הסתר בין העמים / ראובן הכהן אוריה

 

סיפור נס פורים הוא בעיקר סיפור הצלתו של עם ישראל מהתבוללות וטמיעה גמורה. הזהות היהודית, החשאית כל כך בחלקה הראשון של המגילה, היא הגיבור הראשי של התפנית ושל הלקח לדורות. מגילת זהות

קבר מרדכי ואסתר באיראן

בכל שנה חייב אדם לשאול שוב ושוב, מדוע לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה? במה תורם העניין הזה לסיפור כולו? ומפני מה לא השתחווה מרדכי היהודי בפני המן? הלא ראוי היה מדינא דמלכותא לקיים את נימוסי ודתי המלך ולהשתחוות להמן כביטוי להענקת כבוד כי כן יסד וציווה המלך? הלא בכך סיכן מרדכי עם שלם והכניסם לגדר פיקוח נפש?

וחייב איניש להעפיל שוב ושוב לשאלות מסדר שני: מילא מרדכי לא השתחווה וראוי היה לו להתמודד עם המן; אולם, מדוע נגזר על עם ישראל כולו להיכחד ביום אחד מבלי שינתן דין וחשבון דתי על כך? ושוב להתעקש ולתהות – מדוע אין הסבר כלשהו לסיבה שעלולה הייתה להביא להשמדה הנוראה, ל'פתרון סופי' שכזה?

ואם נשאל – אפשר שנחשף למסתריה של המגילה ובכל פעם נגיע למסתורין חדש שלה; הלא ברוח הקודש נאמרה.

סעודתו של רשע

חז"ל הציעו תשובה לשאלה הזו (תלמוד בבלי, מגילה יב א):

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי, 'מפני מה נתחייבו (שונאיהם של) ישראל שבאותו הדור כליה?'.
אמר להם, 'אִמרו לי אתם'.
אמרו לו, 'מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע'.
אמר להם, 'אם-כן, של שושן יֵהרגו; של כל העולם כולו, לא יֵהרגו?.
אמרו לו, 'אמור לנו אתה'.
אמר להם, 'מפני שהשתחוו לצלם' (בימי נבוכדנצר).

לכאורה חז"ל מציעים כאן ענישה לחטא. במדרש שיר-השירים (ז ח) נאמר: "על שאכלו מתבשיל גויים". במדרש תנחומא (סוף פרשת בהר), נאמר: "שכולם היו ראויים להריגה – שאכלו מתבשילי עובדי כוכבים" (על פי גרסה אחרת הלשון היא, "שאכלו מתבשילי המלך"). ההצעה הזו נוגדת את רוחה של המגילה, שנעדר ממנה שיח של גמול מהסוג של "חטא ועונשו". בנוסף קשה לקבל כי גזירת שמד נוראה כזו יתחייבו בה בשל אכילת פיגולים ושתיית יין עכו"ם. הטיב לנסח זאת הרי"ף (שם): "ועוד קשה, לדרשת תלמידיו – איך ייתכן שעל עוון הנאת סעודת אחשוורוש יֵענשו הריגת מוות ואבדון, והרי האוכל נבלה אין בו כרת! ועל לאו אחד שבתורה הייתה כל החרדה הזאת?!"

ובוודאי שקשה לקבל כי קומץ שכזה יחייב את כל עם ישראל. אי אפשר על פניו גם לקבל את חטא בוסר ע"ז של הדור הקודם כמקהה את שיני הדור הזה. מה גם שלעבודה זרה זו אין זכר במגילה.

יש אפוא להעפיל למישור עקרוני יותר. הנאת ישראל מסעודתו של אותו רשע איננה עניין לעצמה, אלא היא סמל לתהליך של טמיעה. עם ישראל הצטרף למסיבת העמים של המלך אחשוורוש כחלק מאוניברסליזציה: כל עם בארצו זוכה להיות מדינה בין שאר מדינות אחשוורוש. ארצות-הברית של פרס. כולם כוכבים בדגל אחד. אלא שעם ישראל מפוזר בעמים, אין לו טריטוריה, ועל כן בגלותו הוא עובר תהליך התבוללות. איום ההשמדה הוא אינהרנטי, והוא שלב בדרך להיכחדות מלאה.

שאל אדריאנוס, "גדולה היא הכבשה העומדת בין שבעים זאבים?" (כלומר, האם יהיה בכוחו של עם ישראל לשרוד מול שבעים האומות הזוממים לכלותו?). השיב לו רבי יהושע: "גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה" (אסתר רבה י יא)

ביקשו הסתר

"מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" אינה תשובה במסגרת השיח הנבואי של חטא ועונשו. זהו תיאור של התהליך הריאלי של מה שקרה שם בפועל. זוהי כותרת לפרקים א-ב במגילה.

בניסוח זה של "נהנו מסעודתו של אותו רשע" בעצם אומרים לנו חז"ל – זהו ההסתר של המגילה . ישראל ביקשו להיטמע על ידי התערבות בגויים והתנהלות כמתכונתם. בקשתם זו מולאה במלואה: הקב"ה לא הפריע לתהליך ולא התריע על כך באמצעות נביאיו וחכמיו. באו ישראל בטרוניה לפני הקב"ה, על ההשגחה ועל השכר והעונש המעיקים והמגבילים. "הנה לא עמדנו בכך וחרבה ארצנו", אמרו כביכול ישראל, "אולי כי הליווי הצמוד הזה אינו מאפשר עצמאות ובגרות. תן לנו להסתדר לבד – בלי כל החוקים ובלי צורך לנהל אותנו.

"די לנו מאזהרה מתמדת שלא להתערות בגויים ולא ללמוד ממעשיהם. הגויים השתנו וכבר אינם ברבריים. אדרבא, הם מגלים פתיחות, רצון טוב וגישה סובלנית ופלורליסטית. 'לעשות כרצון איש ואיש'. היית לנו דמות אב בילדותנו; עתה התבגרנו ונוכל להסתדר לבד"

והקב"ה קיבל את דבריהם. והקב"ה הסתיר פניו. הניח לעם להתגלגל בדינמיקת ההתנהלות במציאות המקרית, נעדרת ההשגחה.

אין זו ספקולציה – אלא פשט העולה מהתקופה שבה אנו עוסקים – ראשית ימי בית שני. רק כמה דורות קודם לכן גלו ישראל לאזורים קרובים לפרס ומדי: "ויגל מלך אשור את ישראל אשורה ויניחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי. ויתאנף ה' מאוד בישראל ויסירם מעל פניו; לא נשאר רק שבט יהודה לבדו" (מלכים ב, יח, יא ). ואלה עשרת השבטים כלו, עברו ונתערבבו ואי אפשר היה עוד לזהותם. מה שאירע לעשרת השבטים לא היה רחוק, אך גם מה שארע לגולי יהודה היה על סף התבוללות גמורה. עזרא ונחמיה עלו מבבל ועִמם דלת העם, והפעולה המרכזית שהם חשו צורך לעשות הייתה להרחיק את הנשים הנכריות. מסתבר, שגם לגלות בבל הקצרה יחסית, היה את הכוח לבולל את ישראל.

ואכן, חז"ל רואים את התקופה זו כמצב שבו נשתכחה תורה מישראל "אמר ריש לקיש: בתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל וייסדה" (סוכה כ א). אף הרמב"ן (במדבר טו, כב) התוהה כיצד יתכן כי כל העם יחטא משיב "כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא הייתה לדורות עולם …. או שישכחו את התורה. וכבר אירע לנו כן בעוונותינו בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצוות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני"; וכפי שציין גם ר' יהודה הלוי בכוזרי (מאמר ג, נד, סג).

גחמות רוח הזמן

כך מסרו עצמם ישראל לשלטון התנודתי, היצרי, השולט בעולמו של אחשוורוש. המדיניות נתונה לשלטון יחיד של מי שנשלט על ידי הטיפה המרה והגחמה, ומאפשרת מצבים קיצוניים: מחד, נחמדות, סובלנות ופתיחות ומאידך חֵמה עזה, שרירות לב וכניעה לבצע כסף.

כיוון שפרקו עצמם מזהותם היהודית, נמסרו מיניה וביה בתהליך סיבתי לתוצאותיה האפשריות והמקריות של טמיעה זו. בהינף יד של מסיבת חשפנות נהרסה משפחת המלך, ובהינף יד אחר של מילוי קופת המדינה נהרס עם שלם. אלוקים לכאורה לא נמצא בתמונה מטוב עד רע.

התבוללות תרבותית וזהותית זו עולה מהלך הרוח של מסיבות אחשוורוש ומתהליך בחירת המלכה החדשה. בעוד שלכל עם היה ייצוג גאה בשתי ההתרחשויות, לעם היהודי לא היה בו זכר.

המגילה מציגה את מרדכי כ"איש יהודי" ו"שמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" כדי להבליט את היותו של זה יהודי למרות שמו, שאינו עברי. הייחוס המשפחתי הארוך הזה מבקש לטעת אותו עמוק בעולם היהודי למרות שהסביבה אינה כזו. ההבלטה של "יהודי" אצל מרדכי היא לשם חיזוק הזהות על פני השִכחה. הבלטה זו היא המפתח להבנת המגילה.

המלכה שנבחרה היא אמנם יהודייה – אבל לא בגלוי. "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה". המלכה שמה אסתר; לא די שאין היא נקראת בשמה היהודי (הדסה) אלא ששמה, כמו השם מרדכי, הוא זיכרון לאלילות המקומית. שמות מסתירי זהות. אלו העובדות הקשות!

אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ
כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי.

איך שלא נסביר את זה, היהודיות שלה ושל מרדכי אינה זוכה לייצוג. ואולי אי אפשר בכך; שמא ההבלטה תפריע, תכביד ו/או תשבש את מצג הטמיעה היהודית בסביבה ושמא החשיפה תמנע את קשר ההנחיה שביניהם.

גם זהותו היהודית של מרדכי מטושטשת. הוא יושב בשער המלך, אך אין מזהים אותו כיהודי עד שהוא אומר זאת להם – "כי הגיד להם אשר הוא יהודי". ואף כאשר נרשם בספר הזיכרונות של המלך על גילוי הקשר שנרקם נגד אחשוורוש, לא נרשם שם "מרדכי היהודי" כי אם "מרדכי" ותו לא.

מהפכת מרדכי

לפתע ההתבוללות מופרעת על ידי אגרופו של המן. מתהליך של כניעה והתמסרות מרצון, עברנו לכפיה ולהשתחוויה מכורח. כולם משתחווים למגמת ההשטחה והרדייה של המן. כאן מרדכי מחליט לצאת לאור . מרדכי רואה כי עוד רגע ועם ישראל איננו ח"ו.

מרדכי אינו כורע ואינו משתחווה. הסיבה על פי פשוטם של דברים היא כפי שהוא עצמו מסביר: "כי הגיד להם אשר הוא יהודי". הוא הבין שחייבים לעצור את תהליך ההתבוללות.

עד כדי כך היו עבדי המלך מופתעים מהגילוי, שהיו נכונים לעמת את העמדה הזו עם המן "ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי". ההחלטה להציל את הזהות היהודית על רקע הסביבה המתבוללת הביאה להצגה גאה של מרדכי את יהודיותו ולא בהכרח את יהדותו. אפשר שמעמדו החדש כמקורב למלכות העניק לו את האומץ לכך, ואפשר שמצב הדברים הכפייתי החדש הוא שעורר אותו לכך; אפשר גם שמלכתחילה חיפש את שעת הכושר לכך. מכל מקום העם היהודי צף ועלה.

עבדי המלך המגידים להמן את "עם מרדכי", כמו גם המן עצמו, מכירים בכך שמעשהו של מרדכי הוא קריאת תגר לאומית ולא אישית. מרדכי "עובר את מצוות המלך" לא בשל סיבות אישיות או מעמדיות. העם היהודי שלרגע היה נדמה כי פג תוקפו חוזר וניעור. יש לו נציג יהודי בבית הנבחרים הפרסי.

ההתעוררות החדשה הזו מביאה את המן משיקולים ידועים להחלטה: לא לאפשר טמיעה של העם היהודי ובוודאי לא לאפשר היבדלות. לא אוניברסליות ולא פרטיקולריות. השמדה.

והנה מגיע הצו "לך כנוס" – האות לכל היהודים לצאת מביתם כיהודים. ולהתכנס כיהודים. ולצעוק כיהודים.

הם עדיין אינם פונים לאלוקים; שם שמים אינו שגור על פיהם, כמו היהודים ברוסיה שעברו 70 שנה של חינוך אתאיסטי. חוץ מתודעת היותם יהודים – שנתעוררה דווקא מגזירת המן – לא נשאר הרבה מיהדותם. אף לא שפתם.

היהודים למדו על מעמדם הנידף כעלה במלכות אחשוורוש. ואף על פי כן ההצלה אינה אלא במתן הרשות "להיקהל ולעמוד על נפשם". עדיין הבמאי אינו עובר לקדמת הבמה. אלוקים לא מסיר לגמרי את רוע הגזירה. עדיין מותרת רצועת הגויים. אלוקים מבקש להמשיך את כללי המשחק שנקבעו בפתיחה: היהודים מבקשים להסתדר לבד!

מי שביקש להתמודד לבד שיתמודד לבד. מי שמחק את השתייכותו לעם היהודי יחזור ויילחם על שיבתו אליו. שוב, לא סילוק הנוכחות רק הפניית הפנים. ה' ניצב מרחוק לראות עד היכן מגיעים הדברים. עד היכן למתוח את חבל הלקח.

ובאמת, ביום שלושה עשר לחודש אדר היו היהודים מורשים להיקהל ולעמוד על נפשם, להתנגד להובלתם כצאן לטבח. הנס טבעי הוא, הם אכן נצחו במלחמה בדרכים טבעיות ביותר: באמצעות המורל היהודי והכבוד היהודי שהושב הן ע"י המן והן על ידי מינוי מרדכי במקום המן.

ניצלו היהודים!

"קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם " קיימו את יהודיותם שקיבלו מכבר שזו תמשיך עליהם ועל זרעם לדורות עולם.

והם חוגגים את נצח הזהות הלאומית היהודית . ספר זה היה ראוי שיקרא: "מגילת היהודים", מפני שהוא יצר את המושג "יהודים" כשם לזהות הלאומית, גם אם אין הם עַם בארץ עִם מדינה, תרבות ושפה אחת. הוא מלמד כי כל סיפור המגילה נארג סביב מושג הזהות הזה. הלקח שעליו הוא מצביע הוא אי האפשרות להימלט מן הגורל והייעוד היהודי. גם אם העמים מסתירים אותו ואפילו אם אלוקים מסתיר פניו מעַמו, אי אפשר לעם הזה להסתיר פניו מעצמו, מזהותו, מגורלו, מייעודו ומאלוקיו.

הרב ראובן הכהן אוריה הוא ראש הישיבה התיכונית 'שחרי"ת בית יהודה' בכפר מימון

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2011, ב-איגרת הפורים, גיליון צו (זכור) תשע"א - 710 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: