באמצעות שימוש נרחב ומפורט בתיאורי מקום, מציגה המגילה את ממשל אחשוורוש כמבוסס על תככים ומזימות חשאיות לעומת מרדכי שפועל בשקיפות במרחב הציבורי

מגילת אסתר, קורפו, יוון, 1708

בין מאפייניה הייחודיים של מגילת אסתר נמצא ריבוי יוצא דופן של תיאורי מקום מדויקים. מחצר גינת ביתן המלך ועד בית המן, כמעט כל פעילות מלווה בתיאור המקום בו היא מתרחשת. כך נאמר כי ושתי נמצאת בבית המלכות כאשר היא מסרבת לבוא, מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים, וכשאסתר באה אל המלך מספקת המגילה תיאור מקום מדויק עד כדי כך, שהמגיע לחצר מלך פרס מן הסתם היה יכול להציב את עצמו בדיוק במקום בו הייתה אסתר: "בחצר בית המלך הפנימית נוכח בית המלך והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נוכח פתח הבית".

לכאורה, יכולה הייתה המגילה להסתפק בציון מקום כללי ולא היה נגרע ממנה דבר. יש אפוא לתור אחר המסר שמסתתר מאחורי תופעה זו.

בחדרי חדרים

מכנה משותף כמעט לכל הדמויות במגילת אסתר הוא שפעולותיהן נעשות כמעט בסתר, לא במקום ציבורי, וכולן באות אל מקומות לא-ציבוריים ואינן יוצאות החוצה.

המשתה נערך בחצר גינת הביתן; ושתי נמצאת בבית המלכות; הנערה באה אל המלך; המן בא אל אחשוורוש מספר פעמים; והאחרון נע בין בית המלכות לגינת הביתן. הדברים היחידים שיוצאים משלטונו של אחשוורוש החוצה הם צווים: הרצים יצאו דחופים (ג, טו) והאחשתרנים יצאו מבוהלים ודחופים. כאשר מדיח המלך את ושתי בפרק הראשון, החשש של ממוכן הוא ש"ייצא דבר המלכה על כל הנשים" (א, יז), והפתרון – "ייצא דבר מלכות" (א, יט). ואנשים? אין יוצא ויש בא. מול 36 פעמים שבהן מוזכר השורש "בא" במגילה בהקשר של הגעתו של מישהו (פעם מדובר בכסף ופעם נוספת במספר ההרוגים), השורש "יצא" מוזכר במגילה רק תשע פעמים – שלוש פעמים יוצא "דבר", ופעמיים יוצאים צווים. אפילו כאשר אחשוורוש זועף על המן במשתה השני של אסתר הוא "קם בחמתו אל גינת הביתן" אבל לא 'יוצא'.

חרף שלטונו של אחשוורוש החולש מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה, טווח התנועה שלו בפועל הוא תחומי ארמונו. ההיכרות שלו עם הממלכה היא רק על ידי אלה שבאים אליו; הוא לא יוצא אליהם. רק הצווים שלו יוצאים החוצה. כללי האבטחה החמורים שלו מחזקים את בידודו: לא הרבה יעִזו לבוא אליו כאשר "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא ייקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה" (ד, יא).

תרבות השלטון של אחשוורוש והמן מדברת על, ולא מדברת עִם. המן לעולם אינו מגיב למרדכי באופן ישיר. הוא בא לאחשוורוש ומבקש להשמיד, או בא לביתו ומספר לאוהביו ולזרש אשתו. הכול נעשה בסתר, כל הפעולות נעשות בתוך שטחים פרטיים. אפילו עץ התלייה למרדכי עומד בבית המן, ולא בכיכר העיר.

אבל יש חריג אחד: מרדכי. מרדכי הוא הדמות הפומבית היחידה במגילה. כמעט כל מעשיו נעשים בגלוי, ועד לפרק ח' הוא לא נכנס לשום מקום פרטי. יתרה מזו: בפעמיים מתוך ארבע הפעמים שמישהו (לא כולל צווים) יוצא במגילה, מרדכי הוא היוצא – ובשתי הפעמים האחרות, התך יוצא אל מרדכי, והמן יוצא ונתקל במרדכי. כלומר, אם מישהו יוצא, מרדכי שם.

כבר באזכור הראשון של מרדכי יש מימד פומבי: "איש יהודי היה בשושן הבירה". על המן אין אומרים "איש אגגי היה בשושן הבירה". אבל מרדכי ידוע ברבים: איש יהודי. רק אחרי הפירוט הזה טורחים ומפרטים את שמו ותולדותיו. בהמשך, מרדכי מסתובב ללא הרף ברשות הרבים, ואך ורק שם: הוא "מתהלך לפני חצר בית הנשים" (ב, יא). כך הוא יושב בשער המלך, ולא "בחצר בית המלך". את זממם של בגתן ותרש חושף מרדכי בעקבות ישיבתו שם וגם העימות הראשון שלו עם המן נערך שם. גם כשהמן מתמלא חמה על מרדכי, הוא אינו עושה דבר בטרם 'הגידו לו את עם מרדכי'. הוא לא מתעמת איתו או נפרע ממנו ישירות; הוא ניגש לאחשוורוש.

תגובתו של מרדכי לגזרת ההשמדה גם היא פומבית. הוא יוצא "בתוך העיר" וזועק זעקה גדולה ומרה. אפילו כשהוא "בא", מדובר בהגעה פומבית לשטח ציבורי "עד לפני שער המלך"; לא בהיסתרות מן העין ובקנוניות נוסח המן, ממוכן או אחשוורוש.

בהמשך הישיר של ההפגנה מוזכר שוב "ויצא התך אל מרדכי אל רחוב העיר", ובכל פסוק שני בשיחה מוזכרים המתווכים ביניהם. גם כאן היה אפשר לכאורה לדלג על כמה אזכורי מקום ולהתרכז בשיחה עצמה: הלוא בפסוקים הקודמים צויין יותר מפעם אחת שמרדכי נמצא לפני שער העיר בשק ואפר! אולם חזרה זו לא נועדה רק כדי להזכיר לנו שמרדכי נשאר במקום שבו היה מספר פסוקים קודם לכן. אזכורם החוזר ונשנה של המקום והמתווך מדגיש את ההבדל בין אסתר הספונה בבית המלך ובין מרדכי המפגין בגלוי, בשטח ציבורי, ומסרב לזוז משם עד אשר אסתר מתחייבת ללכת אל אחשוורוש. אז הוא עובר משם למקום אחר – ולא 'בא' לביתו או למקום פרטי מוגדר.

שתי תפיסות של שלטון

נראה שלפנינו עימות בין שתי תפיסות לגבי שלטון ומלכות. מרדכי הוא האיש הפומבי, שמעשיו 'שקופים'. לעומתו, מלכות אחשוורוש בפרקי המגילה הראשונים היא כולה שטחים פרטיים, מזימות בסתר והימנעות מפעולה גלויה – זאת, עד אשר מתקבלת החלטה ויצאו האחשתרנים להפיץ את הצו. לא לחינם חשש ממוכן דווקא מ'יצא דבר המלכה'.

את הניגוד בין שתי תפיסות אלו מביאה המגילה לשיא בעימות בין המן למרדכי, בפרקים ה-ז. קרנו של המן עולה ועולה, כביכול, עד אשר הוא נתקל במרדכי. בפעם היחידה הוא יוצא: "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב" – אבל, "וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו ויימלא המן על מרדכי חמה" (ה, ט). ומה עושה המן? כלום: "ויתאפק המן ויבוא אל ביתו", ושם הוא משוחח עם אוהביו ועם זרש אשתו ומתכנן מזימה נגד מרדכי. גם בשיא הצלחתו, כאשר לכאורה הוא בפסגת כוחו במלכות אחשוורוש, המן אינו עושה דברים בגלוי. למרות ש"לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה כי אם אותי", הוא מתחמק מעימות ישיר: הוא לא אומר מילה למרדכי. ה'יציאה' שלו היא רק להגחכה: אפילו עכשיו, ה'בחוץ' הוא בחזקתו של מרדכי. להמן נותר לארגן קנוניות בתוך ביתו.

נפילתו של המן מתחילה כאשר הוא בא אל אחשוורוש, ובמקום לתלות את מרדכי על העץ שבביתו, הוא מרכיב אותו ברחוב העיר (ו, ד-יב). בפעם היחידה במגילה המן נמצא ברחוב העיר, השטח שמרדכי נמצא בו דרך קבע, אולם גם זה רק כדי להוליך את מרדכי, לבוש בבגדים שהמן רצה ללבוש ורכוב על הסוס שהמן אמר בלִבו (ולא בפיו!) לרכוב עליו ברחוב העיר. מהמזימה שהמן רקח בביתו ובלִבו, יצא מרדכי כמנצח גמור: הכבוד הפומבי והניצחון הפומבי נופלים בחלקו של זה שכל פעולותיו פומביות והוא נמנע מתככים חשאיים.

לאחר שהמן המושפל מרכיב את מרדכי ברחוב העיר, שני הצדדים חוזרים לעמדותיהם המסורתיות: מרדכי לשער המלך, והמן לפרטיות ביתו, המופרעת במהירות כאשר הוא נקרא אל משתה אסתר בבית המלך. בעימות בין ההסתר של המן לגילוי של מרדכי, יצא האחרון מנצח. מכאן קצרה הדרך לתלייתו של המן, הנעשית על ידי חשיפות ועימותים גלויים – זו של אסתר, 'איש צר ואויב', וזו של חרבונה, 'גם הנה העץ'; ההסתר של המן נעלם ואיננו.

אחרי תלייתו של המן, בפעם היחידה במגילה, מרדכי בא למקום פרטי – "לפני המלך", ודווקא ביאה זו מייצגת את נצחונה של גישת מרדכי. אחרי שהמן איש הפנים נתלה ואיננו, ואסתר מפסיקה להסתיר את עמה ואת מולדתה וחושפת את כל הקלפים בגלוי, אז מרדכי יכול להיכנס. רק אחרי שגישתו הפומבית ניצחה וגישת הקנוניה של המן הובסה בעימות ישיר, הוא נכנס פנימה אל השטח הפרטי של המלך, לעולם של הדיפלומטיה החשאית.

מרדכי איננו משנה את דרכו, ולא מאמץ את שיטות הפעולה החשאיות הנהוגות בחצר. אחרי ש'הדת ניתנה בשושן הבירה', מיד מרדכי "יצא מלפני המלך בלבוש מלכות…. והעיר שושן צהלה ושמחה" (ח, טו). במצב המקביל, בפרק ג', המן נהג אחרת לגמרי: "הדת ניתנה בשושן הבירה והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה" (ג, טו).

בהפרש של חמישה פרקים, שתי דתות ניתנות בשושן. זו של המן ניתנת בחוץ. נותניה מנתקים עצמם מהעיר ויושבים, בפנים, לשתות. זו של מרדכי ניתנת בחוץ – ונותנה יוצא החוצה איתה. אצל המן, שושן לא הבינה לגזרה זו מה עושה, לא קיבלה הסברים – ונבוכה. מדיניותו של מרדכי גלויה – והעיר שושן צהלה ושמחה. על כן, גם כאשר "גדול מרדכי בבית המלך", אזי "שמעו הולך בכל המדינות". בניגוד להמן הנסתר, המושך בחוטים ומוכר בקרב "כל עבדי המלך אשר בשער המלך" בלבד, תחום ההתייחסות של מרדכי הוא הציבור: כל המדינות. כל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות "נפל פחד מרדכי עליהם". פחד מרדכי, ולא פחד אחשוורוש. ושוב, בניגוד להמן: הוא אמנם דאג שייכתב "ככל אשר ציווה המן", אבל זה נכתב לא בשמו כי אם "בשם המלך אחשוורוש נכתב ונחתם". המגילה מסמנת את נצחונה הברור של השקיפות של מרדכי את התככים הנסתרים של המן.

דרך משלה

התפקיד של אסתר מקשה לכאורה. הרי מרדכי עצמו ציווה עליה אשר לא תגיד את עמה ואת מולדתה, ונראה כאילו היא הצליחה דווקא מתוך התככים, בהיותה יותר יעילה מהמן. אלא שגם פה יש מקום לדקדוק לשוני; על פי לשון המגילה, אסתר אף היא שונה הייתה מאנשי החצר.

הליך בחירתה של אסתר שונה משל שאר הנשים. אשה רגילה נקבצה אל שושן הבירה – מונח שאינו מחייב כפייה – ולאחר תריסר חודשי הכנה "באה אל המלך" עם "כל אשר תאמר". אולם אסתר לא באה, ולמעשה מסרבת לשתף פעולה: "ותלקח אסתר", אל בית הנשים, שם 'לא ביקשה דבר'. וגם אל אחשוורוש היא לא 'באה', אלא "ותלקח " – בעל כרחה, והמלך שם את כתר המלכות בראשה – ללא התערבות שלה.

בתוך בית המלכות אי אפשר לנהוג כמבחוץ; לכן אסתר לא נהגה כמרדכי הגלוי והמפגין, אלא נזהרה מלהגיד את עמה.

הפעם היחידה שבה אסתר "באה" במגילה, היא בהצהרתה: "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת", אולם הלשון בביצוע שונה: "ותעמוד בחצר בית המלך", "ותקרב". אבל לא "ותבוא". גם בהמשך, בכל עלילת המשתה, המלך והמן באים ללא הרף, והמן מאמין שאסתר "הביאה" רק אותו אל המשתה אשר עשתה. אבל היא? באים אליה, והיא לא באה. לאחשוורוש, המלך והשליט, לכאורה כולם אמורים לבוא. אבל מול אסתר, הוא בא אליה והיא איננה באה אליו.

לאור האמור לעיל, אולי ניתן לייחס משמעות מרחיבה לפסוק "אשר הייתה באמנה איתו": אסתר שמרה על הרוח של בית מרדכי, ולא הפכה לעוד גבירת חצר בנוסח הרגיל בפרס ומדי. בחצר של אחשוורוש, אליה הובאה בעל כורחה ובה היא נמצאת בעל כורחה, היא עדיין פועלת אחרת מאשר בני החצר. אפילו בפעם היחידה שבה היא מוכנה להתאים את עצמה כביכול לסטנדרט ההתנהגות המקובל, היא עושה זאת "אשר לא כדת" פרס ומדי; לה יש את דרכה שלה.

בניגוד להמן, המדבר על מרדכי רק כאשר האחרון איננו לידו ומחריש כאשר הוא רואה אותו, אסתר לבסוף קמה ומכריזה מול המן כי הוא "איש צר ואוייב, המן הרע – הזה".

ואכן, רק אחרי מפלת המן ואחרי שהגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, "ומרדכי בא לפני המלך כי הגידה אסתר מה הוא לה". רק לאחר שמבפנים ניצחה האמירה הגלויה את קנוניותיו הנסתרות של המן, רק אחרי שאסתר נקטה בדרך גילוי וויתרה על ההסתר, יכול היה מרדכי לבוא מרחוב העיר או משער המלך פנימה.

ואם להעיר על עוד הבדל לסיום בין תקופת ממוכן/המן לתקופת מרדכי, הרי שבראשונות היה אחשוורוש עסוק במשתאות וב'הנחה למדינות' ו'משאת כיד המלך', ואילו בתקופת מרדכי 'וישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ואיי הים". ללמדנו, שמלכות המנותקת מהעם ומכונסת בעצמה יכולה להרשות לעצמה לבזבז כספים ללא הכרה על משתאות ומסיבות, מכיוון שאין היא מבינה שיהיה צורך גם להחזיר את הכספים הללו, אולם מלכות הצופה החוצה מבינה שלפעמים צריך גם לכסות את ההוצאות.

ד"ר יגיל הנקין מרצה במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011