עולות ממדבר הדיבור / חנה פנחסי

 

עולם נשי שלם העובר דרך מטבח, אמהות, תשוקה ורוחניות נאגד לשתי חוברות של שירה משובחת שהן אירוע מסעיר. הכתיבה הגברית בתוכן משתלבת ולא משתלטת

                                    

משיב הרוח, עורכות: בכל סרלואי אולמן, יטבת פייאראיזן וייל, רות קרא-איוונוב קניאל, נעמה שק; לג-לד, נשים, חורף תשע"א, 104 + 106 עמ'

העורכות של  כתב העת לשירה "משיב הרוח" הוציאו קול קורא/ת ובקשו מנשים וגברים לשלוח אליהן שירים לגיליון שנושאו "נשים". אני לא יכולה אלא להסכים לתחושתן שהשפע שהגיע אליהן הוא ב"פרישה עשירה, מרהיבה ומרגשת". כל כך רב היה השפע עד שעלה על גדותיו והפך לשני גיליונות, כאילו חיכו רבים להתרחשות הזאת. מעבר לשירה המעולה והמגוונת שמכילות שתי החוברות האחיות, יש בהצטברות שבהן מעשה נוסף: הן בונות עולם של נשים, שלא ראיתי כמותו עד עתה. המנעד של הקיום הנשי רחב כל כך: התשוקה, המטבח, געגוע לגבר, כמיהה לאישה, וגם: בקשת הא-לוהים, יחסים עם האם, ואמהות, יצירה, זקנה ועוד. וגם אם מובן מאליו שכל אלה הם נושאים המעסיקים גם גברים, נקודות המבט המצטרפות בגיליונות נארגות לדבר מה חדש שהוא יפה וגדול מסך מרכיביו, והמבט בו מרומם נפש.

מראש, אני בוחרת להשהות את התובנות הפואטיות שלי על אודות ארגז הכלים של המשוררים בקובץ, שפתם היהודית-ישראלית כאחת, להתעלם לרגע מההקשר של "משיב הרוח" במרחב השירה העברית העכשווית. אני מבקשת לחלוק עם קוראים את ההתפעלות שלי. לצמצם מילים ולתת מקום לשירה, לתכניה ולרוח העולה ממנה.

הנה מבט מלמעלה אל כמה נושאים מרכזיים משני הקבצים. לאִמהות המשתנה בנו לאורך שנים יש בשירים נוכחות עזה. על האמהות של תחילת הדרך כותבת בכל סרלואי-אולמן, כשהיא פונה אל בתה: "כְּשֶׁאַתְּ לוֹמֶדֶת לִשְׁתּוֹת כּוֹס / אֲנִי מוֹצִיאָה לָךְ מַיִם מִן / הַסֶּלַע הַמֻּכֶּה שֶׁלִּי /חוּטִים תּוֹפְרִים אוֹתָנוּ / שְׁתִי וָעֶצֶב". רות קרא-איוונוב קניאל נוגעת בטירוף ובאימה שבאמהות: "כָּל בֹּקֶר שְׁנֵי יְלָדִים יוֹצְאִים בָּךְ מֵהַיַּעַר / וְשׂוֹרְדִים". שירה מסתיים בצירוף מבעית בכפל המשמעות שלו, היא קוראת לעצמה: "פָּנַיִךְ בַּשָּׂדֶה / הָסֵבִּי כְּמִיהוֹתַיִךְ, / וְתִתָּלִי בַּיְלָדִים". שירים נוספים משרטטים אמהות בשלה כמו שירה של מירי גלעד "דָּם אַחֵר" הכואבת את הפרידה: "גּוּף הַיְלָדִים נָקִי מִדַּם הַלֵּדָה מִזֶּה שָׁנִים./ חָמְרֵי עוֹלָם אֲחֵרִים מִשְׁתַּדְּלִים בִּבְשָׂרָם". בין שירי האמהות משובצים צילומים נהדרים של תמר צהר. צילומים בשחור לבן ממרחק מאופק, למשל של אמא ותינוק שרק נולד בבית חולים, מציעים אינטימיות חדשה. אפשר, אומר לנו הגיליון הזה באמצעות עושר של שירי אמהות, להחזיק יחד את כל המורכבות שבהיות אם: האימה, השמחה, הטירוף, הנחת והצער.

"משיב הרוח" מציע מופעים מזוקקים של אינטימיות. למשל, השיר "שכבות" של אמה שם-בה אילון שכוחו בוויתור המוחלט על שפה גבוהה ו'שירית' (כמה אני מתאפקת להביא רק את חלקו):  "יָד עַל הַגַּב./ כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב./ כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד הַמֻּנַּחַת עַל הַגַּב בְּרַכּוּת. / כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשֶׁמֻּנַּחַת עָלָיו יָד בְּרַכּוּת. /כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת הַלֵּב. / כְּשֶׁמֻּנָּח עַל גַּבּוֹ גַּב…". בפשטות, שכבות השיר ושכבות הגוף והלב מהדהדות זו את זו.

עוד ועוד שירים על אישה מול גבר מקיפים בשתי החוברות כמעט חיים שלמים, מהכאב של תשוקה לא ממומשת על "גּוּף בּוֹדֵד חוֹצֶה שְׁלוֹשִׁים", שכותבת שלומית נאור, "וְאִם בָּעֹל לֹא מָשַׁכְתִּי, מַדּוּעַ נִצְלַק הַבָּשָׂר? / וְלָמָּה נִטְמַן בִּי גּוּשׁ דָּם מַיִם אֲצוּרִים מָרִים / וְלֹא זֶרַע גֶּבֶר חוֹלֵף בְּשַׂר חַיִּים / וּמִי יִסְמֹךְ יָדַיִם, וּלְמִי בְּדִיּוּק אֶצְעַק?", ועד לשיר של פנינה פרנקל "מכתבים לאישי המת".

העושר של הגיליונות לא נקשר רק לבחירה במגוון רב של משוררות ומשוררים הכותבים בו אלא לאופן שבו מגיעות אליו ממרחקים נשים נוספות שמרחיבות את העולם הנשי אל מעבר לישראליות פרובינציאלית של כאן ועכשיו. אלה נשים שמרחיבות עבורנו את גבולות הארץ, השפה והמחשבה ואוכל להזכיר רק מעט מהן. למשל, על אמילי דיקנסון המשוררת האמריקנית כותב יורם ניסנוביץ':  "הָרוּחַ שֶׁל אֶמִילִי/ מַגִּיעָה אֶל תְּקוֹעַ וְקוֹדַחַת/ בָּאֲדָמָה". הנוכחות של דיקנסון בתקוע עושה משהו לשירה שלה כמו גם לתקוע. יונתן ברג כותב לאלחנדרה פיסארניק, משוררת יהודייה ארגנטינאית נודעת שהתאבדה ב-1972. באמצעותה הוא מסמן עוד אופק של  זהות יהודית רחוקה בשפה אחרת.

בין השירים משובצים מאמרים שהם פרוזה טובה. מחבריהם מוקירים את השירה והיא המושא של כתיבתם אבל אפשר לחוש כי הם לא רק מתבוננים בה אלא שואפים אליה. כל אחד מהכותבים תר בשירה אחר נפשו ומוצא בה, על כן, מחוזות שונים. יהודה ליבס כותב על ספפו מהאי היווני לסבוס שחיה במאה ה-6-7 לספירה ועל הדמיון בארוס שלה לזה של ספר הזוהר. ספפו, כמו הזוהר, אומר ליבס,  באה מאהבה. אילת נאה מציעה התבוננות חדשה ואוהבת במשוררת יונה וולך שהייתה בעיניה כבולה הנפש אבל חופשייה בלשון. שפרה אסולין כותבת על נוכחותה החדשה הכמעט חתרנית של השכינה בשירתה של סיון הר-שפי, ומיכל גוברין מדברת אהבה אל ירושלים באמצעות שיריו של פאול צלאן.

ויש כמה שירים מכמירי לב במיוחד, למשל זה של נעמה שקד על גֹמר בת דבלים, האישה הזונה שלקח הושע על פי ציווי א-להי, ושילדה לו 'ילדי זנונים'. באינטימיות נדירה כותבת נעמה שקד: "גֹּמֶר, אָמַרְתִּי לָהּ, מַה חָשַׁבְתְּ, מַה חָשַׁבְתְּ / כְּשֶׁהָלַכְתְּ אַחֲרֵי הָאִישׁ הַזֶּה, הוֹשֵׁעַ, גֶּבֶר מְטֹרָף /פָּעוּר לְרוּחוֹת, לְמִדְבָּר, לְקוֹל אֲ-דֹנָי /מַה נָּגַע בָּךְ שֶׁהָלַכְתְּ אִתּוֹ, שֶׁנָּתַתְּ לוֹ / גּוּף וִילָדִים… תַּגִּידִי גֹּמֶר, כְּשֶׁבָּא אֵלַיִךְ אִישׁ / הָאֱ-לֹהִים / הַאִם אָמַרְתְּ שֶׁתִּהְיִי אִתּוֹ / תָּמִיד, הַאִם כָּרַתְּ לוֹ בְּרִית / גֹּמֶר אֵיךְ קָרְאוּ אַחֲרַיִךְ אֵשֶׁת זְנוּנִים – / הָיִית עֵץ תְּאֵנָה, הָיִית דֶּרֶךְ בַּמִּדְבָּר, / הָיִית רַחוּמָה וְחַמָּה וְנִפְתֶּלֶת, גֶּזַע גּוּף נִפְתָּח / חֻפּוֹת עַלְוָה יָדַיִם יְרֻקּוֹת / גֹּמֶר גֹּמֶר תְּאֵנָה נוֹדֶדֶת, מַחֲסֶה וְצֵל לָאֶבְיוֹנִים / אֵיךְ חָשַׁב שֶׁתִּהְיִי שֶׁלּוֹ". סיום השיר מביא את החמלה, הקִרבה והנחמה אל שיאן: "עַכְשָׁו אֶחֱלֹץ נַעֲלַיִם מֵרַגְלַיִךְ הַדְּלוּיוֹת/ אַשְׁכִּיב אוֹתָךְ לָנוּחַ עַל הָאֲדָמָה". השיר הזה הוא בעיניי מופת למה שיכול לחולל מבט של אישה אחת באחרת. מבט שיכול לכונן אותה כאדם שלם מפני שהוא מבט שמבחין בה, בנפשה ובגופה, וככזה הוא מאפשר לנו לראות אותה, אולי בפעם הראשונה.

כתיבה רבה של גברים יש ב'משיב הרוח' החדש. זו כתיבה שיש בה קשב עמוק לנשיות הסובבת אותם, ולעצמם מולה. ההקשר שבו הם מונחים (איזו עריכה!) מפיק מהם את המיטב כך שקולם אינו משתלט, ואינו מכתיב טון ראוי. מתאפשרת כאן נוכחות של גברים לצד נשים בלי שהעולם הנשי ייבלע או ייאלם. והאפשרות הזו, יש לומר, איננה מובנת מאליה.

הנה למשל כותב יורם ניסנוביץ' על שרה המקראית. על הפסוק "וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה" שואל המדרש ועונה – "ושרה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה". לתמונה של האישה הנעולה מפני העולם, שהעולם מסוכן לה, מציע השיר פרשנות חדשה: "בְּתוֹךְ תֵּבָה אֲנִי ]שָׂרָה] בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת / תֵּבַת נְגִינָה צוֹחֶקֶת מִבִּפְנִים / הַאִם אֲנִי / זָהָב אוֹ מְנוֹרָה / פְּתַח אוֹתִי אַבְרָהָם זִיו / אִיקוֹנִין שֶׁלָּנוּ /יַבְהִיק" . התיבה החתומה מן המדרש הפכה בשיר לתיבה שיש לה תהודה, המפיקה צלילים. שרה הדוברת כאן איננה אם-כן (רק) קרבן ואף קולה מספיק לעצמו. ההזמנה שלה מובנת כהזדמנות גם עבור אברהם. אם יפתח את התיבה יגלה בה דברים שלא שיער על שרה, על עצמו ועל מה שביניהם. לרגעים נדמה לי שיש בשיר הבטחה רחבה יותר על אודות נשיות הטמונה בתיבות נעולות.

כתיבת שירה ופרוזה של נשים נתפסה במאה ה-19 ככניסה שלהן לעולם גברי. בימים ההם זוהתה הספרות עם שפת האב ושפת התרבות, והעט היה מטפורה לזכרות עצמה. גם הכותבות העבריות זוהו אז לעומת גברים: דבורה בארון הדהדה את צ'כוב, ולאה גולדברג נמדדה מול שלונסקי ובני דורו. גם היום הספרות הקנונית היא בעיקרה של גברים. דווקא על רקע זה מרגש לראות כיצד ב'משיב הרוח' גברים משתלבים בעדינות במרחב מובהק של נשים. אלה נשים שספגו את התרבות הקנונית כולה, היהודית והאחרת, אבל ארגו לתוכה את שפתן ועולמן. קולן הייחודי נשמע כאן באופן צלול, לצידם נשמעים גברים בקולם שלהם, והחידוש הזה מרגש מאוד.

העריכה המעודנת של שתי החוברות מאפשרת לשירים, למאמרים וליצירות להשתקף אלו באלו. לפני מאמרה של מיכל גוברין שהגיבורה שלה היא ירושלים נמצא שירה של יסמין כהן: "עֲשָׂרָה / שְׁבָרִים גָּזַל אוֹתִי הָעוֹלָם וְתִשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם, הָיִיתִי אִצְטַדְיוֹן עַכְשָׁו מְעָרַת קְבוּרָה…". ירושלים של יסמין כהן פולשת אל עירה של מיכל גוברין. ודוגמה נוספת: שיר של אדמיאל קוסמן מונח מול שירה של חמוטל בר יוסף. שירו של קוסמן מתבונן ברגע מתן הגט: "הָעִפָּרוֹן, שֶׁלֹּא כּוֹתֵב, נִקְרָא /לִרְשֹׁם, בַּשְּׁטָר: בְּעֵט (בַּרְזֶל), מִכְוָה (שֶׁל אֵשׁ)./ הַפֶּה, שֶׁלֹּא אוֹמֵר, יִקְרָא: הֲרֵי / אַתְּ, רַק (לִסְתֹּם), לֹא (לְפָרֵשׁ)./ הַיָּד, כְּרוּתָה, לְלֹא תְּנוּעָה, קוֹרֵאת בַּכְּתָב /פִּתְאֹם: אִשָּׁה (בּוֹכָה). אִישׁ (מִתְגָּרֵשׁ)". בדף מולו, שיר של חמוטל בר יוסף מציע את תבונת הזוגיות ארוכת השנים: "לָשֵׂאת בִּשְׁנַיִם אֶת הָאֶשְׁכֹּל הַלֹּא מְבֹרָר", חיים משותפים כמו משא ומסע של שני מרגלים המתעקשים על הזוגיות ארוכת השנים. "לְהַאֲמִין, לְהַאֲמִין בַּמְּתִיקוּת שֶׁל הַנִּשָּׂא עַל הַשֶּׁכֶם בִּשְׁנַיִם, / לִקְטֹף בַּחֲשַׁאי עֵנָב וְלָשִׂים אוֹתוֹ בַּפֶּה הֶאָהוּב. / לֹא לְבָרֵר". העריכה שהניחה את שני השירים הכנים הללו זה מול זה מזמינה את הקורא/ת להתבונן בשתי תמונות החיים הללו המפוכחות עד כאב ולבחור.

ארבע העורכות של 'משיב הרוח' לא מכריזות על כוונה לתקן את העולם, אבל לשם הן חותרות בעדינות נחושה, ובאופנים שונים. לכאורה אין להן מניפסט מוצהר אבל הוא משתמע כאשר הן מסמנות מאין נחלו נשים את שירן. פסוקי שיר השירים חובקים את השירים בפתיחה ובסיום. הגיליון נפתח בפסוק: "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר?". המסע בין השירים יענה אם-כן אט אט על השאלה 'מִי זֹאת', מי השירה ומי המשוררת שכעת עולה השחר שלה.

בפתח החוברת השנייה נפתחת השאלה עוד: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר?". הגיליון ננעל בתשובה מן הזוהר: "'מִן הַמִּדְבָּר' – מן הדיבור". הכתיבה של נשים היא אם כן מעבר ממדבָּר, משממה לדיבור, וזהו אירוע מסעיר בחדשנותו, אולי מהפכה. אלא שבעת ובעונה אחת דווקא עיגון הדברים בשיר השירים וההקשר של פרשנותו הזוהרית מבהיר כי הקול הנשי היה כאן מאז ומעולם: "כמו שנאמר 'וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה'". נראה שהשירה הזו היא גם התפתחות טבעית, וגם מהפכה גדולה. כך או כך, בשבילי יש בה משהו של גאולה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר ב' תשע"א, 11.3.2011

פורסמה ב-13 במרץ 2011, ב-גיליון ויקרא תשע"א - 709, שירה ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: