פחות היסטוריה, יותר משאלות לב / חבצלת פרבר

ההיסטוריה העלומה של ימי בית ראשון מובהרת בספר באופן חלקי, ולכן מהווה בסיס רעוע להצגת התזה המרכזית – ירמיהו כפובליציסט המגיב לאירועי זמנו. הסגנון וציטוטי האקטואליה נדמים כניסיון קריצה מנמיך לקורא החילוני

ירמיהו – גורלו של חוזה

בנימין לאו

ידיעות ספרים, 2010, 278 עמ'

 

במבוא לספר מגדיר המחבר את תפיסתו לגבי מעמדו החברתי-היסטורי של הנביא ירמיהו: "בתרגום זהיר למציאות החברתית שבה אנו חיים, נקל יהיה למקם את הנביא בעמדת הפובליציסט. אותו מקצוע ייחודי, שבו עומד אדם מחוץ למערכת ומשתדל בכל כוח כתיבתו או דיבורו לשכנע את קהלו בצדקת דבריו ובסכנה האורבת להם אם לא יקשיבו לו…". ומטרת הספר: "השוואת הנביא לפובליציסט אינה באה להפחית מקומת הנביא, אלא להגביה את התביעה מאנשי הפובליציסטיקה". שני הציטוטים האלה מסבירים וממחישים הן את תוכנו של הספר והן את רוחו, סגנונו והלשון שבה הוא כתוב.

אתחיל בעניין מטרת הספר וקהל היעד שלו. סגנון הכתיבה, שעל גבול הכתיבה העיתונאית ("גם אם ארבע מאות נביאים משדרים אותה תובנה"; או על המלך יאשיהו: "למתג את עצמך נגד האימפריה השולטת") מסגיר את המקום שאליו מנמיך המחבר כדי לזכות בקהל שאינו קורא בדרך כלל ספרים מסוג זה, ואגב כך גם חושף הבנה רופפת של המילים. גם ביטוי הסלנג "לא סופרים אותו" מופיע (אמנם במירכאות) במספר מקומות בספר. מסקנה: הספר מיועד לקורא החילוני, והמחבר מדבר אליו במה שהוא חושב לשפתו. גם ההשוואה של נביא לפובליציסט כלולה בקטגוריה הזאת. הדבר כשלעצמו אינו גנאי: להיפך. אחת הבעיות של הכתיבה הדתית היא חוסר נגישותה לציבור הרחב בגלל אוצר המילים שלה. אבל זילות השפה למטרה זו היא כבר עניין אחר.

הפנייה אל קהל יעד חילוני (ואולי אף בצד הפוליטי השמאלי) מסבירה אולי גם אחדות מן הסטיות מן הנושא המרכזי. כך הפרק "ירמיהו בעיני החברה הציונית", שבעיניי הוא מיותר ולא שייך לעניין, ועוד יותר ממנו ההערות השוליות הנרחבות שכוללות, למשל, ציטוט של נשיא המדינה שמעון פרס ואפילו רצח רבין לא נפקד מהן. נראה שהמחבר מבקש לגיטימציה לספר בעיני קהל היעד באמצעות אזכורים אלה, בקריצת 'אני מן הצד שלכם ויודע מה מדבר אליכם ומה חשוב לכם'.

נחזור לתזה המרכזית של הספר. ירמיהו, לפי המחבר, הוא בגדר הפובליציסט של אותם ימים. ומכאן הוא מנתח את נבואות ירמיהו על רקע ההתרחשויות החברתיות, התרבותיות והגיאו-פוליטיות בממלכת יהודה ובאזור בכללותו. כאן מתחילות הבעיות. ההיסטוריה של ימי הבית הראשון מסובכת ועלומה למדי. אם עד ימי דוד ושלמה הדברים פחות או יותר מוכרים בעזרת ספרי התנ"ך ה"היסטוריים" – יהושע, שופטים וכדומה, הרי אחרי פיצול הממלכה העניין מסתבך, והמידע שיש לבוגר מערכת החינוך – הדתית והחילונית כאחד – מעורפל. כדי לקשור את ה"פובליציסט" ירמיהו עם ההתרחשויות בנות זמנו הספר מתיימר להבהיר את התמונה, אך עושה זאת באופן חלקי שאינו משיג את מטרתו. כשם שהמחבר אינו מניח שקוראיו מכירים את ספר ירמיהו, עוד יותר מכך הוא אינו יכול להניח שהם מכירים את ההיסטוריה של הממלכות באותה תקופה – הן הממלכות שלנו והן הנוכריות.

כאן ניכר חסרונם של שני עזרים דידקטיים: האחד – תרשים תאריכים ומקבילות: מלכי יהודה,  מלכים ואירועים בממלכת ישראל והממלכות שמסביב: ארם, אשור, בבל ומצרים. מכיוון שירמיהו ליווה שורה של מלכים ושרשרת של אירועים פוליטיים מורכבים, תרשים כזה היה מקל על ההבנה ומאפשר לעקוב אחר טיעוני המחבר לגבי תוכנם העדכני של דברי ירמיהו. עוד נחוצות מפות סכמטיות של האזור וממלכותיו, שיבהירו במידה מסוימת את התמונה: מי הם הצדדים, על מה ובין מי התנהלו המאבקים. אבל אלה הם עזרים בלבד.

הקושי העיקרי הוא כמובן בידע הלקוי על התקופה – הן זו שקדמה לירמיהו, והן תקופת חייו  והשנים שלאחר מותו. כדי לבחון את התזה של המחבר, שלפיה ירמיהו עסק בפובליציסטיקה המכוונת למצבים ולאירועים בני זמנו, על הקורא לדעת את העובדות ההיסטוריות. המידע שמביא המחבר, ובעיקר בחלק הראשון של הספר (עמ' 27- 104) ובנוגע למלכים שקדמו ליאשיהו, הוא כל כך דל, שכמעט לא ניתן להבין ממנו דבר.

למשל ביחס לחורבן ממלכת ישראל וגלות "עשרת השבטים": מתי, על ידי מי, מה קרה? מה הסיפור של "שארית ישראל" שנותרה בארץ? או בפרק על השנים 627-622 לפנה"ס (מעמ' 42 והלאה), כשהמחבר מתייחס לניסיון של יאשיהו להשיב אליו את שרידי ממלכת ישראל שנותרו בארץ. המחבר מזכיר מגילות יוחסין ונאמנויות לוקליות (התייחסות ל"אפרים", לשילה ובית-אל לעומת "ירושלים" ובית דוד, "בני רחל" לעומת "בני לאה" וכדומה). אבל מבלי לקבל יותר מידע על הרקע ההיסטורי, אי אפשר אפילו להתחיל להתמודד עם הסוגיות הסבוכות הללו, ובוודאי שאי אפשר להתייחס לטקסטים המצוטטים, שבהם לטענת המחבר ירמיהו מנסה "לשווק" את רעיון אחדות ישראל ליושבי השומרון.

נוסף על כך, מאחר שאין בדבריו של ירמיהו אזכורים לאירועים ספציפיים מתקופה זו (עד מותו של יאשיהו), רוב ניסיונות השיוך של הנבואות למאורעות קונקרטיים אינם משכנעים. על סמך מה מניח מחבר הספר שהכוונה ב"שובה משבה ישראל" היא דווקא אל שארית ישראל באזור השומרון, ולא, כפי הפרשנות המתבקשת, תשובה אל שמירת התורה ואל ה' ועזיבת מנהגי הגויים? לבד ממקרה אחד להלן, כל החלק הראשון של הספר עושה רושם ספקולטיבי, המבוסס על אילוץ הטקסטים בידי המחבר לשמש למימוש משאלות לבו.

חריג אחד בחלק הראשון של הספר הוא הפרק העוסק בגילוי התורה במקדש על ידי יאשיהו. כאן נעזר המחבר בציטוטים ממקורות נוספים (מלכים, דברי הימים והתלמוד) – והפרק מכיל מידע היסטורי רב ומעניין. גם הקישור של דברי ירמיהו לאירועים ההיסטוריים נראה מבוסס יותר (עמ' 75): מצד אחד אנו שומעים על מעמד כריתת הברית של יאשיהו עם העם לשמירת התורה. וירמיהו בנבואתו אומר: "שמעו את דברי הברית הזאת… ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת אשר ציוויתי…". בנקודה זו יכולה להתקבל טענת המחבר: ירמיהו הנביא הופך לאותה דמות של פובליציסט שהספר מנסה לייחס לו, וכדברי המחבר: "דבר ד' פועם בו וקורא לו לצאת למסע התעוררות…".

החלקים השני והשלישי, תקופת המלכים יהויקים, יהויכין וצדקיהו עד לחורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל (609-586 לפנה"ס), מוצלחים בהרבה. כאן מלאכתו של המחבר קלה יותר. המקורות ההיסטוריים מרובים וברורים יותר והמצב חד ממדי: אין יותר "ישראל" – יש רק ממלכת יהודה. מולה עומדות בבל ומצרים בלבד, ולא ארם, אשור ובבל מצפון ומצרים מדרום. קל יותר לעקוב אחר ההתרחשויות וגם רמת פירוט מועטה מספיקה לענייננו. יתר על כן, ספר ירמיהו עצמו מכיל נתונים עובדתיים והיסטוריים – וקל למחבר בן זמננו להיאחז בזה.

הערה מכיוון אחר: כדי לעבות את הטקסט, למשוך את הקורא החילוני או להסיח את דעתנו מן הבסיס הרעוע שעליו עומד חלק גדול מן הספר, יש בו כל מיני הרחבות, תוספות וציטוטים שתרומתם אינה ברורה. כך קטעי השירה המקדימים כל פרק בספר – מעלי מוהר ונעמי שמר ועד שלמה אלקבץ וביאליק. כך מדרשים שעוסקים בעניינים דומים אבל בזמנים אחרים ועוד. יש גם אמירות תמוהות, שקורא שאינו בקי בחידושי הארכיאולוגיה יינגף בהן. כזו היא ההתייחסות לקבר רחל. אכן, יש חוקרים הממקמים אותו בנחלת בנימין, אבל אי אפשר להתייחס לעניין המיקום האלטרנטיבי כמוגמר ולתלות עליו תילים של פרשנות, כאשר ההצעות האלטרנטיביות – שאינן מגובות בראיות חותכות – לא התקבלו.  ומצד שני אי אפשר בה בעת להסכים – בגוף הטקסט ובהערת שוליים לא קצרה – למיקום המסורתי ולנסות לאחוז בחבל משני קצותיו (עמ' 50-53).

לסיכום, לעניות דעתי ניתן היה להסתפק בחלקים השני והשלישי של הספר כדי לממש את מטרתו "להגביה את התביעה מאנשי הפובליציסטיקה". ירמיהו, שכל ימיו הסתבך במעורבות בעניינים מדיניים מחד גיסא ובהטפה כנגד סטיות דתיות וחברתיות מאידך גיסא, משתלב כאן היטב בתפקיד הפובליציסטי שמייעד לו הרב לאו. ואם ילמדו הפובליציסטים שלנו מכאן שסוגיות של זהות תרבותית ודתית ובעיות של צדק וחברה אינן פחות חשובות מבעיות פוליטיות, נצא אנחנו והמחבר נשכרים.

 

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-ביקורת ספרים, גיליון וישלח תשע"א - 693, יהדות, עיון ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: