עודה בוערת – ואולי זו אש אחרת – אך הפעם, בשר אדם נלכד בה. לעיניהם, בני אהרון מתים.

משה לא מאבד זמן, ומיד מבקש לנחם. "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד", הוא לוחש לאהרון (ומעורר בנו הקוראים את האסוציאציה לסוף של שניהם עצמם עת יחטאו במי מריבה, "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-ה' וַיִּקָּדֵש בָּם"). אלא שאהרון כלל לא נמצא איתו. אהרון כבר נדם. נדב ואביהוא מתים ומשהו בו מת איתם.

הדממה של אהרון הופכת מחרישת אוזניים אם מדלגים מהקדשתו כאן להקדשת משה. "ודיבר הוא לך אל העם", הנחה הקב"ה את משה במעמד הסנה, והדגיש: "והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים" (שמות ד, טז). כרטיס הכניסה של אהרון לפירמידת ההנהגה היה במקורו בתקן של דוברות. פיו המדבר הוא סימן וסמל למילוי תפקידו, לא פחות ולא יותר. דומיית אהרון עתה היא אפוא אות לקרקע הנשמטת תחת רגליו עם מותם של שני בניו האהובים.

אלא שכאמור, לא דומייה בלבד ישנה כאן כי אם דממה. התבוננות מעמיקה בפשט הפסוקים מכאן והלאה חושפת גילוי מצמרר המסביר לפתע מה טיבה של אותה דממה איומה. בתוך ההלם העצום, מעט לאחר ששכל את נדב ואביהוא ורגע לפני שהוא צולל למשך שנים אל אילמותו המדממת, אהרון יפטיר דבר אחרון. בתגובה לקצפו של משה יֵצא אהרון להגנת בניו – אלו  שהמקרא טורח לציין לגביהם את המובן מאליו, ומזכיר כי הם "הנותרים" – וישיב במקומם: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'".

הבשר האכול

ומעתה – לא עוד. אם נעקוב בזהירות נוכל להבחין כי משעה זו ועד יום מותו בהֹר ההר כמעט לא יימצא עוד שאהרון מדבר! סירנת הבכי הכבושה בתוכו כמו תעמיד אותו דום לנצח.

 פעמיים בלבד נתוודע כקוראים לשבירת אותה דממה מתמדת, ודווקא על רקע זה יהיו פתאום דבריו העמומים של אהרון ברורים לנו מאוד. הפעם הראשונה תהיה בשעה שיבקש רחמים על מרים ועל עצמו. אהרון יפנה אז למשה ויבקש: "אַל-נָא תָשת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשר נוֹאַלְנוּ וַאֲשר חָטָאנוּ: אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ". בבקשתו להסיר את צרעת מרים יבחר אהרון באופן מאוד ייחודי להמיר את מטפורת השלג המיוחסת לצרעת במטפורה מזוויעה מאין כמוה: גוף של ילד רך, שבמותו – חצי בשרו אכול.

אין זאת אלא שבקצה הדומייה, בתום אותה דממה שאל תוכה דעך מזמן, אהרון שופך עתה בפני משה ובפנינו אנו את מר לִבו המדמם. כאָב שכול הוא חושף כך טפח מעולם הדימויים הפנימיים שלו אשר כולו צבוע במות בניו הנשרפים גם בחלוף הזמן והמקום. ילדים שיציאתם מרחם נדמית כאילו רק הייתה אתמול וכבר אינם, ובשרם אכול.

גם הפעם השנייה שבה יחרוג אהרון משתיקתו תתכתב עם מות נדב ואביהוא. במקום שבו ייפגשו שוב המחתות והקטורת, האש הזרה והמוות, במקום שבו שוב "האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש" כשקורח ועדתו מחד ומשה ואהרון מנגד – שם יפר אהרון את דממתו בשנית (במדבר טז, כב), וגם הפעם יעשה זאת כדי לבקש רחמים מפני הקצף הא-לוהי המכלה.

פעמיים יפר אהרון את הדממה בתחינה שכולה וכואבת, ופעמיים יודו לו. הצרעת תוסר ממרים, ועדת ישראל לא תשא את עוון "האיש האחד" שיחטא. בדממתו כמו בדיבורו מביא אהרון פעם ושוב את קולה של האמת האחרת, זו האפשרית לא-פחות, שבה הסבל מפיק סובלנות. אמת חומלת זו היא היא הרוח המנשבת בדבריו של אהרון, שבם אמפתיה המכוננת צדק חדש.

בניה אמיד הוא פסיכולוג קליני

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ט באדר ב' תשע"א, 25.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 במרץ 2011, ב-גיליון שמיני תשע"א - 711, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: