לעבוד ב'כאילו' / אלישע נדב

 

שום דבר איננו הדבר עצמו – המצוות, הלימוד והתפילות הן רק 'כאילו'. הכיסופים וההשתוקקויות הם העיקר, מהיותם 'רצון נקי' לקב"ה

בספר הזוהר מצויה תמונה מהפכנית ביחסים שבין התחפשות ובין עבודת ה' כֵּנה. הזוהר מתבטא על יעקב, שבא אל יצחק בלבוש אחיו עשיו, בִּלְשון 'מתלבש בצלותין ובעותין' – מתלבש בתפילה. דימוי התפילה כלבושים, ובהמשך דימויה באופן קיצוני יותר לבגד ממש ('וירח את ריח בגדיו – התפילות שעולות והבקשות') מעלים מערכת דימויים תמוהה. התפילה, אם כן, היא תחפושת, ואין מדובר בתפילה רגילה אלא בתפילת ראש השנה. ואם בכך אין די – הרי שבגדי התחפושת שייכים במקורם לעשיו, ויעקב מתחפש בתפילתו לעשיו.

מוּעקת חוסר הכנות שבתפילה מקבלת כאן התייחסות מעניינת: התפילה היא הצגה כללית. כולם מתחפשים ו'משחקים אותה' בכוונות ובעיניים עצומות. בייחוד בולטים הדברים בראש השנה – יום הדין, בו מתפללים יחד אנשים שלא מתפללים כל השנה ובאים להתפלל רק בימים נוראים, עם אנשים שמתפללים כל השנה, אבל מעולם לא באמת מכוונים – חוץ מבראש השנה. הזוהר מקבל את המשחק כלגיטימי. ה'משחק' הוא חלק מה'משחק'. ההחצנה של המעשה הדתי מקבלת פה מקום של כבוד: כשאדם משחק את המשחק הוא נוכח בתוכו, כך שההחצנה הופכת להזמנה פנימה ולחיבור עמוק יותר.

מוקד הכיסופים

אמר רבינו ז"ל כנ"ל שעיקר הוא הרצון לִכְסוף תמיד בהשתוקקות ורצון חזק לקיים מצוותיו יתברך ובתוך כך כאילו לומדין, ומתפללין כאילו מתפללין, ועושין מצוות כאילו עושין מצוות (ליקוטי הלכות, חו"מ, הל' ערב, הלכה ג' אות לא).

הציטוט שמביא ר' נתן בשם ר' נחמן מברסלב הוא רדיקאלי ביותר אף אם ננסה לעדנו. מה פשר ה'כאילו' שמייחס ר' נחמן לחיים הדתיים שלנו? האם הכול באמת משחק ושום דבר איננו אמיתי? איך אפשר לעבוד את ה' ב'כאילו'? אופי העבודה שמציע ר' נחמן הוא תוצאה של שני עניינים: הראשון מצוי בתחילת הקטע – שהעיקר הוא הרצון והמאמץ האנושי המשתוקק, והמעשה עצמו אינו עיקר אלא משני בלבד. השני אינו כתוב כאן, אלא בנוסח אחר של הדברים (שיחות הר"ן, נא) – שהכול באמת 'כאילו', שכן מהם המעשים שלנו כנגד גדולת הקב"ה?

אתעלם מהשאלות הפילוסופיות של משמעות המעשה הדתי ואפשרות השינוי באלוקות (וסוגיות נוספות הנגזרות מהדברים באופן ישיר), ואעסוק ברובד הקיומי יותר – איזו עבודת ה' מציע לנו ר' נחמן ב'כאילו', וכיצד ניתן לעבוד כך ולהזדהות עם המצוות כשאנחנו כבר יודעים שהן לא באמת 'שוות משהו'?

העבודה הדתית, כמה שלא נקדיש לה את מלוא האנרגיה והיא תהיה 'עבודה שבלב' ובתחנונים כנים, עדיין שבויה בריטואל הדתי של המעשה, של השגרתיות בה אנחנו מכוונים בתפילה שלוש פעמים מדי יום. בכך שאנו מגלים שהכול ב'כאילו', נחשפת השקריות שבריטואל – מה שנעשה על ידי הגחכתו – שזהו סתם משחק טוב של החובות הדתיים שלנו. המשחק מגלה את הפער העצום בינינו ובין הקב"ה, ומתוך כך נחשפת ההכרה שאין לו דבר עם המעשה האנושי – שהוא כצחוק מול גדולת ה' יתברך. כאשר הכרה זו נודעת לאדם, הוא מגלה עד כמה מופרכת העבודה הדתית שלו, עד כדי נלעגות והגחכה שלה. כשהאדם מבין שהמוקד הוא הרצון הפנימי והכיסופים – המעשים שנולדים מתוכם ובעקבותיהם מתעלמים מהשחוק והגיחוך שבהם עצמם, ומספקים את האפשרות לעשות את המעשה כתוצאה ישירה של הרצון.

תחושת ה'כאילו' מראה לנו ששום דבר איננו הדבר עצמו – המצוות, הלימוד והתפילות הן רק 'כאילו', וכך גם הכיסופים וההשתוקקויות של האדם הם רק רצון לדבר – אלא שהוא העיקר, מהיותו 'רצון נקי' לדבר האמתי, לקב"ה.

ההתחפשות בפורים היא סילוק הדעת ומעטה הרצינות שאנחנו מייחסים לעצמנו בכל השנה; הכול משחק. ההשלָה של העטיפות הרגילות באה דווקא עם לבישת עטיפות חדשות, שונות, לא מוכרות ומצחיקות. כך היא מאפשרת להתמקד בהזדהות עם הכיסופים והרגשות הנעלים בחופשיות – משוחרר מעצמי ומדעתי המוכרים – ומתוכם לשחק את המשחק עד הסוף. כך ניתן להזדהות עם הדבר האמתי ולעשות אותו הכי טוב, כמו שחקן שנכנס לדמות שאותה הוא משחק עד שאינך בטוח שיש פער ביניהם ובעצם הם שני אנשים שונים (שאחד מהם כלל לא קיים). ה'כאילו' אינו מוותר על המעשה, חלילה, אלא להיפך, מבקש הזדהות חזקה יותר עם המעשה – מתוך כך שהמוקד הוא הרצון החזק להתאחד עם הדבר עצמו ממש.

הדיוט נהיה שר

המגיד ממעזריטש, תלמידו הגדול של הבעש"ט, עוסק רבות בהתעטפות האדם במילים בעמידה לפני הקב"ה, ובנתינת משמעות לכך שהתפילה היא דבר חיצוני שהנפש מתבטאת דרכו. האדם צריך לחשוב שעולם הדיבור, אומר המגיד, מופיע בגרונו בקול תפילתו. לסיום הדברים, נביא קטע מדבריו שבו הוא מתאר בפירוט את תהליך ההצגה של השחקן (כנראה בתיאטרון רחוב) המתדמה לאיש נכבד וחשוב ממנו הרבה יותר, ומגיע לזֵהות ולדמיון מוחלט ל'דבר עצמו' שאותו הוא משחק:

ובשם הרב המגיד הגדול זצוק"ל נמצא כתוב שהדמיון לעליות שבתפילה הוא כעניין שעושים לשחוק ולשמח את הרואים, שההדיוט מלביש את עצמו בגדי שר גדול או רב וחכם ומתנהג בשעת מעשה כמו חכם מופלג או שר גדול ממש בכל תנועותיו, והיינו בזַכּוּת ודקוּת ורוממות ערך של שר או חכם, ובאמת עומד בהדיוטותו לעצמו כמו שהיה, ואף-על-פי-כן שולט בגופו בשעת מעשה דקות וזכות הרבה יותר ויותר מכל עת תמיד, והוא עושה זאת בעצמו ע"י כפיה שכופה את עצמו להִמצא בערך זה. ומזה בא השחוק הגדול וההנאה לרואים שהדיוט גמור ממציא לעצמו מדריגת שר גדול או חכם גדול (מגיד דבריו ליעקב, הוספות לספרי הרב המגיד ממעזריטש, ס"א).

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2011, ב-איגרת הפורים, גיליון צו (זכור) תשע"א - 710 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: