משלוח מניות / (לפרשת צו)

 

"הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה" (ויקרא ז', לג)

"והוא נסי ומנוס לי, מנת כוסי ביום אקרא" – מילים אלו, כחברותיהן מן הפיוט "אדון עולם", שגורות בפי העם, מגדולם עד קטנם. אך מה פירוש הצירוף "מנת כוסי"? מה לכוס השתייה ולקריאה לקב"ה?

מקור הביטוי בלשון ספר תהילים: "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי, אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (מזמור ט"ז). נחלקו הפרשנים במשמעות המילה "כוסי" בפסוק זה, אך ודאי שהפייטן האלמוני שחיבר את "אדון עולם" (כנראה בספרד) נסמך על פסוק זה, וכוונתו שהקב"ה הוא חלקו ונחלתו של המתפלל (אגב, יש שכתבו כי הפיוט נועד להיאמר לפני שְׁנַת הלילה – כעולה משורות הסיום שלו: "בידו אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה" – ואכן ישנן קהילות, כקהילת וורמיזא, שלא אמרוהו מדי בוקר בתפילה אלא רק בסיומה של תפילת הערב בליל יום הכיפורים).

נתהה קצרות על קנקנה של הכוס הנזכרת. ראב"ע מפרש בתהילים שם שהכוס האמורה אינה הכלי המשמש לשתייה, אלא מילה נפרדת שמשמעותה חֵלֶק ומָנָה. ראב"ע מצרף לכוס זו את לשון הציווי האמורה ביחס לקרבן הפסח "איש לפי אכלו תָּכֹסּוּ על השה", ופירוש תכוסו – תימנו על הזבח, תתחלקו במנותיו. אף מנחם בן סרוק במחברתו מפריד בין הכוסות שמשמשות לשתייה לבין הכוס שבצירוף מנת כוסי, ולדבריו מדובר בכוס שפירושה חלק וחשבון. מעניין להיווכח שאפילו הפסוק הנאמר בעת ההבדלה, על כוס היין – "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהילים קט"ז) – התפרש על ידי חלק מן הפשטנים כמתייחס לחלק וכלל לא לגביע.

כך לשונו של רד"ק בתהילים י"א: "והמנה והחלק והכוס והגורל – אחד, אלא כָּפַל הענין במלות שונות לחזק הדבר כמנהג הלשון. כלומר, כי בכל דברַי ובכל עסקַי הוא חלקי ואליו כַּוָּנָתִי".

כוס של ברכה

ברם, רבים אחרים הסבירו שהכוס הנזכרת היא אכן כוס של ממש. במקומות רבים במקרא מובאת הכוס כמשל לגורלם של אדם או של אומה – בין כשמדובר בכוס פורענות ובין כשמדובר בכוס ישועות. בפרק נ"א בישעיהו מובאים דברי הנביא המנחם את ישראל ואומר: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ, אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית". ולדרך חיוב נזכרת הכוס המלאה כמשל לטוב וחסד: "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי, דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי".

בפסוק אחר בתהילים מצטיירת תמונת המשל, שלפיה הקב"ה מתדמה לבעל הבית היושב בראש שולחנו, ומשגר לכל אדם את כוסו הראויה לו: "כִּי אֱ-לֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים. כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה, אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ". היין המשובח מגיע ליעדו, והשמרים המרים עושים דרכם לאחרים.

כיוון שפירשנו את המילה "כוס" כגביע שעבר הרחבת משמע לחלק ולמנה – ניתן לראות שאף במילה מנה עצמה חל תהליך דומה. המנה במקורה היא חלק מתבשיל או מזבח המיועד לאחד הסועדים. בפרשתנו נאמר: "הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה". תרגום אונקלוס למילה מנה הינו "חולק", כלומר חלק. כך, כשעולה אלקנה להשתחוות ולזבוח במשכן ה' בשילה נאמר שנתן לפנינה ולילדיה "מנות", היינו חלקים מבשר הזבח, ולחנה נתן "מנה אחת אפים", כלומר חלק מובחר ומשובח.

בהמשך התרחבה משמעותה של המנה אף לחלקים אחרים – אך בתנ"ך היא נותרת לרוב בתחום המזון. כך למשל נקראו התרומות והמעשרות הניתנים לכהנים וללוויים, ככתוב בספר דברי הימים על המלך חזקיהו: "וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'".

המושג "משלוח מנות" נקשר בתודעתנו דרך כלל רק לחג הפורים, שאנו בפתחו, אך מן המפורסמות הוא שבעבר מנהג זה היה מסממניו של כל יום טוב, כחלק משמחת החג. נחמיה מפציר באנשי ירושלים שהתכנסו לשמוע את קריאת התורה בידי עזרא בראש השנה: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ"; ובמסכת יום טוב ('ביצה') במשנה אנו מוצאים הִלכות משלוח מנות הנוגעות לכלל החגים: "בית שמאי אומרים אין משלחין ביום טוב אלא מנות, ובית הלל אומרים משלחין בהמה חיה ועוף, בין חיין בין שחוטין".

לדברי בית שמאי אין לשלוח אלא מנות, היינו מאכלים מוכנים שיוכלו לשמש ישירות בסעודת החג, ולדברי בית הלל ניתן לשלוח אף בעלי חיים בעודם חיים. כך או כך, נמצאנו למדים שמנהג המשלוח נהג בישראל אף בשאר ימים טובים. תקנת משלוח המנות בפורים נועדה אפוא כנראה להשוות את מנהגי החג החדש לשאר החגים – אך לימים נותרה היא כסמל הפורים, וירדה קרנה בשאר מועדים.

 מניות הכהנים

כיום המילה מנה ממשיכה לשמש לא הרחק ממשמעותה המקורית, כפי שניתן להיווכח בכל דוכן פלאפל. ברם, לצידה התפתחה ה"מְנָיָה" – יחידת השתתפות בעסק או בחברה כלשהי, תרגום למילה share שמובנה הבסיסי "חלק". המניה לא מופיעה בתנ"ך, אך מניות כבר יש בו. בספר עזרא נזכרות מניות הכהנים והלוויים, ופירוש המניות אינו אלא מנות. ראינו לעיל שמתנות הכהונה נקראו בשם "מנות", וצורות חלופיות ל"מנות" הן "מניות" ו"מנאות".

בבלשנות מוכרת התופעה הנקראת גזירה לאחור ((back formation – בנייה של מילה מחודשת באמצעות 'הַחְזָרָה לאחור' של צורה דקדוקית. למשל, המילה עיירה, שפירושה בעברית שלנו עיר קטנה, היא גזירה לאחור מהמילה "עיירות" המופיעה במקורות – אף שבמקורה היא אינה אלא צורת הרבים של "עיר".

תופעה מקבילה מתרחשת במילה מנָיה. במקרא כאמור מניות הן שוות ערך למנות, אך העברית החדשה ניצלה את צורת הרבים החריגה ובנתה ממנה צורת יחיד חדשה, וכך יש לסוחרי הבורסה מה לקנות ולמכור ומקיימים הם משלוח מניות איש לרעהו מדי יום ביומו.

אגב, ישנם גם שמות פרטיים מחודשים שנולדו כגזירה לאחור, והם אינם משקפים צורות שכיהנו בעבר. כזהו למשל השם "עֲיָנָה" שניתן לעתים לבנות. במקרא מופיעה פעמיים המילה עֲיָנוֹת, שהיא צורת הרבים של העין, הלא הוא המעיין ("ארץ נחלי מים, עֲיָנֹת ותהֹמֹת יֹצאים בבקעה ובהר"). מחדשי שמות שבדורנו התייחסו למילה עיינות כריבוי של מילה עם סיומת ה"א, כמו "פינות" מ"פינה" או "מדינות" מ"מדינה", והנביעו מהעיינות את העיינה.

  על מנת – תמורת מנה

בלשון חכמים נפוצה למאוד הצורה "על מנת", שפירושה "בתנאי" או "כדי". מהו מקורה? נראה שניתן להסתייע לשם בירור זה בצורה חלופית המופיעה בתלמוד הירושלמי – "במנת" במקום "על מנת". כך למשל מובא בפרק החמישי ממסכת בבא מציעא: "שם הוא אדם מחבירו בהמה במנת לעלות לו וולד אחד וגיזה אחת לשנה תרנגולת בעשרה ביצים לחודש". כלומר, מותר לאדם לשכור מחברו בהמה תמורת אחד מוולדותיה, או תרנגולת תמורת 10 ביצים בחודש, ואין בכך משום איסור ריבית. המילה "במנת" לכאורה פירושה שהמנה שיקבל המשכיר היא 10 ביצים בחודש וכדומה. הוא הדין בצורה המקבילה "על מנת", שפירושה תמורת מנה כלשהי. אם אומר אדם "עבוד אצלי על מנת שאתן מזונותיך", פירושו: "עבוד אצלי, ומנתך תהיה נתינת מזונותיך".

בהמשך, הצירוף "על מנת" התפרש גם כמטרה של פעולה וכתכליתה, וכך אנו נפגשים בביטויים כמו "הקורע על מנת לתפור", "הלומד על מנת ללמד" וכן על זו הדרך.

  ———————————————————————————-

לא רק "אץ קוצץ"

קטע הפיוט הפותח במילים "אץ קוצץ", מתוך הקרובה שחיבר ר' אלעזר הקליר לשבת זכור, הפך לסמל ללשונם החידתית של הפייטנים הקדומים: "אָץ קוצץ בן קוצץ קצוצַי לקַצֵּץ, בדיבור מפוצץ רצוצַי לרַצֵּץ, לץ בבוא ללוצץ פֻּלַּץ ונתלוצץ, כְּעָץ מְחַצצים לחַצֵּץ כְּנֵץ על ציפור לנצץ".

סופרים ומשוררים בדורות תחיית העברית דיברו סרה בלשון זו, והפכוה דוגמה ללשון רמזים ומליצות שאינה מתיישבת על הלב.

כך למשל כתב ח"נ ביאליק במאמר "שירתנו החדשה" שפרסם באודסה בתרפ"ז (1927), שבו העמיד כנגד הפיוט הקדום את התחינה העממית הטבעית: "בריה פשוטה זו ראשית דברה לא "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים", אלא דברים פשוטים ותמימים: "יהי רצון מלפניך ה' א-להי וא-להי אבותי", או ביתר פשטות וקיצור: "רבונו של עולם!" "אבינו שבשמים!". כאן אין לכם לא "תשר"ק צפע"ס" וכדומה לזה מיני "תכשיטין" של כל מיני פייטנים העומדים לפני התיבה ומפצחים בפצח, בולעים אבני חצץ של "אץ קוצץ"… אבל יש כאן רחמים ותחנונים של לב דכא ונפש משתפכת בחשאי ובצניעות בחיק אביה שבשמים, עם לשון רכה וחמה, לשון אם ושפת אמונה פשוטה, לשון קרובה ללב ונובעת מן הלב, ונובעת היא בנחת ובלא הפסק ובלא חרוז – ובכל זאת איזה מין ריתמוס פנימי נעים לנפש נשמע מתוכה, מין ריתמוס שאינו פוסק, מעֵין מַעיין מפַכה בחשאי".

כמובן, אין הקליר זקוק לדברי סנגוריה שלנו, אך ראוי לציין את העובדה שבצד פיוטיו החידתיים התנבא הוא גם בסגנון שונה, הקרוב יותר לזה שעליו מתרפק ביאליק.

במאמרו "ראשית הפיוט" (זמין לקריאה באתר 'דעת') מביא אהרן מירסקי ז"ל כדוגמה קטע מפיוט של הקליר לשבתות הנחמה שבו מתדמה כנסת ישראל ליונה: "אם הבנים כיונה מנהמת, בלב מתאוננת ובפה מתרעמת, גועה בבכי ובמר נואמת, דמעות מזלת ודוממת ונדהמת" – ועונה לה הקב"ה: "מה תתאונני עלי יונתי, נטע חמד ערוגת גנתי, שיח פלוליך כבר עניתי, עטור בך כאז חניתי… שחורתי, לעד לא אזנחך, שנית אוסיף יד ואקחך, תמו וספו דברי ויכוחך, תמתי, לא אעזבך ולא אשכחך".

כך כותב מירסקי: "הרי שלפנינו פייטן המנגן בכל כלי שיר, קולות פעמון וקולות עוגב, ממש כמין תזמורת. וריבוי הפנים שבו, הנראה בעינינו כסתירות באופיו, הוא שעושה אותו מופלא בעינינו, גדול בכוחו השירי ורחוק מהשגתנו".

לא רק ביאליק חש ריחוק מלשון הפייטנים, ואף בבתי הכנסת כיום קשה למדי למצוא קהילות שבהן נאמרים היוצרות והקרובות ב'ארבע השבתות המצוינות' ובחגים, אף שבמשך דורות ארוכים נחשבו הפיוטים כחלק ממסורת התפילה.

נעלה כאן הצעה הנוהגת לאחרונה בקצת קהילות – לקרוא מתוך הפיוטים הארוכים רק את ה'סילוק', קטע הפיוט האחרון בקרובה, הנאמר לפני ה'קדושה' ומעלה את הקהל אל אוויר הפסגות שלה.

לשון הסילוק דרך כלל פשוטה יותר, ומוצאת מסילה ישירה אל הלבבות. נביא כאן (בדילוגים) קטע מתוך הסילוק שכתב הקליר לקרובה לשבת זכור, זו הזכורה בעיקר בשל 'אץ קוצץ' שבראשיתה:

"א-להים אל דמי לך, כקול מים רבים נשמע קולך, משמיע ומצווה לעמך בקניין פועלך, זכור את אשר עשה לך… והם ישיבו ויאמרו לך, ומשלך עוד יתנו לך, אנא הקם את דבר מילולך, עד שאתה מצוונו – היזכר לך… ואתה ה' עד מתי רואה ודומם, זכור בית מקדשך השמם, כל עובר עליו משתומם, מתי תתנשא ותתרומם… והעומדים בבית ה', והבוטחים בה', והשתולים בבית ה', יחזו בנועם ה', ויגידו כי אין קדוש כה', כי אל רחום ה', אשרי כל ירא ה', טוב להודות לה', טוב לחסות בה'".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011

פורסמה ב-20 במרץ 2011, ב-גיליון צו (זכור) תשע"א - 710, עוד מילה / יעקב עציון ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: