צפונות לב אסתר / שמעון קליין

 

אסתר פעלה בתחכום רב כאשר הזמינה את המן פעמיים למשתה שהכינה. את יחסו אל המלך היא מעמידה במבחן ומנגד מציעה אלטרנטיבה של אמון

יאן ויקטורס, משתה אסתר, 1670

שנים רבות הייתה המגילה כספר חתום בפניי. לפני כשנה וחצי גמרתי אומר בלִבי לבוא בשעריה. שעות ארוכות שהיתי במילים, בהקשבה לסיפור החבוי בהן – ביני ובין עצמי, ובהמשך, בלימוד משותף עם קבוצות מגוונות בחברה הישראלית.

כעת, אני שב וקורא בה, מופתע לגלות עד כמה רבות הן התובנות הנוגעות בחיי, מוצא את עצמי שוגה באהבתה.

הפרק המובא כאן לקוח מתוך הספר 'דרכי שלום ואמת' היוצא לאור בימים אלו בהוצאת 'גילוי' של ישיבת עתניאל. יותר משהספר בא לחתום דבר, הוא בא להזמין אל עמדה רוחנית ולימודית, אל שאלות ואל תובנות חדשות.

תוכנית בשלבים

וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי. אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשֹוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ (ה, ז-ח)

שתי המילים "שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי" משמשות מעין כותרת לדבריה של אסתר. אסתר חוזרת על מילותיו של המלך, מעצימה את מחויבותו אליהן ובכך היא כמו מייצרת 'רצפה' לשלבים הבאים. מן הכותרת היא עוברת אל הבקשה. היא פותחת בדיבור על עצמה, על מקומה בעיני המלך: "אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ" ואחר כך היא מדברת על יחסו אל המציאות, "וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב". שוב חוזרת השאלה והבקשה "לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשֹוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי" כשהפעם היא מסמנת מתווה לקראת מימושן "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ". 'לא אומר למלך כעת מהי שאלתי ומהי בקשתי, אך מחר אעשה כדבר המלך'. המלך, אשר בסקרנות רבה מיהר את המן ובא אל המשתה, ייאלץ להמתין יום אחד נוסף. בחוכמה רבה הופכת אסתר את שאלת המחר ואת הבקשה, ל'דבר המלך' שאליו היא מחויבת.

מה עובר בראשו של אחשוורוש בשומעו את דבריה? מה הוא חושב על הזמנתו הראשונה למשתה בו נוכח גם המן ומה הוא חושב על ההזמנה השנייה? בכדי לענות על שאלות אלו יש להביט על התמונה הכוללת.

בשני צירים פועלת אסתר. בציר האחד היא פועלת כאשה. היא לובשת מלכות, יוזמת ובאה אל המלך ובד בבד ממתינה בחצר, יודעת את מקומה. היא נושאת חן בעיניו, ממתינה להזמנתו ונוגעת בראש השרביט. היא מודיעה על משתה שכבר הוכן, אות ליוזמה, ובתבונה רבה היא נעה עם מילותיו, ממנפת אותן. תנועות אלו מעוררות במלך את הטוב הצפון בו כלפיה.

בציר השני מעמידה אסתר למבחן את יחסו של המן אל המלך. היא יודעת שהמן אינו נאמן ושהדבר שמעסיק אותו יותר מכל הוא מקומו וכבודו האישי. היא מזמינה אותו ל'משתה המלך והמלכה' ומכבדת אותו בצורה החורגת מן ההיגיון הסביר. היא מניחה כמה הנחות. היא מניחה שעם ההזמנה יגבר תאבונו לכבוד. היא מניחה שהתיאבון יפגע בשיקול הדעת ובזהירות והיא גם מניחה שהוא יהיה עסוק מאד בעצמו ולא יהיה רגיש אל המלך.

למעשה המן יושב במשתה ומתמוגג על הזכות להיות מוזמן אליו, הוא יוצא מן המשתה שמח וטוב לב, בחוסר רגישות גמור לרגשותיו של המלך והוא איננו חושד אפילו לרגע אחד שמשהו כאן אינו כשורה.

אסתר מבקשת לפקוח את עיניו של אחשוורוש להבין מי הוא האיש שבו הוא שם את בטחונו ועד כמה רחוק הוא מלחשוב על טובת המלך. עוד גורם שאי אפשר להתעלם ממנו – נוכחות המן במשתה בין המלך והמלכה היא בלתי נסבלת והיא עשויה לייצר חוסר סבלנות ויחס בלתי אוהד כלפיו.

באמת, הסיפור הוא בעל משמעות רבה יותר. יחסו של המלך לאסתר ומקומו של המן בנויים על שתי קונספציות הפוכות.

קונספציות מנוגדות

אסתר באישיותה ומרדכי בדרכו העמידו בפני המלך תפיסת חיים הבנויה על אמון: אסתר בנשיאת החן והחסד ושניהם במתנת הנאמנות שהם נתנו לו בסיפור בגתן ותרש. המלך דחה את שניהם. הוא המשיך לקבץ בתולות והוא גם לא 'חפץ ביקרו' של מרדכי. עצם גידולו של המן הוא פועל יוצא של הכרעתו שלא לקחת סיכונים, לא לתת אמון באיש. לאמיתו של דבר, המלך בודד, והוא אינו נפגש עם דבר בעולם שמחוצה לו.

אסתר יוזמת, נכנסת אל המלך, מדברת על מציאת חן, מכינה משתה ומזמינה אותו אליו. היא באה עם כוחה כאשה ומעוררת במלך דבר שבעמקי לִבו הוא משתוקק אליו. הזמנתה את המן, תעמיד זה לעומת זה את שתי הקונספציות. האיש ה'חלול', התפוש בידיו של המלך, וכנגדו המלכה הנאמנה המייצרת סוג של מפגש.

מניין לאסתר שאחשוורוש לא 'ישבור את הכלים' בעקבות הבקשה המעליבה להזמין גם את המן? האם לא הסתכנה בפנייה מעין זו למלך פגיע כל כך? הייתכן שהמלך חושד שקיים איזה קשר ביניהם? נראה שמחשבה מעין זו אינה עומדת על הפרק כלל.

אילו היה מתעורר חשד מעין זה בלבו של אחשוורוש הייתה הבקשה החוזרת ונשנית להזמין את המן אמורה לייצר איזו עוינות או חשד שלו כלפיה. בפועל מתגברת חיבתו אליה מפעם לפעם. בפנייה הראשונה תגובתו הייתה: "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ" (ה, ג). בפנייה השנייה הוא הוסיף, "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (ה, ו) ובשלישית, "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (ז, ב). אחשוורוש מפתח מוכנות לנתינה הולכת ומתרחבת, לכך מצטרפת גם פנייתו האחרונה אליה בשמה ובתוארה כמלכה המעידים על חיבתו אליה.

מעבר לכך, אשה בוגדת אינה מזמינה את המאהב למשתה משותף עם בעלה הנבגד. זוהי הנחת עבודה שאסתר מניחה ושעל בסיסה היא מתקדמת. למעשה היא לוקחת את אחשוורוש למסע וזוהי חלק מן הנועזות. הוא ירים גבה נוכח הנועזות אבל היא תסקרן אותו. הוא יניח שאם היא יוזמת דבר כל כך לא סביר בוודאי היא חשבה על הדברים והוא ילך אחריה במתווה שהיא תעמיד לפניו.

אסתר מזמינה את אחשוורוש ל'משחק מוחות'. בעקבות המשתה הראשון היא מזמינה אותו למשתה נוסף למחרת, מגבירה את סקרנותו ומביאה אותו אל מקום חדש. כל אלו מצטרפים לעובדה נוספת, אסתר מייבאת מושג חדש אל הארמון, את מושג האמון ההולך ונכנס אל מערכת המושגים של המלך ואל תוך חייו.

עצה פזיזה

וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה (ה, ט)

המן יוצא מן המשתה שמח וטוב לב. הוא רואה רק את עצמו ואינו חושב לרגע מה עשוי המלך לחשוב על הזמנה זו.

וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ. וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ (ה, י-יג)

"וַיִּתְאַפַּק הָמָן" – המן כמעט מתפרץ כנגד מרדכי אבל הוא מתאפק. "וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ" – הליכתו אל אוהביו ואל זרש אשתו היא כמענה להתאפקות. המן אינו מזמין יועצים חכמים אלא אוהבים, בבקשו את עצתם הוא מזמין מעין 'ליטוף עצמי'.

קודם כול מזמין המן את אוהביו ורק לאחר מכן את זרש אשתו. להביא קודם כל אוהבים להתייעצות פירושו של דבר להזמין תשובה מסוג מסוים. הזמנה זו מועצמת בפסוק הבא, "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ". המן לא אסף אותם כדי להתפאר בעושרו אלא כדי להיוועץ מה לעשות במרדכי, אך קשה לו לפתוח בצרותיו והוא בוחר לפתוח ב"כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו", הוא מספר על גידולו של המלך אותו, "וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ". הוא מספר על המשתה שהיה "אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי", וגם על המשתה הבא "וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ". תיאור זה שב ומדגיש עד כמה האיש עסוק בעצמו, לא רגיש ומנותק מהבנת המתרחש סביבו.

"וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ". מבלי להתבלבל מבטל המן את כל רשימת ההישגים הארוכה שלו נוכח האיש היהודי שאינו משתחווה לו. הקושי זועק. מדובר הרי בשלב בו המן כבר השיג את מבוקשו. הגזירה על היהודים יצאה לדרך וימיו של מרדכי ספורים, מה מפריע לו כל כך?

המן הוא אדם שכבודו בא לו מבחוץ. למעשה, הוא זוכה ל'תדלוק' תמידי מן המלך ומן הסובבים אותו לצורך הקיומי שלו בכבוד. עד שבא מרדכי, מסרב לשחק את המשחק ומספר לו את הסיפור האמתי והכואב על עצמו.

וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ (ה, יד)

המן סיים לספר את סיפורו וכעת עונה לו זרש אשתו. בדבריה היא תאמר לו את אשר בקשו אוזניו לשמוע. הוא דיבר על יתרונו בעיני המלך, על יתרונו בעיני המלכה במשתה האתמול ובמשתה המחר, ובשולי כל אלו הוא דיבר על מרדכי. אם כדבריך היא תאמר, הפתרון הוא פשוט. המלך כל כך חפץ ביקרך, נצל את שעת הכושר, אמור למלך לתלות את מרדכי ובוא עם המלך אל המשתה שמח וטוב לב.

זרש עונה, אך מה בדבר אוהביו? הציון בלשון יחיד, "וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ", מציג אותה כיוזמת וכדוברת. האוהבים אשר נקראו ראשונים להתייעצות אינם מתנדבים לענות. ציונם במעגל שני "וְכָל אֹהֲבָיו" יתפרש כאי התנגדות לתשובתה של זרש ואולי כהצטרפות.

דומה שאלה היו פני הדברים. המן הקדים והזמין את אוהביו וביקש לעצב בכך את אופייה של ההתייעצות. את דבריו הוא פתח ב'ליטופים' עצמיים ולבסוף הוא תיאר גם בעיה. זרש, שהוזמנה בעקבות האוהבים, מבינה מהי ציפייתו ממנה והיא נענית להזמנה, מספקת לו את הסחורה אותה הוא מבקש. האוהבים לעומת זאת יודעים שהסיפור איננו פשוט. מרדכי נאמן למלך, מקורב לאסתר והמאבק מולו חייב להיערך בתבונה. אחריות הם לא ייקחו, שהרי לא לשם כך הם הוזמנו והם יצטרפו אל זרש בדיבור או בשתיקה.

בהמשך יתברר עד כמה פזיזה הייתה עצה זו, עליה ישלם המן בחייו.

הרב שמעון קליין מלמד תנ"ך, תלמוד והגות יהודית במכללות ובישיבות. הוא מייסד כעת בית מדרש קהילתי בשכונת מורשה (מוסררה) בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 במרץ 2011, ב-איגרת הפורים, גיליון צו (זכור) תשע"א - 710 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: