(אל) תעשו אצלנו שבת / כרמיאל כהן

 

חוויית השבת היא לכאורה מה שיש בה: סעודות ותפילות. בספר המשלב הלכה והגות, מוצע הריסון מעשייה כתבלין המיוחד הנותן לשבת את טעמה. סוד ההימנעות

רזא דשבת, יוסף יצחק ליפשיץ; שלם, תש"ע, 207 עמ'

השבת היא יום של התאחדות, לא של יחידים בודדים. במובן הפשוט ביותר התאחדות של המשפחה סביב שולחן אחד, מה שלא תמיד יוצא במהלך ששת ימי המעשה. וכבר היה כן מימי בראשית, כאשר נברא האדם בערב שבת יחידי, ובאותו יום העביר הקב"ה את כל החיות והבהמות לפניו זוגות זוגות; אמר האדם: "לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג, ולאדם לא מצא עזר כנגדו?! אתמהא!" (בראשית רבה פרשה יז), וזכה האדם להיכנס לשבת עם בת זוגו.

ואף השבת עצמה לא רצתה להיות בודדה ודרשה בן זוג לעצמה: "תני רבי שמעון בן יוחאי: אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג! אמר לה הקדוש ברוך הוא כנסת ישראל היא בן זוגך" (בראשית רבה פרשה יא). זכתה השבת להתאחדות עם כנסת ישראל, וזכתה להיות מאחדת.

שמא סוד ההתאחדות בשבת הוא גם סוד הנשמה היתירה שמקובלנו שאנו מתעטרים בה בשבת. מנין באה נשמה יתירה זו? אני מעז לחשוב שאין זו נשמה נוספת לנשמה "הרגילה" שיש לאדם בכל ששת ימי המעשה, אלא זוהי נשמתו האחת והיחידה. בכל ששת ימי המעשה עסוק האדם בצד החומרי שבו, ובשבת סוף סוף יש לו פנאי להתאחד עם הנשמה היחידה שלו.

לאחרונה הגיע לידיי ספרו של הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ 'רזא דשבת', ואף בטרם קראתי בו שמחתי בו שמחה גדולה. ספר על שבת העוסק בבירור הגותי של מושגים הלכתיים. לא הלכה לחוד והגות לחוד, אלא אחדות, שלמות. "הרעיונות ההגותיים וההלכתיים שהם הבסיס לספר זה עלו בד בבד מאז למדתי את מסכת שבת ואת הלכותיה, ושאיפתי להשלים ביניהם קדמה בשנים רבות להבשלתם לכדי ספר", כותב הרב ליפשיץ.

השבת משופעת במושגים תלמודיים הלכתיים: ל"ט אבות מלאכה, מלאכה שאינה צריכה לגופה, אינו מתכוון, פסיק רישיה, מתעסק, מקלקל ועוד ועוד. הרב ליפשיץ דן במושגים אלו כמו שדנים במושגים  הלכתיים: גמרא, רש"י, תוספות, רמב"ם וכו'; ולאחר הבירור ההלכתי הוא מוסיף את הפן ההגותי. באופן סמלי למדי יש בו בספר 'רזא דשבת' שבעה פרקים: מצוות השבת, המטרות התיאולוגיות של איסור המלאכה, השבת והמשכן, הגדרת המלאכה, המעורבות האישית, איכות המלאכה והיצירה וגבולותיה.

עניין שמצא חן בעיניי במיוחד בספר, הוא ניסיונו של הרב ליפשיץ לראות דווקא בשביתה ממלאכה את סודה ההגותי של השבת. קל יותר כמובן לנסות לראות את העשייה בשבת (קידוש, תפילה וכדומה) כבעלת פן דתי חווייתי. אולם כיצד ניתן לראות בהימנעות מעשייה – שלאמִתו של דבר היא המאפיין העיקרי של השבת בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה – ביטוי של קירבת א-לוהים?

את המושג "מלאכה" שעשייתה נאסרה עלינו בשבת, מבין הרב ליפשיץ "כהוספת ערך לחפץ, שיפור החפץ וקירובו לשימוש האדם". קירוב זה נצטווינו לרסן בשבת. האדם עסוק בששת ימי המעשה בשעבוד הטבע לצרכיו. זהו אחד מייעודיו של האדם, כפי שעולה מברכתו של הקב"ה לאדם אשר יצר: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ", וכדברי הרמב"ן: "נתן להם כוח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות, ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחושת, וכיוצא בזה". אולם ייעוד זה עלול גם לגרום רעה, כדברי הרב ליפשיץ: "שעבוד זה של הטבע למציאות האנושית מעניק משקל-יתר להווייתו של האדם, עד לכדי אנוכיות שאיננה מאפשרת את השעבוד אל הא-ל".

הפתרון, כמו במקרים רבים אחרים, הוא איזון מתאים: יצירה היא כוח משמעותי בחיי האדם אבל גם היא זקוקה לריסון – "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ" – "שישה ימים היהודי בוקע לו דרך אל המציאות בכוח יצירתו, וביום השביעי הוא שב אל עצמו בדיוק כפי שא-לוהים שבת ביום השבת… ההימנעות מן המלאכה לא זו בלבד שאיננה מחדל חסר משמעות, היא היחידה המאפשרת את המפגש עם האל, את הדבקות. זהו סודה של השבת שרק שומריה מגלים אותו. זהו התבלין המיוחד שמגלה מי שמרסן את יצירתו".

היחס שבין יצירה לבין הימנעות ממלאכה בא לידי ביטוי בדברי המדרש (בראשית רבה פרשה י) ביחס לפסוק "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" – סיום מלאכת הבריאה הוא ביום השביעי ולא ביום השישי. והמדרש מביא משל בשם רבי יוסי: "כזה שהוא מכה בקורנס על גבי הסדן, הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך". ומבאר הרב ליפשיץ, שההשקעה והמאמץ הם בעת הגבהת הקורנס, אך התוצאות מושגות מעצמן בעת נפילת הקורנס על הסדן. כך גם במעשה בראשית, העשייה הא-לוהית הייתה אמנם בששת ימי המעשה, אך התוצאות הושגו ביום השביעי, "כאשר שבת הא-ל ממלאכתו והניח לעולם לפעול בכוחות עצמו… שבת היא הזמן שבו העולם החל להתקיים קיום של ממש. המנוחה היא אפוא סוד היצירה… היצירה לעולם היא תלויה בשיווי המשקל הרגיש שבין פעולה אקטיבית ובין המנוחה שאחריה".

פתחנו בענייני האחדות – האחדות עם המשפחה, והאחדות של האדם עם עצמו, וכעת אפשר להוסיף גם את האחדות עם הקב"ה – "רזא דשבת, איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד, למשרי עלה רזא דאחד" (זוהר פרשת תרומה). סודה של השבת הוא ההתאחדות בסוד האחד. וכדברי הרב ליפשיץ – "פינוי הדעת מן האנוכיות שבה, והאיחוד המלא שבו משלים האדם את היצירה על ידי השלמה בין המעשה ובין המנוחה, הם המביאים את שומר השבת להתאחד עם האחד".

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011

פורסמה ב-21 במרץ 2011, ב-איגרת הפורים, גיליון צו (זכור) תשע"א - 710, יהדות ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: