תגובות למאמר "קצה הקו" מאת בני לאו

 

לאט לך / שלמה קריספין

אומר בגילוי לב: אינני מהתלמידים של 'ישיבות הקו' או רבניהם ואף בלִבי יש מקצת ביקורת על שיטתם. אף על פי כן, כאשר התפרסמו לאחרונה מאמרים חריפים (במוסף זה וב-ynet) של הרב ד"ר בני לאו, בהם הוא קרא להתנתק מ"הכת" של הרב טאו והרב אבינר – נזדעזעתי. סגנון הדברים ובפרט מסקנתם, זרים הם בעיני מאוד. דווקא כמי שמסתכל מן הצד, אוכל אולי להגיב לרב לאו באופן יותר אובייקטיבי; ואעשה זאת בשלשה מישורים: רעיוני, עובדתי ואישי.

במישור הרעיוני: הטענה המרכזית שמעלה הרב לאו במאמרו היא שרבני ישיבות הקו סטו מדרך התנועה של 'תורה ועבודה' ומההשתלבות המלאה בציונות ובכל מערכות החיים והחברה שבמדינת ישראל. האמת היא שהרב קוק בחזונו והרצי"ה בנו ראו במדינת ישראל את "יסוד כיסא ה' בעולם" אולם מעולם לא התיימרו לפסוק כי כל מערכת ממסדית ישראלית אמורה לקבל 'הכשר' אוטומטי על מעשיה. אינני חושב שהרב ריינס או הרב שח"ל היו יכולים להכשיר כל דבר. שמואל הנביא מבקר קשות את שאול המלך, פרי יצירתו, כמו גם שאר נביאי ישראל וחכמיו שביקרו את מומי השלטון. ישנו ביטוי ידוע של הרצי"ה ש"מערכות המשפט והחינוך במדינת ישראל הם חילול ה"'. כלומר, אין סתירה בין יחס של כבוד למדינת ישראל, המבטא מהלך א-לוהי גאולי, לבין ביקורת או חוסר נכונות להשתלב במערכות מוסדיות מסוימות, אשר אינן מתוקנות עדיין לדעתם של 'רבני הקו'.

קצפו של הרב ד"ר לאו יוצא כדוגמה על התנגדותו של הרב טאו לעולם האקדמיה. למיטב הבנתי הרב טאו איננו מתנגד ללימודי חול, ואף מעודד את תלמידיו המתאימים לכך לרכוש השכלה (ראה למשל את הכולל לבוגרי צבא בעלי, המשותף למכינה בת טיפוחיו של הרב טאו ולמכללה באריאל). התנגדותו היא דווקא ביחס למדעי היהדות. הגישה האקדמית המוכרת איננה מחויבת ליסוד האלוקי שבתורה, ובזה לקדושתם של הראשונים. גישה זו פוגמת ביראת השמים של התלמידים, ורבים שתו מן המים המאררים והורעלו. כן הדבר גם ביחס ל"התנכרותם למערכת המשפט": הרב טאו, יחד עם עוד רבנים ומגזרים רבים במדינת ישראל, רואה במערכת המשפט הנוכחית גוף בעל השקפת עולם חילונית-ליברלית-אקטיביסטית, המתנגח פעם אחר פעם עם הכוחות האמוניים והלאומיים הקיימים בחברה הישראלית.

מכתב הרבנים לנשיא קצב לא נבע מ'ערלות לב לכאבן של הנשים' כדבריו של הרב לאו, אלא מחשדם כי ישנם גורמים במערכת המשפט, אשר אינם אובייקטיביים בבואם לחרוץ דין. אינני נכנס לסוגיה אם הם צודקים או לא, כי לא נחשפתי לחומר הראיות, ובעיני קביעתם החד משמעית של הרבנים היא אכן תמוהה. הרב לאו, אגב, מלא הערצה לראשל"צ הרב עובדיה יוסף שליט"א, אשר התבטאויותיו ביחס לנ"ל קשות לאין ערוך ומעולם לא שמענו רצון להתנתקות ממנו.

כאשר אדם מכנה זרם בציבור הדתי-לאומי בשם 'כת', הנחת המוצא היא שהמבקר רואה את עצמו כמייצג את רוב הציבור לעומת המבוקרים שהנם מיעוט מבוטל. כאן אולי כדאי לחדד כמה נתונים במישור העובדתי: בישיבות הגבוהות, בישיבות-ההסדר, במכינות ובמדרשות המזוהות באופן מובהק עם הרב טאו והרב אבינר לומדים אלפים, ולהם המוני בוגרים המצויים ופועלים בכל קהילה ובכל מערכת ציונית-דתית. בכנסי 'בנין שלם', המובלים על ידי תלמידיו המובהקים של הרב טאו, מתכנסות כל שנה אלפי נשים מכל גווני הציבור הדתי-לאומי. במילים אחרות: הכוחות המרכזיים כיום בעולם התורה הדתי-לאומי אינם מזוהים עם הרב ד"ר לאו אלא עם דמויות אחרות. הרמי"ם של הדור הבא יצמחו ככל הנראה מאברכי ישיבת 'הר המור', 'מרכז הרב' ויוצאי חלציהן הרוחניים, ולא מן התלמידים של 'בית מורשה'. לכנות זרם חשוב כזה בשם 'כת', היא התבטאות מתבדלת ומבדלת, נוסח פירוד הקהילות באירופה.

נוסף על כך, ישנם ישובים חקלאיים מפוארים הבנויים על תלמידיהם; מוסדות כ'בני-דוד' בעלי והמכינה ביתד (עצמונה) המצמיחים בכל שנה מאות בוגרים שמשתלבים בכל תחומי העשייה בחברה; עמוד השדרה של בני הציונות-הדתית המשרתים כיום בפיקוד הצבאי, בנוי מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו של הרב טאו. אגב, על פי הרב ד"ר לאו דמויות קודש כדרור ויינברג, רועי קליין, דגן ורטמן, יוני נתנאל ואלירז פרץ הי"ד, כולם אף הם חלק מ"הכת".

לבסוף הערה במישור האישי: אין זו הפעם הראשונה שהרב ד"ר לאו משתלח ברבנים. בפעם הקודמת היה זה הרב דב ליאור שזכה לשבט מקלדתו. הרב לאו הסביר לכל בית-ישראל מעל אתר ynet כי הרב דב ליאור סובל מבעיות פסיכולוגיות עקב היותו ניצול שואה, ושתורתו "פורצת משנאה" (כך, מילה במילה). באותו מאמר ביקר את הרב אריאל ואת הרב דרוקמן, שמצאו לנכון לתמוך אישית ברב ליאור למרות הסתייגותם מתוכן דבריו. אף בתקופת ההתנתקות לא חסך את שבט ביקורתו מהרבנים שפירא ואליהו זצ"ל.

אתר ynet הפך עבור הרב לאו לבמה ראשית לדברי ביקורת, בה הוא מבקר ללא לאות גדולי תורה, דיינים ורבני ערים, צדיקים אנשי אמונה ומעש ומחנכים גדולים שהעמידו תלמידים הרבה – ביקורת שיש בה יותר מקורטוב של ביזיון תלמידי חכמים. האם בחירה זו מעידה על יראת שמים? אתמהה.

לו הייתי יועץ התקשורת של הרב בני לאו, הייתי מציע לו למתן את התבטאויותיו. ייתכן שבסופו של דבר דווקא המכריז על אחרים כ"כת" ימצא עצמו מבודל וחבל. לאט לך, הרב בני לאו. יש בידך הרבה כישרונות טובים, שתוכל להציע לפני עם ישראל.

הכותב הוא רב קהילה בפרדס חנה ור"מ בישיבת ההסדר בחיפה

 ———————————————————————————————————————

 אין נסיגה בגאולה! / אודי ליאון

בצדק ציין ר' בני שר' צבי טאו ממשיך בפועל את "דגל ירושלים" החוץ-ציונית, אלא שלדעתי הוא מפרש את משמעותה לא נכון. "דגל ירושלים" דומה מאוד ברוחה ל"לא זו הדרך" ה"אחד-העמית": כנגד הציונות החומרית-מדינית רצה הרב זצ"ל – כמו אחד העם, כמו א"ד גורדון, כמו מרטין בובר – להציב אלטרנטיבה משלימה של ציונות "רוחנית".

המשמעות העיקרית איננה תלישות אינטלקטואלית או מיסטית וגם לא אנטיתזה לחומר, אלא רוחניות במובנה המשיחי – כבאה לייצר מהפכה יהודית אנושית פנימית בהתנהלות העם היהודי. מסיבות דומות עמד גורדון על ערש הקיבוץ ובובר על הרעיון האוטופי של המדינה הדו-לאומית.

בדרך הזו חלם הרב קוק את הצמיחה של אנשי רוח ויצירה חדשים שאותם רצה לגדל בישיבתו "המרכזית העולמית" – שנתגלגלה להיות "מרכז הרב" (כל מי שמכיר את תכניתו לישיבה נדהם מהפער שבינה ובין המימוש בפועל). במקביל, עמל על מקומה של ההנהגה הרוחנית שגולמה בתכניתו לרבנות הראשית; כל אלו אמורים היו להתממש באמצעות תנועתו "דגל ירושלים".

זו אכן משיחיות. לא שיח הזוי נטול חיבור לריאליה, אלא חתירה עיקשת לגאולת היהודי, האדם, האומה והארץ. כל אלו היו כמובן זרים ל"מזרחי", שאכן הייתה גרסה דתית לציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל ולאחר מכן של בן גוריון. ואכן, עד להולדת גוש אמונים הייתה המפד"ל במידה רבה חיקוי דתי של מפא"י.

וכאן עולה ובאה מחלוקתי העיקרית עם ר' בני. "המרד הקדוש" לא התרחש רק פעם אחת, כפי שטען במאמרו; הוא התרחש פעמיים. בפעם הראשונה, המוכרת, הוא התרחש כאמור בהקמת "הפועל המזרחי" שמרד ברבנים ועלה ארצה כחלוץ על אפם ועל חמתם. אבל בפעם השנייה היה זה מרד קדוש של הדור השני, ה"צעירים" כפי שכונו, שהייתה לי את הזכות להיות בצעירים שבהם. הם קצו בבורגנות הדתית המפא"יניקית וחפצו להחיות את הרעיון המהפכני המקורי של הרב קוק.

ייתכן מאוד שטעו הרבה בדרך, שמצאו להם גבעות חסרות תכלית, שנטשו את "כלל ישראל" – ועוד חטאים ועוונות שבשמחה הייתי שופך על ראשם בדיונים אחרים; אבל הנוסטלגיה למרד הראשון והרצון להדחיק את המרד השני היא בעיני מסוכנת מאוד. זהו ראקציוניזם בהתגלמותו, והשיבה אל הבורגנות לא תישא פרי. נוער הגבעות, למשל, בצד סכנותיו, מלמד אותנו שיעור חשוב במהפכנות שחייבים להטות לו אוזן.

ההתבדלות המחמירה מבית "הר המור" אכן חונקת את התפתחות הרוח והתורה, אבל יש בה צד מסוים של אמת – בזיהויה את המשבר בעולם התרבות החילונית ובסכנת הריקבון האורבת בתוכו.

החוכמה תהיה לא לשוב אחורה כי אם לצעוד קדימה. לייצר את המרד השלישי – החי – שאיננו מואס בעברו, על כל שכבותיו, אבל חותר ליעד חדש: לסינתזה של כלל ופרט, תורה והשכלה, בורגנות ועבודת השם, ישראל והעמים:

בְּרֵאשִׁית מַטָּעוֹ שֶׁל הָעָם הַזֶּה, …נִתְגַּלְּתָה הַשְּׁאִיפָה לְהָקִים צִבּוּר אֱנושִׁי גָּדוֹל אֲשֶׁר "יִשְׁמר אֶת דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂות צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". לְהוֹצִיא אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת מִתַּחַת סֵבֶל נוֹרָא… וּלְהָבִיאֶנָּה לְחַיֵּי חֹפֶשׁ מְלֵאֵי הוֹד וָעֵדֶן, בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱ-לֹהִית, וּלְהַצְלִיחַ בָּזֶה אֶת כָּל הָאָדָם כֻּלּוֹ. [הראי"ה קוק, "למהלך האידיאות בישראל"].

————————————————————————————————————————

 לא קשור לממלכתיות / מורדי מילר

נכון, הרב טאו ותלמידיו אוחזים בתפיסת עולם ממלכתית-קיצונית, אך דווקא הפעם נראה שאין קשר בין מכתב התמיכה בנשיא קצב לבין תפיסת עולם זו.

מי שיעקוב אחר "הלכות ממלכתיות" יגלה שישנה דיכוטומיה ברורה בין העומדים בראשות המדינה בהווה לאלו שעמדו שם בעברם. הרב צבי יהודה זצ"ל, מורו המובהק של הרב טאו, נזהר אמנם בכבודם של ראשי השלטון, אך באותה מידה ידע לגנותם בצורה חריפה ברגע שבו פרשו מתפקידם.

כך מסופר על הרב צבי יהודה בחוברת "גדול שימושה": "התבטא בחריפות כנגד בן גוריון… ואמר בין השאר שכל זמן שהיה ראש ממשלה לא דיבר כנגדו כי היה חייב בכבוד מלכות, אולם מאחר וירד מגדולתו מרשה לעצמו לומר זאת".

כל עוד הנשיא מכהן כנשיא יש לנהוג כלפיו בכבוד מלכות, אך מאחר ו"יורד מגדולתו" שוב אין מניעה לגנותו כראוי. מה הביא את רבני ה'קו' לתמוך בקצב? מסתבר שהתשובה פשוטה ביותר: הרב טאו והרב אבינר באים בשם עובדות. בראיון שנתן הרב אבינר ל'כיפה' הוא הבהיר חד משמעית כי טענתו היא עניינית גרידא: "השופטים הרשיעו אותו (את קצב, מ"מ) בסעיפים המתבססים על דברים שאינם נכונים. אני אומר את הדברים מהיכרות עם החומר, אין לי רוח הקודש".

לא מסתבר שהרב אבינר מחפה על מניעיו ה"אמיתיים". רב שנחשף ברבים במכתב תמיכה בנשיא שנאשם באונס אינו כזה המחפש להצטדק. ואכן, כששאלתי את הרב אבינר ישירות בעניין זה, התנער הרב אבינר מכל שמץ של ממלכתיות בעניינו של קצב. התמיכה בו היא בשל הליך משפטי מעוות, כתב.

גם בנוגע לרב טאו, השמועות בישיבת 'הר המור' מספרות כי הרב אמר שהוא יודע בוודאות שלא היו דברים מעולם. כיצד הוא יודע? האם הרב טאו או הרב אבינר אכן ברי סמכא להביע דעה בעניין? אילו חומרים הובאו בפניהם? גם אם חושבים הרבנים שלא היו דברים מעולם, האם אין חילול ה' בתמיכה פומבית בנשיא לשעבר לאחר שזה הורשע באונס? על כך כדאי לדון ולהתווכח.

בשולי הדברים עלינו להזכיר לעצמנו כי אין כל קשר בין מכתב הרבנים ובין תמיכה כלשהי במעשה המזעזע של אונס. וכפי שאמר הרב אלישע וישליצקי, מחותמי המכתב: "מהאופן שבו הוצג המכתב אפשר היה להבין כאילו קבוצת רבנים תומכת באונס. בסדר, מי שחושב ככה הוא הזוי כי זה לא מה שהיה כתוב במכתב".

———————————————————————————————————————–

 האידיאל והמציאות אהבו / טוביה קנון

נראה לי שמקור המחלוקת בין גישתו של הרב לאו לגישתו של הרב טאו הוא בהגדרת היעדים. בעוד הרב לאו עסוק בלחבר את הציונות לשורשיה היהודיים, הרב טאו עוסק באידיליה. בעוד הרב לאו בא מתוך גישה של "אני גם ציוני וגם דתי", הרב טאו מייצג את הגישה שלתורה יש אמירה עצמאית משלה. לדידו, היא לא צריכה רק לחבר את הציונות הקיימת לשורשיה הרוחניים; היא צריכה לומר משהו נשגב מעצמה. הרב לאו עוסק במציאות, הרב טאו – באידיאל. הרב טאו עוסק באמת בעוד הרב לאו עוסק בשלום.

לפי גישתו של הרב טאו, אם בוחנים אידיאל הוא צריך להיות ברור ולעמוד בפני עצמו. זה לא אומר שאין מקום לאקדמיה, לספרות או לתרבות, אבל הבירור שהרב טאו מבקש לעשות הוא ביסודות. להבין את דרכה של תורה. עניינה של "דגל ירושלים" ובירור הדברים בבית מדרשו של הרב טאו, הוא בירור האידיאל שיכול להוות יסוד משמעותי לכל התנועה הדתית-לאומית. אפשר להמשיך לעשות את כל אותם דברים גדולים בחברה, בצבא, בהתיישבות, בלימוד התורה – אבל מתוך גדלות נפש ותפיסת עולם משמעותית, ולא מתוך ניסיון לקפוץ על העגלה יחד עם כולם. כי כשקופצים על העגלה כדי להיות "גם ציוני וגם דתי", אזי צודק הראי"ה שאמר כי למזרחי אין סיכוי של ממש להשתלב בתנועה הציונית באופן משפיע ומכריע אלא רק "כטפיל הנדחה מפני אדוני התנועה הציונית, שכל עניינם רק חוסן לאומי גשמי…" וימינו אנו יוכיחו.

צבוודאי שבירור זה אינו דרך שבהכרח טובה לרבים. רוב הציבור נמצא במציאות ולא באידיליה. אבל זה לא פוסל את הצורך לברר מהי אותה אידיליה ואמירה כוללת שיש לתורה לומר. כי אם ההנהגה הדתית יודעת רק להגיב לציונות, אבל לא להוביל לאמירה ברורה משלה – היא חלולה מעט.

נראה לי שאם במקום לנסות לטעון "כולה שלי", יבינו שני בתי המדרש כי על מנת לקדם את המציאות יש צורך באידיליה מנחה, ועל מנת ליישם את האידיליה יש להבין את המציאות – אזי האמת והשלום אהבו.

 ———————————————————————————————————————-

שיח כיתתי / משה קופל

הרב בני לאו טוען – מן הסתם בצדק – שתלמידי הרב טאו מתנהגים ככת מתבדלת הרואה את העולם דרך משקפיים אידאולוגיות ודנה ככופרים את כל מי שאינו הולך בתלם. נעלם מעיניו של הרב לאו ששורש הבעיה נמצא לא בתלמידי הרב טאו בלבד אלא באידיאולוגיה המשותפת להם ולרב לאו עצמו: הממלכתיות המקדשת את המדינה ומרכיביה ללא קשר לתפקודם במציאות.

הרב לאו מזדעזע כביכול ממלחמת בני אור ובני חושך שיזמו לדעתו בהר המור, אבל תומך עדיין במרד הקדוש "נגד כל מי שהתנגדו למהלכי התחייה ולרעיונות המזרחי". עכשיו הוא דורש מאיתנו "להתנער מהכת הזו [הר המור]". הוי אומר, לא עצם המלחמה של בני אור בבני חושך מפריעה לו אלא הטעות בזיהוי בני החושך.

הרב לאו נבהל מכך שבהר המור "תורת הגאולה הפכה צרה וחדה כתער ללא שוליים וללא מרחב". ולא עוד אלא שהרב טאו העיז להצביע למפלגת ש"ס! שומו שמים! כנראה אף לתורת הגאולה הפתוחה והרחבה של הרב לאו יש גבולות. חבל רק שהוא לא הבהיר לנו בעד מי מותר להצביע: האם רק לבית היהודי או שמא כדי "להשתלב עם התנועה הציונית" עדיף להצביע למפא"י?

לדעת הרב לאו, מכתב הברכה של הרב טאו לנשיא לשעבר קצב נובע מממלכתיות פסולה הרואה את בית הנשיא כסמל הממלכה ומסתייגת מבית המשפט ומהתקשורת. אלא שהרב לאו לא מצא לנחוץ להתמודד לגופו של עניין עם תהיות רבות העולות מפסק הדין; הספיקה לו העובדה שהרב טאו לא קיבל בהכנעה הראויה את קביעתם של כ"ק שופטי בית המשפט. כנראה, לטעמו של הרב לאו, בית המשפט והתקשורת הם הסמלים האמתיים של הממלכה ואותם אסור לערער מטעמים ממלכתיים. הוא אינו חולק על תורת יסוד כיסא השם בעולם, הוא רק תופס ברגל אחרת של הכיסא, כעיקר.

בקיצור, אם הרב לאו משוכנע, בניגוד לדעתו של הרב טאו, שהתקשורת אינה נלעגת ושבית המשפט אינו מסוכן, יואיל נא לטעון לגופו של עניין. הטענה שדעותיו של הרב טאו הן כפירה בעיקרי אמונה של הציונות הדתית לפי הבנת הרב לאו נשמעות – ולא בכדי – כויכוח סרק בין שני פלגים של אותה כת.

פרופ' משה קופל הוא איש המחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן

 ———————————————————————————————————————–

התמיהה היא מבפנים / אריאב יוסט

את השורות הבאות אני כותב בכאב גדול, כתגובה למאמרו של הרב בני לאו. אני כותב לא משום שיש בי הכוח לכתוב, אלא משום שאין בי עוד כוח להחריש. אינני מתלמידיו של הרב בני לאו וגם אינני מזדהה בהכרח עם  משנתו הרוחנית, ובודאי לא עם הסגנון בו הדברים נאמרים לעיתים; ובכל אופן מצאתי לנכון להעיר מספר הערות.

גדלתי כל שנות נערותי ובגרותי באורה של התורה הממלכתית מבית מדרשו של הראי"ה קוק, הרב צבי יהודה זצ"ל והרב צבי ישראל טאו שליט"א. גם אני הגעתי עם חברי לתנועת "בני עקיבא" בכל ליל "יום ירושלים" לישיבת "מרכז הרב" והתמלאתי בעוצמה וברוח הגדולה. כשסיימתי את לימודי במדרשית נעם, שמתי פעמי אל "הישיבה המרכזית" בירושלים. התחממתי והתגדלתי לאורו של הרב שפירא זצ"ל, ובכור הגרעיני של הרב  טאו ורבותי, בחירי תלמידיהם. לראשונה התוודעתי בהתרגשות ובעוצמה אדירה לתורה הגדולה שמחברת בין קודש לחול ויוצקת תוכן רוחני ומשמעות עמוקה לעולם החולין שהכרתי היטב. הצבא, ההשכלה, החקלאות והכלכלה והמפעל הציוני כולו, קיבלו בשיחות ובשיעורים ששמעתי ובתורה שלמדתי משמעות חדשה, עמוקה ומורכבת.

זכיתי ללמוד  שנים ארוכות בישיבת "מרכז הרב" ואפילו שנתיים בישיבת "הר המור". שימשתי ברבנות בקהילה ואף לימדתי למעלה מעשר שנים במסגרות "הקו" השונות, שהקים רבי וחברי הרב אלי סדן לתפארת בישוב עלי – במכינה הקדם צבאית, בכולל לבוגרי צבא ובישיבה הגבוהה. אף אני שותף להעמדת תלמידים המתחיים מתורה גדולה זו ופועלים מכוחה ומעוצמתה הגדולה. לפיכך הריני רואה את עצמי תלמיד לרבותיי אלו ואוחז אני בשיפולי גלימתם.

אלא שגם אני, לדאבון לבי, נבוכותי לנוכח פרסום המכתבים האחרונים.

המבוכה וההתפכחות לא החלו היום. הם החלו כבר בעת הפירוד שבין הישיבות ומאוחר יותר בעת שהחלטתי – לא בקלות – להעביר את ילדיי אל בית הספר הממ"ד מן ה"תלמוד תורה". את ילדיי העברתי משום שהרגשתי שלא זאת "הציונות הדתית" שאותה ביקשתי ולא זאת התורה הגדולה שאליה חונכתי ושאותה אני מבקש להעניק לילדיי. לימודי החול נדחקו לקרן זווית, והקש ששבר את גב הגמל הייתה ההחלטה שלא ללמד אנגלית במסגרת הלימודים. כל מכתב הרבנים,משה צתניסיונות השכנוע ההגיוניים שלי לא הועילו, לנוכח הטענה ששפה זרה עלולה להכניס גם "רוח זרה" שתפגע בנפש הילד. גם כשטענתי ששפת האם של כמה מרבותינו היא שפה אירופית ושדי לי שילדי יהיו גדולים כמותם, נדחיתי על הסף.

מאוחר יותר בהיותי ר"מ, החלטתי לרכוש השכלה משפטית מתקדמת, אך העדפתי להסתיר זאת, מתוך מחשבה – אולי מוטעית במבט לאחור – שהדבר לא יובן כראוי, או לא יתקבל, בקהילה בה ראיתי ואני עדיין רואה את מקומי. מצאתי את עצמי לא פעם תופס את הראש: האם זוהי "הציונות הדתית" שאליה התחנכתי ושאליה אני מחנך את תלמידי? הזוהי התורה הגדולה והגואלת שאותה למדתי בבית המדרש?!

אני מוצא את עצמי שואל שוב ושוב: מה היה לנו! מה קרה לנו?

אני מוכרח להתוודות שלאורך שנים לא ירדתי לעומק ההבדל שבין "דגל ירושלים" לציונות הדתית הקלאסית מבית מדרשו של הרב ריינס ומבית מדרשה של "תורה ועבודה". בכל שנות לימודיי בישיבה, לא עסקנו בבירור ההבדל הזה ובפשרו הלכה למעשה. רק בשנים האחרונות התחלתי להבין את פשר התהום שפעורה בין שתי התפיסות. אמנם הכרתי את ביקורתו של הראי"ה על תנועת "המזרחי" ולא פעם אף הזדהיתי עִמה. אף אני בעצמי שותף במובן מסוים לביקורת ביחס לשטחיות, לפשרנות ול"התחלנות" שפגעה בחניכי התנועה הזאת במשך שנים; אך ידעתי גם ידעתי את חיבתו הגדולה של הרב קוק לתנועת "המזרחי" ואת חיבורו העמוק אליה.

הכרתי גם את ביקורתו החריפה של הרצי"ה זצ"ל על מערכות המשפט והחינוך במדינת ישראל שבהן הוא ראה "חילול השם", אך הבנתי אותה כביקורת בונה ולא מחרבת, מתחברת ולא מתנתקת.

לצערי הרב וליגוני העמוק, דומני כי לא כך הם פני הדברים היום; או לפחות לא כך אני מבין אותם. גם אם בשיחות ובשיעורים ידובר על אהבת ישראל ועל החיבור העמוק שיש לחוש לכל רבדיה של החברה, גם אם בשעורים ידובר על רוחב דעת ועל אופקים רחבים – ואינני מפקפק בעובדה שבאמת ובתמים יתכוונו לכך – הרי שהפרקטיקה של חלק מן התלמידים היא הפוכה לגמרי.

תלמידי חכמים גדולים צומחים בערוגה זו, אך לצערי הרב חלק מהם אינם מעורבים, ואולי אף חמור מכך לא מוכשרים להיות מעורבים בדעת עם הבריות. מכוונים תלמידים צעירים לישיבות קטנות בלא לימודי חול, ומכוונים אותם להיבדל מכל התופעות הרוחניות והתרבויות של העולם המודרני, בלא ניפוי ובלא הבחנה.

האם בשורה רוחנית חדשה יש כאן, או שמא ניסיון ליישם משנה חרדית שממנה ביקשה הציונות הדתית להתנתק ולייסד עולם רוחני חדש?

מבלי להיכנס לפרטי הדיון המשפטי בתיקו של נשיא המדינה לשעבר, ומבלי לבקש חלילה "להתנער" ממורי ורבותי, אני מבקש לשלב ידיים עם עוד רבנים ותלמידי חכמים רבים שעִמם שוחחתי, ובכללם גם בוגרי ישיבת "מרכז הרב" ובנותיה, על מנת להשמיע ברמה ובקול צלול פן נוסף של הציונות הדתית.

 למצער אבקש ממורי ורבותי: בארו דבריכם! אל תשאירו אותנו נבוכים ומיותמים.

הכותה הוא  עמית במכון מנדל, שימש כר"מ במכינה הקדם צבאית "בני דוד" בעלי וכרב קהילה וראש ישיבה באנטוורפן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באדר ב' תשע"א, 18.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 במרץ 2011, ב-גיליון צו (זכור) תשע"א - 710, לאו-טאו: פולמוס הר המור, תגובות ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. שמואל טסלר

    האם ישנה אפשרות לקבל את המייל של אריאב יוסט ?

  2. "הרב לאו עוסק בשלום"?!
    כמובן, כל עוד מדובר ביחס לשמאל החילוני ותרבות המערב – כולו מלא שלום. כאשר מדובר במי שפתוחים מעט פחות ממנו לאותה תרבות שמאלנית-חילונית הוא מתגלה כאיש מלחמה מובהק. שהרי "שלום עושים עם אויבים", אבל רק עם האויבים שפוליטיקלי-קורקט לעשות איתם שלום.
    את השאר צריך להתקיף, אליבא דרב בני לאו, בחמת זעם קדושה.

  1. פינגבק: עמדתו הפוליטית ומשנתו האידאולוגית של הרב טאו | הארת שוליים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: