שנאת מצרים / אסף מלאך

 

ספרו של שפר חושף את חלקה המרכזי של מצרים הקדומה בהתהוות האנטישמיות הרצחנית ומעורר מחשבה על המאפיינים המשותפים של האנטישמיות לדורותיה. מאלכסנדריה ההלניסטית ועד מהפכת מובארכ

יודופוביה – גישות כלפי היהודים בעולם העתיק, פטר שפר; הקיבוץ המאוחד, 2010, 324 עמ'

ביטויי האנטישמיות המפלצתיים והבשלים ביותר שהגיעו אלינו מן העת העתיקה מצויים כנראה בתיאורו של אפיון (ממנהיגי הקהילה היוונית-מצרית באלכסנדריה במאה הראשונה לסה"נ) ביחס למה שגילה אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) בפריצתו לבית קודשי הקודשים בירושלים:

אנטיוכוס מצא בבית המקדש מיטה ואדם שוכב עליה, ולפניו שולחן מלא דשן מבשר דגת הים ובהמת הארץ… והאיש השוכב חרד לקראת המלך כמי שעומד להושיעו ישועה רבה… והמלך הרגיעו וביקשו לשבת ולספר לו מי הוא ולמה הוא שוכן במקום הזה… והאיש סיפר לו בבכי ובדמעות וביללה את צרת לבבו… ואמר כי הוא איש יווני ובעוברו במדינה הזאת לצורכי מחייתו חטפו אותו פתאום… והוליכו אותו אל ההיכל הזה וסגרו עליו, ואין איש רואה את פניו רק מפטמים אותו בכל דבר תאווה…

כי יש חוק ליהודים שאין לבטאו… במועד קבוע מדי שנה בשנה, הם תופסים איש יווני הבא מארץ נוכרייה ומפטמים אותו שנה שלמה. ואחרי זאת הם מוציאים את האיש אל אחד היערות וממיתים אותו שם, בזבחם אותו לקרבן על פי משפטיהם ומנהגיהם, וטועמים מבשרו, ונשבעים איש לרעהו על בשר הזבח היווני לנטור שנאה ליוונים…

העלילה המטורפת הזו, המובאת על ידי יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון, ב, ח), מביאה לשיא את הסטריאוטיפ המתמשך של היהודים בעת העתיקה כשונאי אדם (מיזנתרופים) ואף כורכת אותו בעבודה הרוחנית-דתית שלהם, בריטואל חגיגי וסודי שכל כולו חידוש תקופתי של איבת היהודים אל העולם כולו וליוונים בפרט. ממילא היא מעוררת את השאלות הכאובות, מהיכן, אימתי וכיצד צמחו הבאושים הללו? 

מסורת מצרית

בספר "יודופוביה" מתחקה פטר שפר אחר עקבותיה וביטויה של האנטישמיות בעת העתיקה, תוך התמקדות ואפיון של היחס ליהודים בשלוש תרבויות: מצרים, יוון ורומא. הוא פותח בסקירה מרתקת של גישות הסופרים הקדומים כלפי מושגי היסוד של היהדות: סיפור יציאת מצרים, תפיסת הא-ל היהודי, התנזרותם של היהודים מבשר חזיר, שבת, מילה וגיור. מכאן הוא פונה אל הציר ההיסטורי ובו הוא מתחיל את הדיון מהחרבת המקדש היהודי באי יֶב (אלפנטינה), הנמצא בלב נהר הנילוס באזור אסואן.

מושבה צבאית של שכירי חרב יהודים התקיימה באי בערך מימי מנשה מלך יהודה (650 לפנה"ס) ולאורך התקופה הפרסית, ותפקידה היה להגן על גבולה הדרומי של מצרים מפני האתיופים. ליהודים אלו ניתנה פריוויליגיה יוצאת דופן על ידי המלך המצרי, והם בנו מקדש לא-להי ישראל (י-ה-ו), בסמוך למקדש האל המצרי של האזור – ח'נום.

אין בידינו מידע על יחסי היהודים והמצרים ב-200 השנים הראשונות של המושבה, אך באחד הפפירוסים שנתגלו באי מאז סוף המאה ה-19 מתפארים היהודים מיב בכך שבזמן הכיבוש הפרסי (525 לפנה"ס) הוחרבו כל המקדשים המצריים, אך המקדש היהודי נותר על כנו. מפפירוסים אלו אנו למדים שהיהודים היו בתקופה זו בני ברית של הפרסים ונתפסו בעיני המצרים הילידים כחלק ממשטר הדיכוי הפרסי. מרידות של המצרים בשלטון הפרסי כוונו גם כנגד היהודים, ובשנת 410 לפנה"ס פרץ סכסוך גלוי שהסתיים בהחרבת המקדש היהודי ביב. מקדש זה אמנם נבנה מחדש שנים ספורות לאחר מכן באישור הפרסים, אך גורלו וגורלה של המושבה כולה לוטים מכאן ואילך בערפל.

מניתוח הפפירוסים השונים, כמו זה העוסק בהיתר שנתן השלטון הפרסי ליהודים להקריב את קרבן הפסח ולשמור את הלכותיו, לומד שפר על הגורמים המרכזיים למתיחות שבין היהודים למצרים: ציון יציאת מצרים כחג יהודי, קיומו של מקדש לא-להי ישראל בתוך מצרים, והקרבת השה או האיל לקרבן פסח – בהמות המקודשות בעיני המצרים. אלו מתקיימים במקביל להיבטים הפוליטיים של העוינות: שיתוף הפעולה בין היהודים לשלטון הכיבוש הפרסי.

שנאת האנושות

בהדגשת ארועי יב חולק שפר על החוקרים הרואים את ראשית האנטישמיות במהומות הרצחניות נגד היהודים באלכסנדריה בשנת 38, ובהן עצמן תוצר של תפיסה הלניסטית אנטי-יהודית שהחלה בהשפעת מרד החשמונאים בבית סלווקוס (במאה ה-2 לפנה"ס). לפי שפר, מסתבר שעוינות כזו, המורכבת מהיבטים דתיים ופוליטיים כאחד, התקיימה כבר 450 שנה קודם לכן בלב לִבה של מצרים הילידית.

בהתאם לכך מנתח שפר גם את גלגולם של הטקסטים האנטי-יהודיים ההלניסטיים וחושף את שורשיהם במסורות מצריות עתיקות. כך למשל היא הגרסה המצרית-הלניסטית הרווחת לסיפור יציאת מצרים ולפיה היהודים הם מצורעים או כובשים זרים שגורשו ממצרים, ברחו לירושלים והקימו שם את מדינתם. שפר מנתח בפרוטרוט את המוטיבים השונים המרכיבים את האגדה הזו בגלגוליה השונים, החל בהיסטוריון ההלניסטי הקטאיוס מאבּדֵירה ומנתון המצרי כהן הליופוליס (מאות 3-4 לפנה"ס) וכלה בגרסתה הבשלה אצל ההיסטוריון הרומי הנודע טאקיטוס (מאה 2-1 לסה"נ). הוא מזהה לאגדה זו רובד מצרי קדום שאינו עוסק בהכרח ביהודים (אולי בגירוש שליטי ההיקסוס?) ורובד יווני-הלניסטי ששידך מסורות אלו עם היהודים ועם העוינות העמוקה אליהם.

מאפיין מובהק של הגרסאות ההלניסטיות הבשלות של מסורות אלו הוא האשמת היהודים בבדלנות ובשנאת האנושות. כך למשל מובא אצל ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה (מאה 1 לפנה"ס), המתאר את עצת יועציו של אנטיוכוס השביעי, סידטס, המשדלים אותו "למחות כליל את העם היהודי" בעת שצר על ירושלים בימיו של הורקנוס החשמונאי (134-135 לפנה"ס):

… מאחר שרק הם מכל העמים נמנעו מקשרים עם כל עם אחר וראו בכל בני האדם אויבים! עוד הם ציינו, שאבות אבותיהם של היהודים גורשו מכל שטח מצרים בתור כופרים שנואי האלים, שכן במטרה לטהר את הארץ, כל אלה שנשאו על גופם סימנים לבנים וסימני צרעת קובצו יחד וגורשו אל מעבר לגבול… הפליטים כבשו את סביבות ירושלים, ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת, ולשם כך הנהיגו חוקים תמוהים בתכלית: לא להסב לסעודה עם בני עם אחר כלשהו, וגם לא לגלות כלפיהם ולו שמץ של רצון טוב.

לדעת שפר המסורת על גירוש מצורעים וכופרים התקיימה במצרים מכבר, ובשלב מסוים החלו לזהותה עם היהודים. רבדים כאלה ניתן לזהות גם ביחס להאשמה רווחת של היהודים בפולחן לחמור במקדשם. גם כאן מזהה שפר רובד מצרי קדום המבוסס על זיהוי סת אל-המדבר והיובש עם חמור הבר, ועל זיהויו כיריבו ואויבו של אוזיריס אל-הנילוס המייצג את הפריון. סת מייצג אפוא את כוחות הרשע שגורשו ממצרים לפי מסורת מצרית קדומה. בשלב מסוים זוהו כוחות אלו עם היהודים.

האשמת היהודים במיזנתרופיה ובשנאת האנושות היא התוספת של האנטישמיות ההלניסטית (בכלל, ובמצרים בפרט). ההלניסטים מוסיפים לסיפור הגירוש את מוטיב שנאת האדם של היהודים כתוצאה מכך, מדגישים באפיון מנהגי היהודים את בדלנותם וממצים מעלילת החמור את אפיונו כאל המזוהה עם המדבר, החורבן והשנאה.

ניתוח המקורות מלמד לפי שפר שבניגוד לעמדת חוקרים רבים, התרחבות המדינה החשמונאית לא נתפסה כדבר מוזר או משונה בעולם ההלניסטי ולא היא שהיוותה את העילה להתפתחות האנטישמיות. זו נתפתחה באופן עצמאי במצרים ההלניסטית מתוך מסורות מצריות קדומות.

פחד מהשתלטות

המאפיין של העוינות במצרים הקדומה והאלכסנדרונית הוא אחד – מאבק על שלטון וזכויות פוליטיות המשתלב בסלידה מדת היהודים ומנהגיהם ומתרחב לכדי האשמות קיצוניות המובילות למעשי איבה ורצחנות.

ברומא הסיפור הוא אחר. פערי הגישה בין קיקרו לוארו, שני מלומדים נודעים מן הימים הסוערים של הפיכת הרפובליקה לקיסרות במאה ה-1 לפנה"ס, ממחיש זאת היטב. קיקרו נוקט עמדות אנטי-יהודיות מובהקות, מגן על נציב אסיה, פלאקוס, שהחרים את זהב היהודים שנגבה בעבור מחצית השקל, ומרבה לכנות את היהדות בשם "אמונה תפלה וברברית" המנוגדת לערכיה של רומא. את אלו יש לראות גם על רקע תמיכתם הפוליטית של היהודים במפלגת העם בראשות יוליוס קיסר, המתחרה הראשית של מפלגתו השמרנית-אריסטוקרטית של קיקרו עצמו.

ואולם, בראש ובראשונה יש לראות את העוינות של קיקרו ליהדות על רקע האהדה העצומה ליהדות וההשפעה הגוברת שלה בקרב שכבות האליטה ברומא. קיקרו מונע מחשש ופחד ממשיים מהשתלטות היהדות. ייצוג של החשש הזה ניתן למצוא בעמדתו של וארו שתיאר את היהדות כתואמת את מנהגי רומא העתיקה. לדעתו, פולחן נטול צלמים תואם את מנהג רומא העתיקה, ולעומת הרומאים שהתדרדרו לפולחן צלמים דווקא היהודים שימרו את הדת בטהרתה! לפי וארו היהדות איננה אמונה תפלה, היא ביטוי של הדת האמיתית!

שפר פורט את עליית השפעתה של היהדות בחוגי האליטה הרומאית ואת תוצאתה בגירוש השני של יהודי רומא בשנת 19 לפנה"ס (כהמשך לגירוש הראשון בשנת 139 לפנה"ס). העוינות הרומאית ליהודים מהולה אפוא בפחד עמוק מהשפעת היהדות, פחד המהול בהערצה והערכה: "הרומאים שנאו את היהודים בגלל שפחדו מהם, ופחדו מהם בגלל כוח המשיכה המתעצם שלהם בעיני החברה הרומית" (עמ' 279). אופייניים בעניין זה הקטעים מן המאה ה-1 לסה"נ שנשתמרו מחיבורו של הפילוסוף הסטואי סנקה (עמ' 167):

בינתיים המנהגים של העם המקולל הזה זכו להשפעה כזו שהם עכשיו מקובלים בכל רחבי תבל. המנוצחים נתנו חוקים למנצחיהם!

בהתאם לכך, האשמת היהודים בשנאת אדם הולכת ופוחתת והיא מופיעה בעיקר סביב שאלת הגיור והדרישה מן המתגיירים להתנכר לעברם הרומאי. המילה ואיסור אכילת החזיר הופכים למרכזיים וטורדים את מנוחתם של הסופרים הרומים, בהיותם כרטיסי הכניסה ליהדות וביטוי להפניית העורף של המתגייר לעברו הרומאי. לעמדות כאלו שאף הפכו לדיונים ולוויכוחים הדים לא מעטים בספרות חז"ל.

אנטישמיות מאז ולתמיד?

את הספר "יודופוביה" אולי כדאי בעצם להתחיל מן הסוף. בפרק הסיכום של הספר מדובב שפר בצורה חזיתית את הסוגיה הבלתי-פתורה: "אנטישמיות מהי?". האם יש לאנטישמיות מאפיינים מובהקים המייחדים אותה מכל עוינות כלפי הזר והשונה? האם העוצמה הכמותית של העוינות והאיבה עושה את ההבדל? ובכלל, האם בכוחנו להניח את האצבע על הנקודה החמקמקה שבין שנאה "נורמלית" בין עמים הנעוצה במאבקים על שליטה ועל טובין לבין הפתולוגיה המכונה "אנטישמיות"?

עיקרו של הספר שלפנינו איננו במתן תשובות חתוכות בשאלות אלו. עם זאת, אין ספק שהוא מעורר למחשבה על המאפיינים המשותפים של האנטישמיות לדורותיה. השילוב בין האינטרסים הפוליטיים לעוינות הדתית-תרבותית נמשך והולך ממצרים של יב ואלכסנדריה ועד עידן מהפכת מובארכ. גם התפקיד המרכזי שממלאים היהודים בצמתים המרכזיים של הפוליטיקה העולמית לא השתנה מאז רומא ואלכסנדריה ועד מוסקבה וושינגטון במאה ה-20. אופי ההאשמות של היהודים כשונאי האנושות וכבעלי אופי שטני פושט צורה ולובש צורה מאז ועד אירופה של ימינו. ולבסוף, התוצאות האכזריות בדמות גירוש, טבח אכזרי וחורבן תמיד זהות. על אלו לעמוד מול עיניהם של מקבלי החלטות במדינת ישראל, אך גם לעורר שאלות תרבותיות עמוקות על האתגר העומד בפני דורנו עם שיבתה של היהדות אל ההיסטוריה העולמית והבינלאומית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר ב' תשע"א, 11.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 במרץ 2011, ב-גיליון ויקרא תשע"א - 709, עיון ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: