כפרתו של הכהן / אברהם סתיו (לפרשת ויקרא)

 

עיון בפרשיות החטאות מלמד שכפרתו של הכהן אינה מסתיימת בו בלבד, כמו בחטאת הנשיא, אלא דורשת את כפרת העם כולו. מעמדו כמורה רוחני הוא הגורם לכך

הכהן הגדול

פרק ד של ספר ויקרא מציג סדרה של ארבע חטאות: א. פר כהן משיח. ב. פר העלם דבר של ציבור. ג. שעיר נשיא. ד. חטאת יחיד (כשבה או שעירה). סדר זה שנוקטת התורה מעט מתמיה: לכאורה היה ראוי לפתוח בפרשיית פר העלם דבר של הציבור כולו, ורק לאחר מכן לפרט את קרבנותיהם של הכהן המשיח והנשיא, שני אנשי הציבור שכשלו. ומדוע התורה מפרידה בין פרו של הכהן לשעירו של הנשיא? ובכלל יש לתהות: מדוע קרבנו של כהן ששגג יהיה שונה מקרבנו של נשיא ששגג? בעוד שקרבן הנשיא (שעיר) דומה לקרבן יחיד (כבשה או שעירה), קרבן הכהן המשיח זהה דווקא לקרבנם של הציבור (פר)!

עיון בחטאתו של הכהן המשיח מעלה עוד מספר קשיים:

אִם הַכֹּהֵן הַמָּשיחַ יֶחֱטָא לְאַשמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת. וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאש הַפָּר וְשחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי ה'.

מה פשרן של המלים "לאשמת העם"? והרי הכהן עצמו חטא?

תמיהה בולטת נוספת בפרשייה זו היא היעדרן של המילים החותמות את שאר פרשיות החטאות: "ונסלח לו". הרמב"ן (ויקרא ד, ב) עמד על קושי זה:

ולא הזכיר בחטאת כהן המשיח "וכפר עליו ונסלח לו" כאשר הזכיר בשאר החוטאים בקהל ובנשיא ובהדיוט, אולי לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לא-להיו כי מלאך ה' צבאות הוא, וצריך להיותו נקי וטהר ידיים.

תשובתו של הרמב"ן דחוקה מעט, ואף כתבה בדרך "אולי", ודומה שיש לחפש אחר תשובה גם לתמיהה זו.

רצף ענייני

מיד לאחר פרשיית הכהן המשיח מובאת פרשיית העלם דבר של ציבור (יג-יד):

וְאִם כָּל עֲדַת יִשרָאֵל יִשגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשר לֹא תֵעָשינָה וְאָשמוּ. וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.

פתיחת הפרשייה, "ואם כל עדת ישראל ישגו", מלמדת על קישור מסוים בין פרשייה זו ובין זו שלפניה, חטאת הכהן המשיח, ונראה שקשר זה עוד הולך ומעמיק בהמשך. בתיאור הבאת דם הקרבן לאהל מועד נאמר:

וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד.

לכאורה אין סיבה לכך שדווקא הכהן המשיח יבצע פעולה זו, ובכל זאת התורה מקפידה על שיתופו בכפרה.

קשר בולט יותר ניתן לראות בתיאור מעשה ההקרבה של הפר (כ-כא):

וְעָשה לַפָּר כַּאֲשר עָשה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם. וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשרַף אֹתוֹ כַּאֲשר שרַף אֵת הַפָּר הָרִאשוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא.

נאמר כאן "כאשר עשה לפר החטאת" ו"כאשר שרף את הפר הראשון", כאשר הכוונה לפר הכהן המשיח. מלשונות אלו משמע בבירור שמדובר במקרה שבו כבר הוקרב פרו של הכהן הגדול קודם לכן, ועל כן הוא נקרא "הפר הראשון", על אף שלפי ההבנה המקובלת מדובר בסיפור אחר לגמרי!

נראה לפיכך שניתן ללמוד מכלל הדברים הבנה חדשה בנוגע ליחס שבין פר כהן משיח ופר העלם דבר. אין כאן שתי פרשיות מנותקות העוסקות במקרים שונים, אלא סיפור אחד בעל שני חלקים –  בחלק הראשון חוטא הכהן הגדול ומביא קרבן על עצמו, ובחלק השני גורם חטאו של הכהן לחטא של הציבור כולו ההולך בעקבותיו, וממילא יש צורך בקרבן על הציבור כולו. כך יתפרש הביטוי "לאשמת העם" כפשוטו. עוד יובן מכאן מדוע הכהן המשיח מעורב בכפרתו של העם – שהרי חטאו של העם תלוי בו.

גם את העדרו של הביטוי "ונסלח לו" לאחר תיאור הקרבת הפר של הכהן ניתן להבין לאור זאת. סיפור חטאו איננו מסתיים בקרבנו האישי אלא רק בכפרת פר העלם דבר של ציבור. את הביטוי "ונסלח להם" המובא בסוף תיאור הקרבת פרו של הציבור יש להבין לפיכך כמתייחס גם לציבור וגם לכהן הגדול.

השפעה על הציבור

חלוקת הפרשייה לשתי פרשיות נפרדות מלמדת על כך שלמעשה אין תלות בין שני הקרבנות. גם כהן משיח שלא החטיא את כל העם חייב להביא פר לכפר על עצמו, וגם ציבור שחטא ללא קשר לכהן מביא פר העלם דבר של ציבור. כך הבינו חז"ל את הדינים הללו, ובמסכת הוריות העוסקת בקרבנות אלו קיים נתק מוחלט בין שני הקרבנות. עם זאת, הקשר בין הקרבנות חוזר וניעור כאשר הסיפור המתואר בתורה מתרחש במלואו והכהן המשיח חוטא יחד עם העם. וכך נאמר בגמרת הוריות (יג ע"א):

תנו רבנן: "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון" – מה תלמוד לומר הראשון? שיהא ראשון קודם לפר העדה בכל מעשיו.

תנו רבנן: פר כהן משיח ופר העדה עומדים – פר כהן משיח קודם לפר העדה בכל מעשיו, הואיל ומשיח מכפר ועדה מתכפרת, דין הוא שיקדים המכפר למתכפר.

בשתי הברייתות הללו לא מפורש שיש קשר סיבתי-מהותי בין חטאו של הכהן הגדול ובין חטאו של הציבור, אך שתיהן עומדות על הקשר המקראי בין הפרשיות. הברייתא הראשונה עומדת על הדיוק הלשוני שבכינוי פר הכהן הגדול בשם "הפר הראשון", והברייתא השנייה מדגישה את הקשר התוכני ביניהן המתבטא בכך שאותו כהן משיח שחטא בפרשייה הראשונה הוא זה שמכפר על העם בפרשייה השנייה.

אם נשוב לרגע ונתבונן על מערכת פרשיות החטאת, דומה שעתה ניתן יהיה ללמוד ממנה על שני היבטים בחטאיהם של אנשי ציבור. ההיבט הבסיסי יותר בא לידי ביטוי בחטאת הנשיא. הנשיא הינו מנהיג אשר אחריות מוטלת על כתפיו וחשיבותו הלאומית רבה, ועל כן יש חומרה יתרה בחטאו והוא קובע קרבן משל עצמו. עם זאת, מדובר בחטא אישי, ועל כן ההבדל בינו ובין היחיד אינו גדול כל כך. היבט עמוק יותר בא לידי ביטוי בקרבנו של הכהן הגדול. חטאו של כהן הגדול המשמש מורה רוחני לעם משפיע לא רק על עצמו אלא על העם כולו, ועל כן חטאו נחשב כחטא של הציבור כולו וכך גם הקרבן הנדרש כדי לכפר עליו. כפרתו של הכהן הגדול אינה שלמה עד שיכפר ויטהר את חטא הציבור כולו.

אברהם סתיו לומד בישיבת הר עציון, מחבר הספר "כחלום יעוף – התמודדות עם אובדן הריון"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר ב' תשע"א, 11.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 במרץ 2011, ב-גיליון ויקרא תשע"א - 709, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: