דרשותיו של הרב סולוביצ'יק לפורים ולחנוכה, המאוגדות כעת לספר חדש, מציעות תובנות היסטוריות, פסיכולוגיות ואישיות. בימים ההם בזמן הזה

על התשועות – על פורים וחנוכה, הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק; עורכים: אלי קלארק, יואל וולוולסקי וראובן ציגלר' מאנגלית: אביגדור שנאן' ידיעות ספרים, 2011, 223 עמ'

את הגותו המעמיקה ורחבת האופקים פרסם הרב יוסף דוב סולוביצ'יק בעיקר באלפי שיעורים שהעביר לאורך השנים. הוא מיעט מאוד בכתיבה, ורק חיבורים ספורים יצאו לאור על ידו. עם זאת, הרב הקפיד להקליט רבים משיעוריו ומשיחותיו, הרבה לפני שהדבר הפך להיות נורמה מקובלת, ואף נהג להעלות על הכתב את הרצאותיו ואת דרשותיו, וכך מרבית תורתו נשמרה והונצחה.

אחד הספרים שיצאו לאור לאחרונה הוא הספר 'על התשועות', העוסק ברעיונותיו של הרב סולוביצ'יק על חגי פורים וחנוכה. במסות על חג הפורים מתגלה הרב במלוא כוח יצירתו ודרשנותו. דרשותיו על מגילת אסתר חורגות מן העיסוק בפשוטו של מקרא והן מפליגות אל עבר תובנות יסוד על יחסי הקב"ה ועם ישראל מצד אחד, ועל האנושות בכללה ובפרטיה מצד שני. הרב משלב ניתוח טקסטואלי מקורי ומבריק עם מדרשים שונים על המגילה, ועושה בהם שימוש לצורך פריסת השקפותיו הפילוסופיות הכלליות, כמו גם הרהוריו על נפש האדם.

לפי הספר, הבסיס לסיפור המגילה – קיומם של חיים יהודיים בגולה, הוא אב טיפוס למצבו של עם ישראל בכל הדורות. מסיבה זו מובאות בו הקבלות היסטוריות רבות למצבים שונים. לדוגמה, הרב עומד על אחד המסרים החשובים של המגילה – חוסר היכולת להימלט מן הייעוד היהודי, ומיד הוא מציין:

"הכרתי יהודים גרמניים אשר החזיקו בדעה כי מה שאירע לאחרים לא יכול לקרות להם, וזאת בשל גורמים שונים – תרבותיים, חברתיים, כלכליים, פוליטיים. לא יכולתי להתווכח עִמם, משום שטיעוניהם היו מוצקים: הם שולבו היטב בחברה, וזו אינה יכולה להתקיים בלעדיהם. שמרתי תמיד על שתיקתי. אך הניסיון ההיסטורי של התקופה הנאצית הוכיח את היפוכם של דברים: כל היהודים הם פגיעים. כל היהודים דומים זה לזה, כל היהודים שווים זה לזה, וכולם חולקים אותו גורל קשה. המגילה היא הספר המצהיר על אחדותו של העם היהודי ועל גורלו וייעודו המשותפים" (עמ' 31).

במקום אחר הוא מבאר שאסתר לא הייתה יכולה לגשת ישירות אל אחשורוש ולבקש ממנו מיד לבטל את גזרת המן, שכן בקשה זו תהיה חסרת תועלת במצב הנוכחי. גם כאן מובאת דוגמה לתובנה היסטורית החוזרת על עצמה:

"כיון שהמן הצליח לשטוף את מוחו של אחשורוש ולעורר בו פחד פרנואידי מפני מתנקשים ומורדים, לא היה שום כוח בעולם אשר יכול היה להניא את אחשורוש מהשמדת כל אויביו המדומים. כלום היה מי שיכול היה להטות את סטלין מתוכניותיו הזדוניות? הוא השמיד מאות אלפי אנשים משום שהיו מעורבים בקשר שלא היה ולא נברא. הוא הדין באיוואן האיום, בפטר הגדול ובפיליפ השני מלך ספרד. ניסיון לחנך מוח פרנואידי הוא בבחינת אבסורד" (עמ' 93).

בצד אותם לקחים היסטוריים, מסיק הרב סולוביצ'יק מן המגילה תובנות אישיות רבות, ובמפתיע, חושף מדי פעם גם את רגשותיו שלו. לדידי, הקטע המרגש ביותר בכל הספר הוא פיסקה הנמצאת בסוגריים, המתלווה להסברו לשאלה מדוע מרדכי נותר לשבת בשער המלך:

"בחוש שִשי הוא חוזה מראש מה טומן בחובו העתיד לגבי עמו. הוא צפה מראש אסון גדול. מרדכי סירב לעזוב את הארמון. הוא ישב דרך קבע בשער המלך מפחדו פן דבר נורא יארע בהעדרו (תחושה משונה היא זו, כאילו נוכחותו של האדם עשויה למנוע אסון מלהתרחש. חוויתי חוויה דומה של תחושה מבשרת רעות במהלך מחלתה של אשתי המנוחה. מעולם לא עזבתיה לנפשה על מיטת חוליה, משום שידעתי אינטואיטיבית כי אם אעשה כן, יחטוף אותה המוות קודם שיהיה בידי סיפק לחזור. וכך בדיוק אירע בתענית אסתר של שנת תשכ"ז)" (עמ' 86).

בצד הדרשות על המגילה, עוסק הספר גם בתכניו ובהיבטיו של חג הפורים ויוצק משמעות רעיונית לתוך הדפוסים ההלכתיים. במסה 'שמחת פורים' עומד הרב על כך שפורים איננו יום של שמחה כמו למשל זו שברגלים, "אלא יום של שעשועים ושל קלות דעת, של צחוק מתוך טוב לב ושל עליצות בלתי-מוגבלת" (עמ' 103). לשיטתו, "השמחה, על פי היהדות, איננה רגש או מצב רוח", שהם תופעות חולפות ושטחיות, אלא היא שמחה מתוך מודעות לכך שיש לקיום האנושי תכלית. אולם, שיאה של שמחה זו הוא דווקא כאשר האדם מצוי "לפני ה'", וקיום זה איננו חלק מחג הפורים. ההבחנה המרכזית בין פורים ובין שאר החגים נובעת מכך שבעוד שבפסח ובשבועות מצבו של העם השתנה באופן מוחלט, מעבדים לבני חורין ולקהילת הברית, הרי ש"מה שאירע בפורים לא היה בעל אופי נצחי. הם ניצלו, כמובן, אך איש לא יכול היה להבטיחם כי למחרת לא יחזור אותו הסיפור על עצמו. על כן אין קוראים את ההלל בפורים" (עמ' 104), וכך גם מוסבר מדוע אבלות נוהגת עקרונית בפורים, והיום אינו מפסיק אותה כמו החגים האחרים.

העריכה המצוינת של הספר, בתרגומו המעולה של אביגדור שנאן, הופכת את הקריאה בו לחוויה של ממש. הספר כתוב בשפה ברורה וקולחת, המצליחה להעביר את הממד האישי בדרשות – שאינו קיים תמיד במסות כתובות – וזאת מבלי לפגוע באיכות הכתיבה או ברמת התכנים. תקוותי, שהקטעים המעטים שאותם ציטטתי לעיל יהוו גירוי מספיק לעיון בספר לקראת חג הפורים הבא עלינו לטובה, ובעתיד, גם לקראת חג החנוכה.

פורסם במוסף 'שבת', אגרת הפורים, 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011