צייר לי תקופה / שמואל פאוסט

כתבי יד עבריים מאוירים מספקים למתבונן חוויה חזותית ומסוגלים גם להפעיל יצרים בלשיים המגלים פרטים היסטוריים, תרבותיים וסוציולוגיים מרתקים. אוסף פרטי, מהחשובים בעולם, מוצג בימים אלה במוזיאון ישראל

מגילת אסתר

אפשר לחלוף על פני עוד מגילת אסתר בתערוכה. הלוא כבר ראינו רבות כמותה, את סיפור המגילה אנחנו מכירים והאיור נתון לשיפוט האסתטי ולטעמם של הצופים. אך דקה אחת של התבוננות בתשומת לב מעלה שלל חידות ותהיות היסטוריות, סוציולוגיות, הלכתיות ואמנותיות, שהתשובות עליהן מספרות סיפור אחר לגמרי של המגילה – סיפור כתיבתה.

כזאת היא למשל מגילה שנכתבה בונציה במחצית המאה ה-16 (שנת ה'שכ"ד – 1564), שהיא מן המגילות המאוירות המוקדמות ביותר הידועות כיום. ראשית, צדים את העין איורי המגילה, שכבר במבט ראשון נדמים נועזים ויוצאי דופן. בין עמוד לעמוד ניצבות על עמודים דמויות עירומות למחצה, שאינן מזכירות טיפוסי מלך, מלכה, שרים ומשרתים – המוכרים מאיורי מגילות אחרים. מבט נוסף מגלה שחלק מהדמויות נושאות אופי מיתולוגי – החלק העליון של גופן אנושי ורגליהן רגלי תיש, כדמות הסטיר במיתולוגיה היוונית. עירום בכלל, נשי בפרט והשראה מיתולוגית – אינם המוטיבים הצפויים ביותר לאיור ספר מקראי שהוא גם תשמיש קדושה יהודי. מבט מקרוב בפני הדמויות מעלה שהן מחויכות בעליל, נתון המצטרף אולי לבחירה במודל הסטיר – יצור נכלולי, שובב ומתהולל – שממנו נגזר הכינוי לסגנון הדרמטי 'סטירה', ואפשר שיחד הם מהווים פרשנות או התרשמות של האמן מתוכן המגילה.

אופן הכתיבה צד גם הוא את עין המתבונן. ידידי, חוקר המקרא וחובב היודאיקה ליאור גוטליב, שנלווה אליי לפגישה עם אוצרת התערוכה 'ביד אמן' במוזיאון ישראל, רחל צרפתי, העיר את תשומת לבנו לפרט מעניין. מילים מן המגילה הוצאו מהשורה ונכתבו ככותרות מעל הטקסט, מה שעשוי להעלות שאלה הלכתית לגבי כשרות המגילה לקריאה בציבור.

המגילה שכתבה אסתר

חתימת המגילה שכתבה שטעלינה היא אסתר, ונציה, 1564

אך מתברר שהפרט המעניין והפיקנטי ביותר לגבי המגילה אינו נעוץ בטקסט או באיורים, אלא בקולופון למגילה – מעין חתימה מפורטת או אחרית-דבר – שבדרך כלל עשוי לספק נתונים ביוגרפיים והיסטוריים מעניינים על שם הסופר, מזמין הספר, מועד סיום המלאכה ומקומו, נסיבות הכתיבה ועוד. במקרה זה, הפרט המעניין והמפתיע הוא מגדרי ומופיע מיד בראשית הקולופון:

אנכי שטעלינה בת הקצין כמר מנחם יצ"ו בכמר הראש הקצין יקותיאל זצ"ל כתבתי זאת המגילה וסיימתי אותה יום ג' שלשה ימים לחדש אדר שהוא טו יום לפיברירו שנת חמשת אלפים שלש מאות ועשרים וארבעה […].

המגילה נכתבה אפוא על ידי אישה, יודעת כתוב ובעלת עברית נאה, שסיימה את כתיבת המגילה כעשרה ימים לפני יום מקרא מגילה (עיון מהיר בלוח מעלה שיום ג' באדר באותה שנה נפל ביום רביעי וה-15 בפברואר ['טו יום לפיברירו'] ביום שלישי, כך שככל הנראה מלאכת הכתיבה הסתיימה ביום שלישי בערב). הצצה נוספת בצילום הפקסימיליה שעמד לרשותנו גרמה לידידי ולי להביט זה בזה מתוך השערה זהה. בעמוד האחרון של המגילה נדמה כי שתי מילים בראש פסוק עובו והובלטו במיוחד: "ותכתב אסתר". כותבת המגילה, שטעלינה, ככל הנראה אשטלינה – היא אסתר, השתעשעה כמנהג הסופרים ובסיוע עזר גרפי קל הנציחה לדורות את העובדה הראויה לציון, שאת מגילת אסתר זו כתבה אישה בשם אסתר.

מכיוון שלא מופיע שם מזמין הכתיבה, או האירוע שלשמו נכתבה, אין לדעת לאיזה צורך נכתבה המגילה ואת מי שימשה בפועל. הסופרת מעידה על כתיבתה בלבד ולא על מעשה האמנות. סביר להניח שאמן אחר אייר את המגילה. בתקופה זו רוב האיורים נעשו בסדנאותיהם של אמנים נוצרים. איטליה נודעה בדיאלוג התרבותי בין יהודים לנוצרים, בהשפעה ההדדית ובעבודה האמנותית המשותפת. היהודים אימצו לעצמם את אורחות החיים של בני המעמדות הגבוהים והיו שותפים לפריחת האמנות והתרבות, וההומניסטים ובני האצולה הנוצרים גילו עניין בלימוד לשון הקודש העברית ונהגו להזמין לעצמם כתבי-יד עבריים מאוירים. אפשר אפוא שמגילתה של שטעלינה נכתבה עבור מלומד נוצרי או אציל ונציאני, או שבני הקהילה או המשפחה היהודית האיטלקית שאחזו בה יכלו להכיל בקלות מגילה כתובה ביד אישה ומעוטרת ביד נועזת.

פיוט והגשמה בקורפו

חוה נולדת מצלע אדם. איור מתוך 'מכלול הריסון', קורפו 1720

מה שנראה כשיתוף פעולה אמנותי יהודי-נוצרי מסוג אחר מתבטא כ-160 שנים לאחר מכן בספרון יפהפה ומיוחד שנודע בשם 'מכלול הריסון'. הספרון, שנחשב בתחילה ליצירה איטלקית בת המאה ה-17, מוכח עכשיו כיצירה מהאי קורפו מראשית המאה ה-18. כתב היד העשיר והמגוון כולל פיוטים, תפילות, ציטוטים ממסכת אבות וממקורות אחרים, ברכות, שירת משוררי יהדות ספרד ושירים לטקס חתונה שנכתבו במיוחד לספר. מול כל עמוד של כתב היד מופיע איור לסצנה כלשהי מספר בראשית, שבתחתיתו נכתב הפסוק שאליו הוא מתייחס (בסך הכול ישנם 60 איורים). מן הטקסטים ומבחירת האיורים – שאמנם אינם מתייחסים ישירות לטקסט שמולם – נראה שהספר הוזמן כמתנת חתונה לכלה מאחת המשפחות המיוחסות בקורפו.

האיורים הצבעוניים, שנעשו ביד מיומנת וברמה גבוהה, מציגים סצנות מגוונות, ולא מאוד מקובלות בבחירת איורים לתנ"ך, כבנות לוט ואביהן ועוד. חלקם נועז במיוחד ולא שגרתי, הן בהכללת עירום, ומה שמפתיע יותר – בהאנשת דמותו של האל. כמה מהאיורים, כגון תיאורי הבריאה, כוללים דמות אדם נכבד ורם קומה, לבוש גלימות ובעל זקן ארוך ושב, שעל ראשו כתר מלכות, בתפקיד הבורא. הגשמה אסורה ומאוד לא מקובלת, בלשון המעטה, בקרב היהודים. האמן, קרוב לוודאי, אינו יהודי, אך הזמנת האיורים או הכללתם בספר, שאף אם אינו תשמיש קדושה מקובל הרי הוא גדוש במקורות מסורתיים שהועתקו ונכתבו על ידי סופר יהודי בעבור משפחה בת הקהילה היהודית, עשויה ללמד רבות על תרבותם היהודית. תרבות המעלה על נס תפילות וברכות, פיוטים וציטוטים מסורתיים, לצד שירת ימי הביניים ושירי הזמן, ומתהדרת בפסוקים ובאיורים תנ"כיים המשקפים תפיסות לא שמרניות של כתבי הקודש.

פסוקים נדירים על קמע

המגילה האיטלקית והספרון מקורפו הם חלק מאוסף ברגינסקי, שהוא אחד האוספים הפרטיים החשובים והנדירים בעולם לכתבי-יד עבריים מאוירים ולספרים מודפסים, רכושו של האספן השוויצרי רנה ברגינסקי. מתוך האוסף, המכיל מאות פריטים, חלקם נדירים, מוצגים בימים אלה כ-100 פריטים במוזיאון ישראל, בתערוכה נודדת אשר הוצגה כבר באמסטרדם ובניו-יורק ומהווה חשיפה ראשונה של האוסף לקהל. 100 היצירות משתרעות על פני כ-1,400 שנה ובהן מגילות, כתוּבות, הגדות, ספרי תנ"ך ותפילה ועוד. המגילה האיטלקית של שטעלינה לא מופיעה בקטלוג המפואר לתערוכה מכיוון שהיא רכישה חדשה של האספן, והיא מופיעה לראשונה בתצוגה זו.

אחד הפריטים החשובים והנדירים ביותר באוסף, והקדום שבהם, הוא קמע להולך בדרכים, המכונה 'שמע ישראל' ושנכתב כנראה בארץ-ישראל. זהו תליון זעיר שעליו חקוקים ארבעת הפסוקים הראשונים של 'שמע ישראל' מספר דברים, ובהם שזורים פסוק מתהלים ופסוק ממשלי. בשונה מפריטי התערוכה הנודדת, קמע זה נמסר בהשאלת קבע למוזיאון. הקמע מתוארך למאות ה-6 או ה-7 לספירה והוא עדות נדירה של טקסט מקראי מתקופה ארוכה (בין המאה ה-2 למאה ה-10 לספירה) שממנה כמעט לא נותרו עדויות של קטעי מקרא. כדי להמחיש את הרצף ואת שבירת 'תקופת הדממה' התנ"כית על ידי הקמע הנדיר, הוא מוצג בתערוכה הנוכחית בין העדות המוקדמת ביותר של טקסט מקראי – קטע מספר ישעיהו ממגילות ים המלח מן המאה ה-1 לפני הספירה, ובין טקסט מקראי מימי הביניים – 'כתר ארם צובא' מהמאה ה-10, שניהם מאוספי מוזיאון ישראל.

משני צידי הגירוש

שתי שנים אחר הגירוש. קולפון לספר תורה וכתבים שנחתם בפורטוגל, 1494

אם כתבי יד של המקרא מתקופת העת העתיקה לא נשתמרו בידינו, הרי שכתבים מימי הביניים שהגיעו לידינו מכילים כמות נכבדה של ספרי תנ"ך מאוירים. מספרד שלפני גירוש היהודים שרדו ספרים שרובם נכתבו ואוירו אחרי כיבוש ספרד בידי הנוצרים בשנת 1245. אמנות איור הספר פרחה אז, כשבאופן מעניין ניכרת בספרי התנ"ך השפעתה המובהקת של האמנות המוסלמית דווקא, הנמנעת מכל תיאור פיגורטיבי של אדם וחי ומצטיינת בשלל עיטורים גיאומטריים ומוטיבים של צמחים, בעוד שהגדות לפסח וספרי מדע, בני אותו זמן ואותם אזורים, כוללים עיטורי דמויות אדם ובעלי חיים שהושפעו מן האמנות הנוצרית-גותית. במאה ה-15 התדרדר מצבם של יהודי ספרד, וכתבי-היד שיצאו אז מתחת ידיהם היו פשוטים וצנועים.

בתערוכה מוצג ספר תנ"ך תוצרת ספרד, כתוב בכתב יד מדויק ומרהיב ביופיו. כתב היד כולל את הערות המסורה הגדולה והקטנה ומשלב אותן בעמודי הספר. אנו יודעים כי הספר שהה בספריית מנזר כרמליטי בפירנצה עד שנבזז בידי כוחות נפוליאון, וכנראה הגיע לזמן קצר גם לספריית הוותיקן בטרם עבר לידיים פרטיות. כתב היד המקורי חולק לשני חלקים שלכל אחד מהם קולופון משלו, שנכתב על ידי אותו סופר בנוסח זהה כמעט. ההבדל הטמון ב'כמעט' הוא משמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

הקולופון המצוי בסוף החלק השני (המקורי, לפני הכריכה מחדש) פותח בזהות הסופר: 'אני יצחק הספר ב'ר ישי ס"ט בן ששון כתבתי אלו שמונה נביאים ראשונים ואחרונים', וממשיך בזהות הגביר מזמין הספר ובברכות לו ולמשפחתו. הפרט המעניין הוא תאריך הכתיבה: 'וסיימתים ביום שני תשעה ימים לירח אלול שנת חמשת אלפים ומאתים וחמשים ואחת ליצירה באקניה'. כלומר, כתיבת חלק זה של התנ"ך הסתיימה באוגוסט 1491 בעיירה אוקנה שבמחוז טולדו, פחות משנה לפני גירוש יהודי ספרד.

החלק המקורי הראשון של ספר התנ"ך מסתיים בקולופון המכיל ברכות זהות לגביר ובניו ופותח כך: 'אני יצחק […] כתבתי ומסרתי והגהתי (כאן התייחסות להעתקת המסורה וההגהות. ש"פ) אלו חמשה חומשי תורה וכתובים בעזרת האל יושב הכרובים'. שוב, הפרט ההיסטורי המעניין מצוי בסוף הקולופון: 'וסיימתים ביום שני שני ימים לחדש כסלו' – עד כאן ציון תאריך מקובל, אך לפני ציון השנה מוסיף יצחק הסופר נקודת ציון היסטורית שאינו יכול להתעלם ממנה – 'שתי שנים אחר הגרוש מקשטיליא שנת חמשת אלפים ומאתים וחמשים וחמש לבריא' עולם במדינת איבורה אשר במלכות פורטקאל'.

הסיפור המעניין ביותר מצוי אפוא בשתיקה שבין שני הקולופונים, הזהים כמעט. כשבעה חודשים לאחר שסיים הסופר בנחת את כתיבת ספרי הנביאים הוצא בספרד צו הגירוש ליהודים. בתוך ארבעה חודשים התחוללה מהומת עולם – יהודים התנצרו ושינו את מקומם, אחרים ניסו למכור בהפסד את נכסיהם והתכוננו לנטישה בהולה והלגירה בדרכי ים ויבשה לארצות אחרות. הסופר יצחק בן ישי בן ששון נמלט, כמסתבר, לאבורה שבפורטוגל. בתום שנתיים וכמה חודשים של בהלה, נטישה, הגירה והתאקלמות מחודשת, סיים יצחק את השלמת העתקת ספר התנ"ך שכתב עבור הגביר ר' אברהם ס"ט בן יעקב בראשית חודש כסלו ה'רנ"ה (1494). עד כאן הלימוד ההיסטורי מתוך החתימות. סוגיה מעניינת ובלתי פתורה אחרת העולה מכאן היא סדר ההעתקה, שעל פי הקולופונים נשמעת מעט מוזרה – כתיבת ספרי הנביאים תחילה, ולאחריהם חומשי התורה והכתובים.

כתובה – קצת אחרת

כתובה לשבועות, גיבלטר, המאה ה-19

כתוּבּות הן בין הפריטים המצויים ביותר בין כתבי היד העבריים המאוירים, הן ממזרח והן ממערב. מהן אפשר ללמוד רבות על מנהגים, כמובן על שמות ותאריכים ובעיקר על השפעות אמנותיות מגוונות. אוסף ברגינסקי כולל גם הוא מבחר מרשים של כתובות, בעיקר מאיטליה, שבמאות ה-17 וה-18 נעשתה למרכז החשוב ביותר לעיטור כתובות. על אף הגיוון האמנותי הרב לרוב מדובר על טפסים דומים, אך התצוגה הנוכחית כוללת כתובות נדירות ויוצאות דופן גם בתוכנן. ביניהן, כתובה שומרונית משכם וכתובה של עדת הקראים מחצי-האי קרים.

על אף הבידול מהתורה שבעל פה ומההלכות הרבניות, הושפעו עדות אלה מכמה הלכות ומנהגים רבניים וביניהם כתיבת הכתובּה. הכתובּה הקראית, מן המאה ה-19, כתובה עברית (בשונה מהכתובּה הרבנית הכתובה ארמית) ומחולקת לשני חלקים: בחלק העליון 'שטר נישואין', הכולל את הצהרת החתן ומחויבויותיו כבעל, את הסכמת הכלה ואת מחויבותם המשותפת ללוח הקראי; החלק השני, התחתון, הוא 'שטר כתובה', הכולל התחייבויות כספיות של החתן ורשימה מפורטת של הנדוניה. הכתובה השומרונית היא מראשית המאה ה-20 (1905) ונכתבה בשכם, בעברית-שומרונית ובכתב שומרוני (התפתחות של הכתב העברי העתיק). בנוסף לפרטי החתן והכלה, תאריך החתונה ותנאי קשר הנישואין, מכילה הכתובה פתיחה של פסוקים מחורזים ואת חתימותיהם של הכהן, הסופר ושאר נכבדי הקהילה. נאמנות לצו המקראי בעשרת הדיברות, נמנעות הכתובות הללו מאיורים פיגורטיביים כלשהם – בניגוד לאחיותיהן מאיטליה, למשל, הכוללות דמויות אדם ובעלי חיים – והן כוללות עיטורי פרחים ועיטורים גיאומטריים בלבד.

'כתובה' מיוחדת אחרת היא הכתובה האלגורית. על פי מנהג קבלי, שנפוץ בקרב כמה קהילות ספרדיות, הוכנה כתובה מיוחדת לחג השבועות, המדמה את ברית הנישואין בין החתן, עם ישראל, לבין התורה, כלתו, והוקראה בבית הכנסת לפני קריאת התורה. הטקסט הנפוץ יותר לכתובה מעין זו נכתב על ידי רבי ישראל נג'ארה, מקובל צפתי בן המאה ה-16. החתן המהולל, ישראל, מתואר כשליט ונבחר מכל האומות. הכלה, הנעימה וכלילת המעלות, היא התורה. אביה, הקב"ה, מצייד את הכלה בנדוניה של מצוות עשה ואל תעשה. החתן מקבל עליו את הנדוניה, מתחייב שלא לשאת אישה אחרת על פניה ולא לנטשה לעולם. עדי הכתובה הם השמים והארץ, מקום החתונה הוא אולמי הר סיני ומועדה הוא יום שישי, ו' בסיון ב'תמ"ח. הכתובה המוצגת בתערוכה נעשתה בגיברלטר במאה ה-19. עיטורה הוא דמוי ההיכל, ארון הקודש, בבית הכנסת הספרדי בגיברלטר. שם בית הכנסת, 'נפוצות יהודה', מופיע בלוחית שבראש העיטור. הכתר הנעוץ בראש לוחות הברית הוא כמובן כתר תורה, אך עיצובו זהה לסמל האימפריה השלטת – כתר הממלכה הבריטית.

רוטשילד מאיירת הגדה

משפחה יהודית בליל הסדר מתוך הגדת שרלוט פון רוטשילד

בפתיחה הוזכרה המגילה שנכתבה על ידי סופרת יהודייה במאה ה-16. עם הכניסה למאה ה-19 אפשר לחתום סיפור זה בכתב היד, היחיד הידוע לנו, שאויר על ידי אישה יהודייה. ולא אישה אנונימית, אלא בת למשפחת רוטשילד הידועה. אוסף ברגינסקי כולל כמה כתבי יד מן המאה ה-19 שהשתייכו לבני משפחת רוטשילד. הבולטת שבהם היא הגדה לפסח, מפוארת במיוחד, אשר צוירה בשנת 1842 על ידי שרלוט פון רוטשילד (1859-1807), בת המשפחה תושבת וינה.

ההגדה של שרלוט פון רוטשילד יועדה כמתנת יום הולדת 70 לדודהּ, אמשל מאיר רוטשילד, שישב בפרנקפורט. לצורך הכנת ההגדה שכרה שרלוט את שירותיו של הסופר-המעתיק אליעזר זוסמאן ממזריטש שכתב את הטקסט בעברית ובגרמנית. היא שאלה כתבי-יד מקוריים מן הספרייה בפאריס שהובאו לביתה (פעולה חריגה למדי בהתנהלותן של ספריות) כדי להתרשם מהם ולהעתיק מוטיבים לאיורי ההגדה מעשה ידיה. ניכר שפון רוטשילד העתיקה איורים מכתבי-יד עבריים מן המאה ה-18 ובעיקר מ'הגדת אמשטרדם' וכן אחדים מציוריו של הצייר היהודי הנודע מוריץ דניאל אופנהיים, מנחה העבודה.

אופנהיים היה צייר הדיוקנאות של בני משפחת רוטשילד, יועץ לאוסף האמנות של אנסלם רוטשילד – בעלה של שרלוט, והמורה לאמנות שלה. המכירים את סדרת ציורי המשפחה המפורסמת של אופנהיים יזהו מיד את השפעתו הברורה, ויתהו שמא אין האיורים אלא מעשה ידיו של המורה עצמו.

התערוכה במוזיאון ישראל נפתחה ב-1 בדצמבר 2010, ליל נר ראשון של חנוכה תשע"א, ותימשך עד אפריל 2011. הזדמנות מצוינת להתרשם מעושר הידע והאסתטיקה הטמון בכתבי היד העבריים. לאותם אלה שיבחרו להגיע בחג החנוכה ושזהו להם ביקורם הראשון במוזיאון ישראל המחודש, מומלץ להיעצר גם מול קיר החנוכיות המיוחד שעוצב במסגרת חידושו של המוזיאון.

 

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: