פורים הוא רק דוגמה / בן עמי פיינגולד

 

היעדרם של פורים ומגילת אסתר מן הרפרטואר התיאטרלי, הוא ביטוי לבעיית הזהות שפוקדת את תרבות התיאטרון הישראלי. על תכנים של מסורת או היסטוריה אף אחד לא מדבר

מתוך 'המגילה' בתיאטרון היידי

פורים, כידוע, הוא אחד החגים הפופולאריים במסורת היהודית והישראלית, חג שאינו רק עוד מועד בלוח השנה אלא פרק חשוב בתרבות ובפולקלור – חגיגות, תחפושות, הצגות ועוד. הקשר בין מגילת אסתר ובין התיאטרון, ובעיקר בנוסח 'הפורים-שפיל', הוא מוכר וידוע. על פורים והמגילה נכתבו בעברית, החל מספרות ההשכלה, למעלה משלושים מחזות, חלקם מחזות לילדים. מה שפחות מוכר הוא הפופולאריות של הנושא גם בדרמה הלועזית. עשרים וחמישה מחזות נכתבו בשפות שונות: צרפתית, גרמנית, אנגלית, ספרדית ועוד. רובם, להוציא חריג או שניים, לא תורגמו ולא הוצגו אצלנו מעולם, למרות שיש ביניהם לא מעט הראויים לתשומת לב. בהקשר זה כדאי להזכיר גם סרט קולנוע חשוב, 'אסתר והמלך' (Esther and the King) שביים ראול וולש (1960).

דא עקא, מחזות על פורים וסיפורי המגילה הוצגו בתיאטרון הישראלי והארצישראלי במינון די צנוע. ב-1930 העלה תיאטרון ה'אהל' את 'מגילת אסתר' מאת קדיש יהודה סילמן. ב-1966, לאחר כשנות דור, העלה התיאטרון הקאמרי את 'אסתר המלכה' מאת נתן אלתרמן. כמה שנים לאחר מכן (1973) העלה תיאטרון ה'חאן' את 'הפרוטוקולים הפרסיים' מאת ישראל אלירז. מפעם לפעם פורסמו מחזות חדשים נוספים כגון 'משתה המלך' מאת בנימין גלאי (1959), או 'הפורים שפיל האחרון של בית היתומים של ד"ר יאנוש קורצ'אק' מאת עדו עמנואל שתורגם מצרפתית (1987) – אך זה הכל. סביר להניח שבחוגים דרמטיים, בבתי ספר או בתיאטרוני ילדים, הועלו פה ושם מחזות-פורים נוספים, אולם, כשמדובר בתיאטרון הציבורי-רפרטוארי, המינון הוא זעיר.

כהמשך לאותה מגמה מסתבר ששום תיאטרון לא העלה על הדעת אפשרות להעלות בשנית ובביצוע חדש את 'אסתר המלכה', אחת מיצירות המופת של הז'אנר הפורימי-תיאטרלי, מאת אלתרמן, שאינו 'מככב' כידוע במה שמכונה אצלנו, בלשון סגי נהור, 'קלאסיקה ישראלית'. עם זאת, אין להתעלם מפרק חשוב מאוד, המתייחס אמנם לתיאטרון יידיש, אבל הוא רלוונטי ומשמעותי לעניינו. מדובר בהצגת 'המגילה' של איציק מאנגר בתיאטרון 'החמאם' ביפו (1964) עם משפחת בורשטיין, בבימויו של שמואל בונים, עם מוסיקה של דובי זלצר, שהועלתה שנית על ידי היידיש שפיל לפני שנים ספורות. הצגה זו התקבלה בהתלהבות על ידי קהל ישראלי מגוון, לא רק של דוברי יידיש. 'המגילה' אף תורגמה לעברית על ידי חיים חפר והוצגה בביצוע מרשים, אבל אך ורק בטלוויזיה.

התעלמות מכוונת

פורים והמגילה, נדונו מפעם לפעם על ידי מחזאים ואנשי רוח שהבינו את המשמעות המיוחדת של המחזה המקראי בכלל ומחזות פורים בפרט כפרק חשוב בתרבות ובפולקלור היהודיים, ובעיקר בתיאטרון שאינו רק מעלה שאלה על רפרטואר אלא גם על מסורת ותרבות בעלי זהות והיסטוריה.

ב-1962 נערך בתיאטרון חיפה סימפוזיון בסוגיית המחזה המקראי לאחר העלאת שני מחזות, 'הלילה לאיש' מאת משה שמיר (מגילת רות) ו'בראשית' מאת אהרון מגד (אדם חוה בגן עדן). אחד המשתתפים, בנימין גלאי, העלה רעיון מעניין שלא התיישן מאז, אלא רלוונטי לא פחות – ואולי גם יותר – דווקא היום. "לי נדמה", הוא אומר, "שאם נחזיר את 'הפורים שפיל' ליושנו, נוכל להתקדם במידה רבה לקראת מה שאנו קוראים מחזה תנ"כי מקורי". הוא הציע שאחד ממוסדות התרבות יטיל על עשרה מחזאים לכתוב עשרה מערכונים קצרים של משחקי-פורים שיוצגו על ידי להקות שונות ברחבי הארץ. המחזות יתייחסו לא רק לסיפורי המגילה אלא גם לנושאים מקראיים אחרים, כפי שאגב היה מקובל גם במסורת ה'פורים שפיל'. באילת יציגו משחק פורים על שלמה המלך ומלכת שבא, בחיפה – על אליהו הנביא, בירושלים – על שושן פורים, וכן בעכו, בטבריה, בצפת ובבאר שבע ועוד – "מקום מקום ונושאו והצגתו". לאחר מכן אפשר יהיה להציג את כל עשרת המערכונים בפסטיבל גדול ומרכזי. "מפעל כזה ייתן תוכן לחג, ובהיהפכו למסורת, ייתן אולי תוכן גם לתיאטרון העברי. לאחר מכן, את כולם יהיה אפשר להדפיס בספר אחד וכל שנה יצטרף ספר בן עשרה מערכונים".

הדברים נאמרו לפני כחמישים שנה. אז היה עוד מישהו שהיה מסוגל להתייחס לנושא ברצינות. כיום הדבר ישמע לכל היותר כבדיחה לא מוצלחת. יתר על כן, תרבות החג, עם תשומת לב מיוחדת למחזות ולהצגות, טופחה בעבר באופן שיטתי ויסודי על ידי מוסדות שונים, לרבות בתנועה הקיבוצית. די אם נזכיר לדוגמה את סדרת 'מועדים' של הקרן הקיימת או את חוברות הדרכה לחגים ולמועדים עם שירים ומסכתות שפורסמו ביוזמת המרכז לתרבות של ההסתדרות.

אין מדובר רק בפורים אלא גם ביחס למסורת החג היהודית כפי שהיא באה לידי ביטוי בתיאטראות השונים. פעם היו מציגים בחנוכה מחזות על החשמונאים, על חנה ושבעת בניה ועוד. היום זה מתחיל ונגמר ב'סינדרלה'. אף לא תיאטרון אחד מסוגל ליזום כיום העלאת מחזה פורימי בחודש אדר או בכל מועד אחר. יתר על כן, אין מדובר רק בפורים המהווה בהקשר זה מדגם ייצוגי-תרבותי אופייני. התיאטרון הישראלי מנותק כיום בכלל גם מן ההיסטוריה, אלא אם כן זו משרתת איזו שהיא אידיאולוגיה פוסט-ציונית. כמעט כל מה שנכתב על תולדות הארץ, מתנועת 'ביל"ו' ועד 'חומה ומגדל' ומלחמת השחרור, אינו מוצג. כשהתיאטרון הקאמרי חנך לפני חמישים שנה את אולמו החדש הוא העלה כמובן מאליו את 'כנרת כנרת' מאת אלתרמן על דגניה והעלייה השנייה. היום – הדבר לא יקרה, אסתר, מרדכי והמגילה הם רק דוגמה לתרבות תיאטרון עכשווית שאין לה זהות, היסטוריה, ופרספקטיבה תרבותית.

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011

פורסמה ב-22 במרץ 2011, ב-איגרת הפורים, גיליון צו (זכור) תשע"א - 710 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: