היש כמוני מסכה? / אריאלה הירש

 

למה משמשות המסכות בפורים? להסתרה ולטשטוש זהויות עד דלא ידע או ראי לאמת עמוקה ולפנימיות הנפש כלפי חוץ? מסע בעקבות המסכה בתיאטרון, באמנות ובחגיגות העמים, מעלה שלל פנים למסכה

המשתה מאפיין את חג הפורים, ולצִדו ביטויי שמחה נוספים שאחד הידועים שבהם הוא ההתחפשות. אך מאפיינים אלה של השמחה נתונים במחלוקת. בפורים לא מצווים סתם על שתיית יין, אלא על הגעה למצב שבו אי אפשר עוד להבחין בין דמותו הארורה של המן לדמותו המבורכת של מרדכי. מנהג השכרות "עד דלא ידע" לא התקבל על דעת כולם, יש שביטלו אותו או סייגו אותו מאוד. ככלל, בחברה היהודית לא התגוללו שיכורים ברחובות, אפילו בפורים. השתייה נועדה להיות זרז, להביא את האדם לריקוד ולשמחה. עיקר האופי התיאטרלי של השמחה תועל לבדיחות ולחיקויים, מינוי רב של פורים, תיאטרון של פורים ומאז התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל, גם תהלוכת עדלאידע, שהיא תהלוכת תחפושות ומסכות.

עדויות על כך שהמסכה שיחקה תפקיד בחגיגה העממית היהודית, יש לנו רק מאיטליה בתקופת שיאו של הרנסנס (המאה ה-16). רב יהודה מינץ האיטלקי משיב לשאלה בעניין התחפושות ומתיר אפילו התחפשות של גבר בבגדי אשה, למרות האיסור המפורש "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (דברים כב, ה). כמו השכרות בפורים, כך גם  הלבוש והמסכה מטשטשים זהויות. רבנים אחרים, כמו רבי יואל סירקיס באשכנז, דוחים היתר זה בפורים. הם מזהירים נגד כל סוג התחפשות שבעזרתו יכול אדם להסתיר את פניו ואת זהותו.

ההתקבלות של רבים ממאפייני החג שמאפשרים טשטוש והחלפת זהות והמחלוקות על אופי החגיגה, מעלים דיון נוסף: מה מושך כל כך את האדם באווירת הקרנבל? מדוע יש רבנים המתירים, מציעים וכמעט מחייבים, שמחה עד כדי טשטוש, בלבול ואי-ידיעה, בתלבושות, בתחפושות ובשכרות? מצד שני, מול הטשטוש שגורמים שכרות ומסכות, יש בהם גם כדי להוציא סוד ולבטא אמת עמוקה על האדם. האם זהו מקור ההתנגדות והחשש מדרכי חגיגה אלו?

הפרסונה של המסכה

מסכה תאילנדית

המסכות עברו גלגולים רבים בתרבות האנושית עד הגיעם לקרנבל או לחגיגת הפורים. המסכה היא הקפאה למראית עין של אלמנטים הנמצאים בטבע בתנועה. הבעה דינמית הופכת לסטטית. כפי שניתן למצוא במסכות מוות פרהיסטוריות, במצרים, ביוון, במיקני וברומא, ובמסכות המנציחות דמויות אנשי שם כמו האדריכל ברונלסקי מתקופת הרנסנס, ביאליק ועגנון. מסורת שרווחה עד המאה ה-20 אפילו בארץ ישראל.

הצגות התיאטרון התפתחו ביוון העתיקה במסגרת פולחן אל היין דיוניסוס ותפשו מקום מרכזי בתרבות היוונית. ההצגות הועלו חינם בפני האזרחים שאין ידם משגת והצופים היו רשאים לבקש פיצוי בעד איבוד שכר יום עבודה. מספר השחקנים בתיאטרון היה מצומצם וכל השחקנים היו גברים, אף שרבות מן הדמויות היו של נשים. הדבר חייב כל שחקן לגלם דמויות וטיפוסי אופי שונים. לצורך זיהוי הגיבורים, השתמשו במסכות שהיו עשויות בד, שעם או עץ. בתיאטרון השתמשו במספר דגמי מסכות קבועים שבאמצעותן יכול השחקן להחליף הבעות וזהויות בתנועת יד מהירה. למשל מסכה קומית הצוחקת במלוא פיה או מסכה טרגית עצובה, כמעט בוכה, זוויות פיה משוכות כלפי מטה ולרוב פניה לבנות. בשל ריחוק הבמה מקהל הצופים וכדי שכל הקהל יוכל לזהות את הגיבורים, עוצבו מסכות גדולות בעלות תווי פנים מוגזמים. בנוסף על כך, נועדו המסכות לשמש כמגבירי קול לשחקנים. לכן עוצבו שפתי המסכה בצורה בולטת ביותר.

המסכה הפכה לכלי שדרכו נשמע קול השחקן ובכך זיהתה את השחקן עצמו או את תפקידו. בשל צורתה ותפקודה של המסכה, היא נקראה בלטינית "פרסונה" – כינוי שמקורו בצמד מילים שמשמעותם: "להישמע דרך", או "להוליך את הקול". כך משמעות המילה 'מסכה' ברומא, שאימצה את הצגות התיאטרון, היא המחשת אישיותו ורגשותיו של השחקן. מאז הורחבה משמעות המילה, גם לאישיות עצמה.

מסכות מסוימות ששימשו בטרגדיה, גילמו לעתים דמויות מלכים או אנשים צעירים. אפשר לראות בהעתקי חרס למסכות הקלות העשויות בד וגבס מסיכות מלכים, מוקיונים ויצורים מיתולוגיים כדוגמת הסטיר השטני, שעיניו מלוכסנות, גבותיו מכווצות וכמו כועסות, ופיו פעור ספק צוחק ספק כועס. מסכות כאלו צוירו גם על מרצפות וקירות. בכל המסכות מושם דגש על הפה והעיניים והבעתן מודגשת בהגזמה, כך שגם הצופים בשחקנים מרחוק יוכלו להבחין בקלות במסר שהשחקן מעוניין להעביר.

לשעשע ולכאוב ברחוב

 

מסכה של מגריט

 

גם שחקני תיאטרון הרחוב נהגו לחבוש מסכות. תיאטרון זה היה מועט משתתפים, נודד ממקום למקום, והצריך מסכה שונה מזו של מסכת התיאטרון. כזו שתפקידה בעיקר לשמח את קהל הצופים.

פסיפס נגני הרחוב נמצא בפומפי, מושבה יוונית עשירה בדרום איטליה. הוא עוצב על פי יצירה מקורית שצוירה בסביבות 300 לפה"ס על ידי דיוסקורידס מסאמוס. בני אותה תקופה, תושבי פומפי העשירים, שכרו אומנים מוכשרים ביותר שהכירו והעתיקו את אותן יצירות מופת לחצרותיהם, כולל שמות האמנים המקוריים.

אמן הפסיפס מעניק חיוניות וחיות ליצירה בזה שהוא שם דגש על התנועה בצעדי הנגנים, על בגדיהם שופעי הקפלים המשקפים את הגוף שמתחת לבגד. לשם כך היה עליו להעמיק בחקירת נפילת האור והצללים על הבדים ועל במת פינת הרחוב, הניכרת בדלת שמאחורי הנגנים, ובכך לאפשר לנו הצופים תחושת פרספקטיבה של עומק וחלל. טכניקת הפסיפס מצליחה ליצור בנו אשליה של ריאליזם תודות למגוון הרחב של הצבעים שבהם משתמש האמן, לרוב צבעי אדמה: אדום, חום, צהוב, שחור ולבן.

יצירה זו באה לספר על הנעשה מאחורי הקלעים של חיי השחקנים. לפנינו קבוצת נגנים נודדים, אגב הופעה בקומדיה יוונית. על פני שלושת הנגנים שבמרכז מסכות בעלות הבעה קומית, שזוויות פיה עולים כלפי מעלה, כפי שהיה נהוג בתיאטראות באותה תקופה. לעומתם פני הנער שלצִדם נעדרי מסכה – תפקידו כנראה הוא לאסוף את המעות מהעוברים והשבים. הן עגומות למדי, מסגירות את הקושי באורח החיים הנוודי של אותם נגנים. מקצועם מחייב לעבור מעיר לעיר, ללא יכולת להשתקע במקום מסוים, לטעת שורש ולהיות מעורבים בחיים חברתיים כלשהם. חייהם קשים וללא המסכה על פניהם ספק אם יכלו לשעשע את הצופים. מסכת תיאטרון כזו, מסתירה ומעלימה את האמת באמצעות מסכת שקר. דווקא הילד, שפניו חשופות, שפתיו משוכות כלפי מטה, מבטא את המציאות האמִתית והכואבת. בניגוד אפוא למסכות התיאטרון, שנועדו להמחיש תחושות ותכונות אישיות ולהעצים אותן למען הבנה טובה יותר של הקהל, מסכות תיאטרון הרחוב משמשות מסווה ומסתירות את האמת הכואבת.

אמירתו הידועה של שייקספיר, "כל העולם במה וכולנו שחקנים בו", מדמה את מציאות חיינו לקרנבל של טשטוש זהויות והטעיות. במידה מסוימת האמת היא שכולנו חובשי מסכות, כמו דמויות המגילה, בעולם שהוא כביכול מסודר ורציונלי. העיסוק במסכה, במהותה ובמשמעותה, מאפשר הבנה עמוקה של נפש האדם. לעיתים תשמש המסכה כביטוי לערגתו של האדם למציאות אחרת שאינה דומה למציאות שבה הוא חי, ולעיתים אותה המסכה תבטא את המציאות הקשה שבה הוא מצוי.

בביקורי בתאילנד לפני שנים, נדהמתי לגלות מסכת עץ פעורת פה בדרך מוגזמת, בעלת עיניים צרות וקטנות וצורתה מהדהדת צורת גולגולת האדם. אי אפשר היה להימנע מההשוואה בין המסכה התאילנדית, לבין "הצעקה" של אדוארד מונק. המסכה השבטית, הייתה מקור השראה בלתי נדלה לאומני המאה העשרים, שמצאו בה צורות ראשוניות המבוטאות באמצעים מינימליסטיים. אך לרוב התייחסותם של אמנים כפיקאסו, מאטיס וחבריהם, הייתה למסכות אפריקאיות כפי שהיו במוזיאונים באירופה, שם לא נמצאו אז מסכות מהמזרח הרחוק.

לפיכך, ספק אם מונק נתקל בסוג תאילנדי זה של מסכה, שפניה מעבירות חווית מצוקה היסטרית של אימה וניכור. כזו של חוויית האדם הבודד בעולם המודרני. מעצם היותם ילודי אשה והיחשפותם לחוויות דומות, קיים מכנה משותף לכל בני האדם מעבר להבדלי התרבות, כפי שהדגישו ק"ל שטראוס ויונג. מכנה משותף זה, המותנה במבנה שרירי הפנים, מבטא מצוקה ואימה באותה צורה ואופן בתרבויות שונות. עוויית הפנים הנוצרת מהצעקה, כמו גם ביטוי החוויה האימתנית של האדם, מהווים יחדיו ראי של הנפש כלפי חוץ. בחברה הנורבגית של סוף המאה ה-19, כמו בחברה התאילנדית, עולה בעוצמתו עולם הפחד והבדידות.

הקרנבל משחרר

 

מסכות טרגדיה קומדיה

 

חגיגות הקרנבל נפוצות בתרבויות ובחברות רבות. רובן מתרחשות בסוף עונת החורף: כך בברזיל וביבשת הלטינית, בצ'אנג מאי בתאילנד, בניס בצרפת, מרדי גרא בניו-אורלינס, וגם באיטליה, כשהמפורסם שבהם הוא קרנבל המסכות בוונציה. כבר בעולם העתיק נהגו לקיים קרנבלים סמוך לתאריך השוויון בין היום ובין הלילה. החורף הקשה באירופה ובאמריקה גורם לחרדה מפני האפשרות שהמוות ואי הצמיחה יגברו על כוחות החיים והפריון. זו אחת הסיבות העיקריות לחגיגה ולקרנבל בעונת המעבר מהחורף לאביב. עונת המעבר מביאה את האנשים ל"פעולות מנע" שמתבטאות בטקסים שמטרתם להביא פריון ולבטל את המוות. הפורקן בחגיגת תחפושות ובשתייה מסייע כאן לביטוי אמת עמוקה לגבי האדם ומקומו בעולם.

בעולם הנוצרי נהגו לערוך מדי שנה את "חגיגת הכסילים", שבה העמידו אדם בלבוש כומר או מלך וציפו ממנו לחקות בצורה גסה וביקורתית את בעלי הסמכות בחברה. מדוע התירו השלטונות לכפופים להם להעביר עליהם ביקורת? מדוע התירו לחוגגים לשים ללעג את כל מה שקדוש או חשוב בחברה? מאז תקופת ימי הביניים קיימת מודעות לכך שללא פורקן עשויה "החבית החברתית" להתפוצץ. מוטב לאפשר לחברי הקהילה, כפרטים וכקולקטיב, לפרוק רגשי טינה וכעס בתקופות מוגדרות ועל פי כללים ברורים, וכך להימנע מהתפרצויות קשות ובלתי מבוקרות. הקרנבל מעניק לגיטימציה זמנית לחציית הגבולות שהציבה התרבות והחברה לחבריה, מגבלות הנשמרים בקנאות במשך כל ימות השנה. רק בעת הקרנבל ניתנה חירות הביטוי לחלק האי-רציונאלי והכאוטי. מכאן התופעות של פריצת החוק והסדר, הצגת ניגודו של כל מה שנחשב מכובד וראוי בחיי היום-יום. כך פורצים בקרנבל, במסווה של שעשוע, לצון וצחוק, כל הכוחות המודחקים.

במאה ה-15 נוסדה באיטליה הקומדיה 'דל ארטה' – קומדיה עממית עם דמויות גרוטסקיות, שהתפתחה מאוחר יותר כתיאטרון נודד שמבוסס על שימוש במסכות. העלילה והדמויות היו קבועות, אך הדיאלוג היה מבוסס על אלתור ולא על טקסט ספרותי. בוונציה, עיר המגלמת בחזותה תפאורה הולמת לתחפושות ולמשחקי פיתוי, מצאה המסכה את מקומה הטבעי. במשך השנים הפכה ונציה למעוז עולמי בכל הקשור לתחפושות ולמסכות. המסכות הוונציאניות שואבות את דמויותיהן מהקומדיה 'דל ארטה' ומחיי היום יום. קרנבל המסכות בוונציה, שחידש את פעילותו באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 – לאחר הפסקה של כמאתיים שנה, נעדר כיום סממנים דתיים כמעט לחלוטין. בניגוד למרבית הקרנבלים בעולם הנוצרי: זהו קרנבל אסתטי, אינדיבידואלי במידה רבה, יצירתי מאוד ובעיקר מלא בניגודים: מנוכר וידידותי, אליטיסטי ועממי, מאופק וסוחף, מוּחצן ומסתורי. הוא מתאפיין בנוכחות מרשימה של בעלי מסכות, ושל קהל המשתתפים.

פניה של מסיכת הקרנבל מוונציה צעירות, נעדרות הבעה, מוחלקות, מעודנות ואידיאליות ביופיין. לעיתים היא מכסה את כל הפנים ולעיתים רק את העיניים והמצח. היא משמשת כהסתר פנים, מעין מסווה, המאפשר לחובש המסכה להעלות את מעמדו אגב התגנבות לאירוע לא שלו. בניגוד למסכות ההנצחה שתפקידן לשמר את פני הנפטר; למסכות התיאטרון שנועדו להחליף את תפקידי השחקנים ולשמש כמגבירי קול; ובניגוד לימי הביניים, שבהם שימשו המסכות בתהלוכות דתיות – בניגוד לכל אלה למסכות הקרנבלים יש תפקיד שונה של אפיון דרמטי של תכונות כגון: שנאה, כעס, טיפשות וכדומה.

"עם הפנים אנו פוגשים את העולם", אמר הפסיכולוג גורדון אולפורט. כאשר אנו עוטים מסכות, אנחנו מסתירים את הערוץ החשוב ביותר של תקשורת לא מילולית, הפנים. מדהים לגלות עד כמה משתנה שפת הגוף ברגע לבישת המסכה. מי מאיתנו שעטה מסכה יעיד על האפקט המהיר והמוזר של פעולה זו. אתה נעלם ומופיע מיד בדמות חדשה – פרועה, משוחררת, ושונה, או אף הפוכה, משלך. המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. באמצעות הריקוד, תוך לבישת המסכה, שומט האדם את זהותו היומיומית-חברתית המוכרת, ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין. אל עולם הרוחות, השדים, החיות, האלים והאויבים. באמצעות המסכה הופך האדם לאחד היצורים השוכנים במחוזות אלה, וכך הוא משיג שליטה עליהם. נשף המסכות האירופי היה המקום שבו יכול היה האדם לפשוט את זהותו הפרטית, המינית, המעמדית והחברתית, וללבוש זהות כאוות נפשו. ההיתר שנתנה המסכה להתנהגויות אלה ניכר במאות רומנים, אופרות ושירים, שבהם בא לידי ביטוי הקסם המשחרר, הפרוץ והמרדני של המסכה.

המסכה הוונציאנית היוותה השראה לרנה מגריט (1898–1967), האמן הסוריאליסט הבלגי, שיָצר מסיכה חלקה, המשמשת לו כמצע קנווס לבן שעליו הוא מצייר את השמיים והעננים. בציור המסכה הוא מוביל אותה לעולמות רחוקים שייעלמו בעתיד, ואף קורא לה בשם "עתיד של פסל", 1932. השם, כמו הדימויים על המסכה, מעידים על חלופיותה; עתידה של המסכה, כמו של האדם הנושא אותה, שאף היא עתידה להתפורר, להתפוגג ולהיעלם ברבות הימים, ממש כשם שהעננים המצויירים על פניה ייעלמו.

אריאלה הירש היא מרצה לתולדות האמנות, למקרא וליהדות

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2011, ב-איגרת הפורים, גיליון צו (זכור) תשע"א - 710, פורים ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: