על גגות תל-אביב / ישראל רוזנסון

שילובה של מנורת החנוכה על גגות בתי הכנסת ומגדלי המים הוא מנהג שצמח ביישוב העברי, ודילג – כמו חג החנוכה כולו – אל מעבר לחלוקות הדתיות המקובלות. אור מתל אביב

"מפיצה את קרני אורה על כל הסביבה". מגדל המים בתל אביב ובראשו החנוכייה
צילום: אבישי טייכר

אינני יודע כמה מבין הקוראים ימצאו עניין בפרטים הטכניים הבאים: "המגדל בנוי על גבעה רמה הנמצאת בגובה 34 מטר מעל פני הים. גובה המגדל הוא 12 מטר, גובה הבריכה 6 מטרים"; הכוונה מכל מקום היא למגדל המים של תל אביב ברחוב מזא"ה שנבנה בשנים 1926-1924, מגדל המים השני של העיר (הראשון נהרס). לפני שאומר דבר מה על דוד סמילנסקי, שסיפק את המידע המדויק, ועל הבימה שבה הועלה לראשונה על הכתב, אציין כי הפרטים הללו לא הובאו כאן, שנים אחרי כתיבתם, אלא כדי לצייר את הזירה הבאה:

[…] ראוי להזכיר כאן שעיריית תל אביב הקימה על מגדל המים המרכזי ברחוב מזא"ה חנוכייה חשמלית. […] ומעל הבריכה [=של המגדל] הוקמה חנוכייה חשמלית המסתובבת על צירה ומפיצה את קרני אורה על כל הסביבה…

כך נכתב בניסוחו של סמילנסקי.

מגדל המים של תל אביב לא היה שונה ממגדלים אחרים שנבנו לעשרות ולמאות ברחבי ארץ ישראל המתחדשת. תמונות מאותם ימים מיטיבות להעיד כי בשנותיו הראשונות בלט המגדל התל אביבי מאוד על רקע החולות והמבנים הנמוכים שבסביבתו. כשהתרחבה העיר קמו לו מתחרים ודמותו נבלעה קמעא, ועדיין נותר 'משכמו ומעלה'. תחושת המתבונן הייתה כי בהיותו ממוקם בין מבני מגורים הוא בולט פחות מחבריו בהתיישבות העובדת, אך מנגד, כמגדלה של עיר היה גדול ואיתן מהם; בין כך ובין כך, היה הוא בזמנו המבנה הגבוה בעיר.

תזמורת מכבי האש

הוא הדין באשר לסמליות; מן המפורסמות הוא שמגדלי מים נתפסו בהתיישבות הציונית (ולא רק בה) כהרבה מעבר למאגרי-ספקי מים גרידא. בדיעבד מגדירים אותם כאייקונים-תרבותיים, אך אין ספק שעוצמתם הסימבולית הובחנה היטב היטב גם ב'זמן אמת', עת התנוססו בנוף ההתיישבותי כשהם משדרים רוב עוצמה וכוח. בלשון מקורות חנוכה, לא סמלים של 'בימים ההם' אלא סמלים הפועלים ומשפיעים 'בזמן הזה'. מגדל המים של תל אביב נתפס כאחד ממבניה החשובים ועוגן בסמלי העיר ובסיפורים שנרקמו בה.

במחקרים הלא-מועטים שנערכו על מעמדם של 'מגדלי המים' שבנוף הפיסי ובתודעה צוינו תפקידיהם, החל מהתפקוד המקורי – הסדרת זרימת המים ליישוב וויסותה – עבור למעמד המיוחד בעולם הציוני בהקשרים של ביטחון והגנה, וכלה בתפיסתו של המגדל כציון דרך בנוף, זיכרון במרחב, מעין אנדרטה וסמל, הפועל הן בכוח המים החיים שהוא אוצר והן בגין זיכרונות, שמטבעם כרוכים בזכר המתים, מימי מצור וקרב.

פה ושם הוזכר גם תפקיד המגדל בהארה (כולל איתות למרחקים), אך לא התייחסו במפורש להיותם של המגדלים מסד להצבת חנוכייה. המבקש להתייחס לתפקיד מיוחד זה – אם איננו יכול להישען על זיכרונותיו האישיים – יצטרך לבדוק תמונות נוף ישנות ויגלה על נקלה כי לא מעט מגדלים עוטרו בחנוכיות (באלבום של תערוכה שהוקדשה למגדלי מים גיליתי חנוכיות מתנוססות על מגדלי המים של חיפה-נווה שאנן, תל עדשים, נהרייה, תל יצחק, כפר סבא [אברהם חי, מגדלי מים: תצלומים, תל אביב, 1993]; ויש כמובן נוספים).

במגדל המים של תל אביב התקיים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים טקס הדלקת החנוכייה על גגו; לא היה זה טקס דתי מובהק, אך מנגד קשה גם עד מאוד להגדירו כחילוני. מי שנתנה לו את הציוריות והעוצמה הייתה תזמורת מכבי האש, גוף שהצטייר במדיו ובכליו כמעין מוקד דמוי-צבא שבהיעדר צבא עברי רשמי בלט כל כך בנוף האנושי של העיר העברית הראשונה. בחנוכה תרצ"א (דצמבר 1930) סופר כי מקהלת מכבי האש עלתה לראש המגדל, ומדיווחים אחרים עולה כי התזמורת ניגנה ניגוני חנוכה למרגלותיו. תנועות הנוער, תלמידי בתי ספר ואזרחים מן השורה היו שותפים נלהבים בטקס המיוחד. דוד סמילנסקי מספר:

לפני פרוץ המלחמה [=מלחמת העולם השנייה] היו נוהגים לערוך חגיגות פומביות מסביב למגדל תחת כפת השמים. את החנוכייה היו מדליקים בהשתתפות חזן ומקהלת משוררים של בית הכנסת הגדול, וגם תזמורת כלי נשיפה של מכבי אש ואגודים אחרים היו משתתפות ומנעימות את קהל החוגגים במיטב מנגינותיהן. גם נאומים על ערך החג הנצחי לא חסרו, והשמחה היתה מלאה בכל העיר.

בשנות מלחמת העולם השנייה האפילה תקנת ההאפלה על אור החנוכייה; ההדלקה נאסרה, ורק אחרי הניצחון על הנאצים – עת גורש החושך – חזרו להדליקה.

מאיר מעבר לשדות

במרחק מאות מטרים ספורים מאותו מגדל מים זכור לטוב, בבית הכנסת הגדול של תל אביב, בלטה חנוכייה נוספת, שעל ראש גגו. טקס ההדלקה של אותה חנוכייה נמנה בין אותם דפוסי פעילות שהאדירו את שמו של בית הכנסת והקנו לו מעמד החורג מגדר בית כנסת עירוני או שכונתי בעלמא. כך תומצתה סדרת הפעילות השנתית בגיליון הראשון (חודש תשרי) לשנת תש"ז של ביטאון בית הכנסת הגדול – 'בית הכנסת – גליונות בית הכנסת הגדול בתל אביב':

ימי שבת, חג ומועד מבוטאים בבית הכנסת בצורה המשווה להם דמות-מהות ציבורית מרוממת. התפילות נוראות ההוד ב'ימים נוראים', 'הקפות' מסביב לבית הכנסת בשמחה תורה, קריאת המגילה בפורים והשמעתה ברמקולים, שידור הסליחות על ידי הרדיו, הדלקת החנוכייה על גג בית הכנסת בחנוכה מטביע את חותמו על חייה של העיר […].

'גיליונותיו' של בית הכנסת הגדול מספקים חומר רב ערך לתולדותיו ולהרבה מעבר לכך; יש בהם דוגמה מרתקת להשתלבות בית הכנסת כמוסד רוחני ודתי בעולמו הציוני של היישוב היהודי ובחיי העיר העברית הראשונה. אין פלא שגיליונות אלו זכו לאחרונה לעניין ולמחקר (חברי ראובן גפני הקדיש להם מחקר מיוחד). בשנתו הראשונה של הביטאון, תש"ו (1946), לקראת חנוכה, כתב נשיא בית הכנסת דוד צבי פנקס, לימים שר בממשלת ישראל הראשונה, כהאי לישנא:

[…] בארץ ישראל מעלים אנו, יחד עם שמירת המצווה של 'נר איש וביתו', את מנורת החנוכה על הגג הגבוה ביותר, על גג בית הכנסת ואורה החזק והבהיר של המנורה מאיר למרחקים ויש בזה משום 'פרסומא ניסא' בין הרבים וברשות הרבים. נר החנוכה מעל בית הכנסת מושך את עין כל העוברים ברחובות העיר וכן הוא ככוכב בהיר המאיר מעבר לשדות, לכרמים ולפרדסים ממושבה למושבה. מי שעובר בלילות חנוכה את ארץ ישראל בטיסה יכיר את מקומות מושבותיהם של היהודים לפי מנורות החנוכה המאירות על גגות בתי הכנסת. בלילות חג החנוכה מדבר בית הכנסת באמצעות החנוכיה אשר על גגו אל הכול […]

הרי לנו חזון של ממש – זיהוי היישוב היהודי על-פי אורות החנוכיות שבראשי בתי הכנסת! אולם פנקס, בלשונו הפיוטית, לא הסתפק ב'מבט מלמעלה'. ציפייתו הייתה שאור החנוכיות יהיה 'ככוכב בהיר המאיר מעבר לשדות, לכרמים ולפרדסים ממושבה למושבה'; רצונו לומר, לא רק למטוסים החגים מעל יסמנו חנוכיות בתי הכנסת סימן של אור יהודי, אלא גם כאן בארץ, להתיישבות העובדת.

ואין לנו אלא להזכיר כי באותה התיישבות עובדת שהציונות כה עמלה לבנותה כסימן של חיים ארצישראליים חדשים לא זו בלבד שלא תמיד היו בתי כנסת, אלא שהיו מצויים בה מגדלי מים, ופה ושם, גם בלי שלוו הדברים בהצהרת כוונות מרחיקת לכת, שימשו גם הם, דווקא הם, בסיס לחנוכיות.

שתי החנוכיות

מי שטווה במפורש קשר בין מגדלי המים לבתי הכנסת היה דוד סמילנסקי שהוזכר לעיל, וקשר זה נשען על החיים בתל אביב! מאמרו 'חנוכה (הרהורים וקטעי זיכרונות)' פורסם בגיליון 'בית הכנסת' משנת תש"ו שהוזכר לעיל, והוא סיפר בו על חנוכייה במגדל המים העירוני ו'באותה נשימה' הזכיר גם את חנוכיית בית הכנסת הגדול:

[…] ראוי להזכיר כאן שעיריית תל אביב הקימה על מגדל המים המרכזי ברחוב מזא"ה חנוכיה חשמלית. [..] את החנוכיה היו מדליקים בהשתתפות חזן ומקהלת משוררים של בית הכנסת הגדול, […] גם בית הכנסת הגדול התקין על הגג לצד רחוב סיני חנוכיה חשמלית בת שמונה קנים לצד השמש המסורתי. שתי החנוכיות הגדולות שימשו שנים רבות אבוקות אשר הפיצו אור חגיגי ברחובות העיר המלאים עוברים ושבים שנהנו מזיוון ומאורן. בתקופת המלחמה כתוצאה מתקנות ההאפלה לשעת חירום פסק אורן של שתי החנוכיות העירוניות. עם סיום המלחמה תוקנו שתי החנוכיות המרכזיות של בית הכנסת הגדול ושל מגדל המים העירוני […]

תן דעתך ללשונו, 'שתי החנוכיות הגדולות', 'שתי החנוכיות העירוניות', 'שתי החנוכיות המרכזיות'; הן 'הגדולות', הן 'המרכזיות', הן 'העירוניות', הן אלו שעיצבו את קלסתר החנוכה בעיר החדשה ובהן נתקיים פירסומי ניסא דתל אביב.

ההשוואה המרתקת הזו תיזקף לזכותו של דוד סמילנסקי, שביטאון בית הכנסת הגדול פתח שעריו לזיכרונותיו. סמילנסקי (1953-1875), בן למשפחה ציונית של סופרים (דודו של ס. יזהר) ואנשי מעשה, היה ממייסדי תל אביב. כתיבתו הפובליציסטית והספרותית נכרכה בפעילותו הציבורית. תפקידו הציבורי האחרון היה מנהל מפעלי המים והמאור של העירייה. יש אפוא לסמוך על נתוני 'מגדל המים' שהובאו בשמו בתחילת דברינו, ויש להעריך את הסמליות של מים ומאור שיצק בדברו על חנוכה ומגדל המים.

אולם, גם אם מגדל מים וחנוכייתו ערכם הסמלי בוקע ועולה, הרי שכשבחנוכיית בית הכנסת עסקינן, הדברים שונים; בסמליות בלבד לא סגי ובית כנסת מחויב כמובן להלכה. מקץ שנה, בגיליון כסלו-טבת תש"ז, כתב הרב ש"ד כהנא, רבה של העיר העתיקה, בביטאון הנידון מאמר בשם 'פרסומי ניסא'; אין ספק, הרב כהנא התלהב מדרך זו של פרסום הנס, ובמיוחד הבין את חשיבותה לעת הזו (שנת תש"ז!), אך כאיש הלכה לא יכול היה שלא להצביע על בעיה הלכתית:

בקשר למנהג הנאה שהנהיגה הנהלת בית הכנסת הגדולה בתל אביב להעמיד חנוכייה גדולה על בית הכנסת שאורה תהל ותאיר באורה הגדול של סביבותיה כדי לפרסם בפומבי הנסים שנעשו לאבותינו ולנו בעבר וגם יעודדו אותנו לימים הבאים בתקוה כי ישועתנו בחסדי השם קרובה לבוא – נתעוררתי אם על פי דין ההדלקה הזאת כשרה כדי לברך עליה הברכות שנתקנו להדלקת הנרות, שלכאורה יש בהדלקה הזאת הפסול של למעלה מעשרים אמה […] אבל הדלקת הנרות בביהכ"נ הוי מצוה מיוחדת […] ומעתה כיון שהמנהג הנהדר הזה מפרסם בהידור גדול ההלל וההודאה על הנסים שנעשו בימים ההם ומעודד ומתוך […] לכן נאה ויאה לקיים מנהג זה ומצוה על כל אחד להשתתף בפרסומי ניסא זה.

מאלף הוא שבניתוח ההלכתי, שכמובן לא הובא כאן, הוא מתייחס דווקא לשאלת הגובה – מעל עשרים אמה, אך לא נגע כלל בשאלת ההדלקה בחנוכייה חשמלית. אינני יודע מדוע; אולי סבר שיש מקום להתיר, ואולי נפתרה הבעיה ההלכתית בדרך אחרת. מכל מקום, אם בגובה עסקינן, העיקרון של 'פרסומי ניסא' מאפשר איזשהו נתיב הלכתי לילך בו, נתיב המאפשר ואף מעודד את קיומן של חנוכיות שכאלו.

במאמר מוסגר נציין כי סוגיית החנוכייה החשמלית לא ירדה מהפרק; הרב עובדיה יוסף מסכם בפסק תמציתי: "וכן הרואה חנוכייה חשמלית דולקת מעל גג בית הכנסת במרומי קרת, אין לו לברך על ראייתו, אף על פי שאין לו להדליק נר חנוכה, […] שהואיל ואין יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות חשמל, אין לברך על הראייה שלהם" (שו"ת יחווה דעת, ד, סימן לח). אין לאל ידי ובוודאי שאין זה מסמכותי להעמיק בסוגיה זו, אך מכיוון שנושא הסמליות הוא המחשק את ענייניו השונים של מאמר זה, אוסיף קביעה שהופיעה באתר 'איגוד בתי הכנסת העולמי' המוקדש לחנוכה: "מן הראוי להוציא חנוכייה מודלקת בשמן אל מחוץ לבית הכנסת וכן להתקין חנוכייה חשמלית מוארת על גג בית הכנסת ובחזיתו". 'מן הראוי' איננו חובה! אך גם אם חובה אין כאן, חשיבות – יש ויש.

ממודיעין לתל אביב

לקראת סיום דיוננו נשוב לבית הכנסת הגדול ונחזור למגדלי המים. בבית הכנסת הגדול בתל אביב הופגנה הפנייה לציבור הכללי, הציוני, בדרכים שונות; כשהדברים נוגעים בחנוכה יוזכרו מצעדי הלפידים שנערכו בסמוך אליו. בתמונות שצולמו (ייזכר לטוב הצלם זאב אלכסנדרוביץ בתמונה מפורסמת משנת 1933) מתגלה מפגן אורות מרהיב; אור החנוכייה נארג באורות הלפידים למשטח אחד של אור. בשנות השלושים מצעדי הלפידים היו מקומיים, תל-אביביים. במחצית השנייה של שנות הארבעים הצטרף למשפחת מנהגי החג מרוץ הלפיד הארצי ממודיעין. מנהג מעניין זה נקטע במלחמת השחרור וחודש אחריה.

ללפיד מודיעין היו מספר יעדים. ראש וראשון שבהם – ירושלים, אך גם לתל אביב הגיע. כך דווח כי טקס סיום מרוץ הלפיד בחנוכה תשט"ו (1955) היה בבית הכנסת הגדול, שם קיבלו הרב יהודה איסר אונטרמן. ואל יהא הדבר קל בעיני הקורא הדתי; טקסי לפידים אינם בדיוק מחוז החפץ של היהדות, ולא פעם נמצא את הלפידים ונושאיהם בחברות אחרות לגמרי (במיוחד בשנות השלושים!) ודי לחכימא! אך כמנהג ציוני הם נקלטו (איך יקוים 'באנו חושך לגרש' ללא לפיד?), ודומה בעיניי כי החיכוך עם בית הכנסת הגדול היטיב עמם; הייתה לו השפעה מטהרת, שהעבירה אותם לקטגוריה המסורתית של פרסומי ניסא.

ומאחר שפתחנו במגדלי מים נסיים בהם. מודיעין – היישוב שבו הכול התחיל – התברך בבריכת מים גדולה שעוטרה במעין חנוכת ענק. אין זה מגדל המים שעיטר את נוף הילדות התמים, ואף לא חנוכייה שניתן להתלבט לגבי מעמדה בהלכה; מדובר ביצירה אמנותית לכל דבר. ועדיין חנוכיות ממשיכות לזרות אור יקרות 'ככוכב בהיר המאיר מעבר לשדות…'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695 ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: