מדינה ללא מגש כסף / אריה מלקיש

הטעות היסודית שמלווה אותנו מראשית הציונות היא אי-הכרה בכוחות האנטישמיים אשר פועלים נגדנו בעולם, ומחלחלים אלינו פנימה. ישראל אינה מתגוננת אלא מתמסרת, ורק מהפכה אזרחית ודמוקרטית תציל אותה מעצמה

הקריסה החלה עם עלייתו לשלטון של ה'צבר' הראשון. חתימת הסכם אוסלו

אנו חיים בקוטביות גמורה. מחד גיסא, קשה למצוא בהיסטוריה תופעה דומה למפעל הציונות. היא הצליחה להחיות את השפה, את האדמה, את החקלאות, את האומה ואת צבאה, בנתה כלכלה מן המתקדמות בעולם, העלתה יהודים מכל רחבי תבל. את הרשימה הזאת ניתן להרחיב עוד ועוד, אך הבעיה איננה בה אלא בקוטב הנגדי. שם אנו מגלים פתאום שהבניין המפואר עומד על כרעי תרנגולת. קשה למצוא מדינה זרה שאיננה נוהגת להתערב באופן הגס ביותר והקטנוני ביותר במתרחש אצלנו. מותם האכזר של מיליוני בני אדם במקומות אחרים לא יצליח להסיט את תשומת הלב העולמית מקניית בית באיזושהי שכונה ירושלמית. לא רק מדינות, כי אם גם ארגונים ויחידים אין ספור מעורבים בהטפת המוסר הקולנית ביותר למדינתנו, כאילו אין בעולם שום פינה חשוכה שבה מתרחשים אירועים חמורים יותר. בקונגו, למשל, נרצחו בשנים האחרונות כשלושה מיליונים ונאנסו כארבעה מיליונים. לאן נעלמים כל בעלי המוסר כשמדובר בעניינים אשר אינם כרוכים בישראל?

המצב המוזר הזה הולך ומחריף משנה לשנה ואף זולג מן החוץ פנימה, עד שמדינת ישראל בכבודה ובעצמה מבצעת גירוש יהודים מאדמתם תוך איסור חמור לדון בגירוש אויביה. נוצר רושם של מגיפה עולמית אנטי-ישראלית, שישראל עצמה נדבקת בה לאט אבל בטוח.

המשגה הגורלי שהביא לכל זאת טמון בראשיתה של הציונות. הציונות הפוליטית התפתחה בתגובה לאנטישמיות, מתוך הנחת היסוד שריכוז היהודים בארץ ישראל ייתר את השנאה כלפיהם. היא סברה שכך תוכל לבנות מדינה ככל המדינות ועם ככל העמים. לשבחה ראוי לציין כי היא לא האמינה בהדברת האנטישמיות באמצעות שינויים חברתיים כתורת הסוציאליסטים מבני עמנו. הציונות קלטה את עומקה הבלתי-רציונלי של שנאת היהודים. אמנם, קשה היה לשער שהאנטישמיות תרדוף אחרינו גם בארץ. ברטרוספקטיבה של 60 שנה ניתן בכל זאת לקבוע בוודאות שהאנטישמיות היא אחד מאיתני הטבע החברתי, והיא איננה ניתנת לסילוק באמצעים קונבנציונליים. הדברתה היא אוטופיה בדיוק כמו "חיסול הרכושנות", "הלאמת הנשים" או ביטול הגרביטציה.

אנטישמיות מחלחלת

האנטישמיות פועלת בעולם הזה על תקן קבוע. לא ניתן לבנות מסך שיחסום אותה. בגלל מחסור ביהודים בודדים בין הגויים מתמקדת האנטישמיות יותר ויותר ביהודי הקיבוצי בין האומות – במדינת ישראל. זאת הסיבה האמיתית למצבנו המוזר וחסר התקדים. שום קִדמה או דמוקרטיה לא יחסלו את התופעה. צריך ללמוד לחיות בצילה גם במדינת ישראל. עלינו להתארגן בצורה שתאפשר לנו להתמודד עם האיבה ולא לקרוס תחתיה.

בינתיים למדנו לעשות זאת רק מול האיום הצבאי המובן והגלוי. אולם האנטישמיות לא תיעלם אם נביס אותה פעם אחר פעם בשדה הקרב. היא תוסיף לחפש פרצה בגדר על מנת לטרוף אותנו. ואם לא תצליח להבקיע פרצה, היא תכריז כי הגדר כולה היא בלתי חוקית בעליל, ותנסה למוטט אותה באמצעים לא צבאיים: במתק המוסר הכפול, בתעמולה זדונית, בדה-לגיטימציה, בלחצים פוליטיים וכלכליים אדירים, בפרובוקציות, בחרם, בחיבוק דוב "ידידותי" הדואג ל"שלום" באזורנו, ובהחדרת סוכני השפעה, מאוגדים ובודדים, לכל מוקדי הכוח שלנו. נגד אנטישמיות זו המצפה עצמה בכסף וזהב – אין לנו נוגדנים. מדוע?

מדינה ככל המדינות, ועוד קטנה כל כך ושואפת לדמוקרטיה, הינה חשופה וחסרת מגן מול "הגרביטציה" האנטישמית העולמית. כל הנתונים, מן הקו המקובל בבירות העולם ועד לשפע פטרודולרים בגלגוליהם השונים, גורמים ללא לאות לסחף אנטישמי אף בתוך הבית פנימה. ירידת קרנו של הכלל ועליית קרנם של היחיד ושל הצלחתו בכל דרך ובכל מחיר – מוסיפות רק שמן למדורה.

גורם חשוב נוסף הוא ההגמוניה ההיסטורית של השמאל בישראל. לא משנה מה יגיד הבוחר: מוסדות המשפט, התקשורת, התרבות, המחלקה היהודית בשב"כ ועוד אינם תלויים כלל בהכרעת הבחירות. הפוליטיקאים מתחלפים, אבל השליטים האמיתיים יוצאים רק לפנסיה. חתירה נגד הזרם הסוחף הזה משולה להתאבדות פוליטית וציבורית. זה סוד כוח החיות של הסכמי אוסלו. הצד השני יכול להפר אותם ברצחנות מטורפת ככל העולה על רוחו. הבוחר הישראלי יכול לבעוט בהם פעם אחר פעם, אבל הם יישארו במקומם כל עוד השלטון הישראלי האמיתי, הבלתי נבחר, עומד על כנו.

לכן הדמוקרטיה שלנו עקרה. גם כשהעם בוחר בימין, הוא מקבל את השמאל. הדמוקרטיה עברה אצלנו גלגול אופייני מצורת הסידור החברתי-פוליטי למעין "דת". וב"דת" שולטים כוהנים, אשר אינם שונים במהותם מן האייתולות באיראן. בשתי "הדמוקרטיות" הללו מסוגל העם להזיז מדי פעם את האישים, אך את המדיניות – בשום פנים ואופן לא. הדמוקרטיה אשר הופקעה מן העם לידי אייתולות הנאורות היא המצאה ישראלית מקורית.

אלף פנים לשמאל, אבל כולם מתנקזים למגמה להשתייך קודם כול לעולם הגדול. וכשהעולם הזה אחוז בדיבוק האנטישמיות הצבועה, אין לשמאל ברירה אלא להסתפח אליה. אם האבות המייסדים דוגמת בן גוריון או זלמן שז"ר חונכו בישיבות וספגו שם זהות והזדהות יהודית בסיסית, נכדיהם מנותקים כבר לחלוטין מן המסורת, והשתייכותם לעולם הגדול היא ברירת המחדל היחידה לגביהם.

האבות המייסדים באו מן הגלות. הם סבלו שם מכוס התרעלה של האנטישמיות באופן האישי והישיר ביותר. לכן התגבשה אצלם אבחנה, תחושת בטן, המזהה את האויב המוסווה, והם נשאו בדמם נוגדנים חזקים ביותר לשנאת ישראל הגלויה והסמויה. כיום השליטים הם בעיקר "הצברים", אשר אינם יודעים לזהות את האנטישמיות ולהתמודד עמה. זוהי הקרקע הפורייה שעל בסיסה נוצרים ארגונים הפועלים במימון זר ועוין, והורסים את ישראל מבפנים באין מפריע.

אין עם כזה

היהודים הם יוצאי דופן מבחינת הגדרת העם, שייחודו בשטח נבדל ובשפה נבדלת. גם כשהיינו בפזורה קיווינו לחזור אל הארץ המובטחת ואל לשוננו המקורית, וזהו הגורם שאיחד אותנו. כשהוקם אש"ף, שנים לפני מלחמת ששת הימים, הוא לא תבע לעצמו את יהודה ושומרון "הירדניים" ואת עזה "המצרית", אלא אך ורק את תחומו של הקו הירוק. מלחמת ששת הימים שינתה את הגיאוגרפיה מקצה לקצה. האם שמע מישהו על השפה הפלשתינית, על הדת הפלשתינית או על ספרי ההיסטוריה של העם הפלשתיני? ברור שאין חיה כזאת.

העם הערבי מפוצל בין מדינות מלאכותיות אשר גבולותיהן שורטטו על ידי הקולוניאליזם המערבי, אך האמת הזאת איננה נוחה לניגוחנו מבחינה תעמולתית. הרי אם יגידו הערבים בכנות שהם אינם מסתפקים בעשרים המדינות שלהם (רובן נכבשו מעמים אחרים בימי הג'יהאד הראשון), אשר שטחן הכולל משתווה לזה של ארה"ב, והם חומדים בנוסף לכל אלה עוד מדינה אחת על חשבון כבשת הרש של היהודים, יישמע הדבר חסר שחר. לכן ראוי יותר להמציא את העם הפלשתיני המובדל, אשר נשאר ללא מולדת בגלל היהודים. ואין זה משנה שהעם הזה מורכב מתערובת של יהודים לשעבר שהתאסלמו במהלך ההיסטוריה ושל עובדים זרים מכל האזור אשר באו בימי האנגלים ליהנות ממקומות התעסוקה ומתשתיות הציוויליזציה אשר בנו כאן היהודים.

גם בעיית הפליטים נוצרה באופן מלאכותי. בסוף שנות ה-40 היו בעולם יותר מ-100 מיליון פליטים! איפה הם כיום? כולם נקלטו במקומות שהגיעו אליהם, מגרמניה ועד פקיסטן. מדינתנו כולה בנויה מפליטים, שכמחציתם ברחו מארצות ערב! רק הפליטים הפלשתינים בדור השלישי והרביעי מתוקצבים על ידי העולם על מנת לשמר את מעמדם לנצח נצחים…

מעניין להשוות בין הפלשתינים לבין הכורדים. ל-40 מיליון הכורדים, שהם ללא ספק עם לכל דבר ועניין, לא מגיעה הגדרה עצמית כלשהי, שכן זו עשויה לפגוע באינטרסים של מדינות מגוריהם ולצמצם במידת מה את שטחן. ההשוואה הזאת אמורה להסביר לנו מדוע, בניגוד לכורדים, חייבים הפלשתינים לקבל מדינה משלהם. הדבר, לפי הגרביטציה האנטישמית, אמור בסופו של דבר לקבור את מדינת ישראל. אין שום סיבה אמיתית אחרת להתמקדות העולמית הטורדנית דווקא בעניינם.

לכן הולך וגובר תיאטרון האבסורד חסר התקדים: המנוצח נוהג במנצח כבעבד נרצע, מסרב להכיר בקיומו ומכתיב לו תנאים בלתי נסבלים להסכמה על עצם המגע איתו, אשר קובעים מראש את אופן סיום המו"מ עוד בטרם פתיחתו.

איום הוויתורים

כאשר עלה "הצבר" לראשונה לראשות ממשלת ישראל החלה הקריסה. הוא קלט בשיא הרצינות את אמתלות הגויים והחליט להיות נחמד. שווה היה בעיניו ליטול סיכונים ביטחוניים על מנת לסלק את המכשול היחיד כביכול המפריד בינינו לבין שאר האנושות. או אז יתמכו בנו הכול, גם אם ניאלץ להגן על עצמנו בכוח. נהפוך סוף-סוף לחלק בלתי נפרד מן העולם הנאור! לא עוד עם לבדד ישכון!

בפועל טפחה המציאות על פנינו. שארית הכרת העולם בנו אבדה יחד עם הביטחון הלאומי, ולא בכדי. מי שמוכן להתחלק באשתו עם גבר אחר, מפסיד את זכויות הבעל. מי שמכיר בבעלותו של עם אחר על מולדתו, מציג את עצמו כגזלן בה. לכן הנהגת אש"ף-חמאס לעולם לא תיפול למלכודת הזאת, לעולם לא תכיר בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל ולא תקבל לעולם אפילו את היותנו עם. ההתעקשות הבלתי מובנת עבור הפוליטיקאים הפרגמטיים שלנו מדגישה ביתר שאת את חוסר יכולתם להבין את יסודות החומר שבו הם מתעקשים לעסוק.

עם שמוותר מרצונו, ללא תבוסה במלחמה, על ירושלים ההיסטורית, על חברון ושכם, על הר הבית, על מערת המכפלה, על הר גריזים ועל הר עיבל – כיצד ירגיש למחרת כבעל הבית בשולי פלשת? אז למה לא באוגנדה?

כל שטח שפינינו בשנים האחרונות תוך תקווה לפתרון ולשלום הפך לאיום אסטרטגי נוסף, לבסיס הכוחות הפנאטיים ביותר שמוכנים לכל דבר למען השמדתנו. האם לא מספיקים לנו חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון? האם נחוץ לנסות את מזלנו ולהמר הפעם גם על שערי ירושלים, תל אביב, נתניה, חדרה ועפולה? האם ברצוננו לא להשאיר שום פינה שקטה ובטוחה, אלא להפוך את הארץ כולה לשדרות אחת גדולה?

השיפולים המזרחיים של רכסי יהודה ושומרון הם תלולים למדי ומאפשרים הגנה נוחה בכוחות מעטים. הם קו ההישרדות הטבעי של ארץ ישראל. לעומתם, השיפולים המערביים המתונים של אותו הרכס מהווים בסיס התקפה מושלם נגד מישור החוף, אשר משתקף משם כמו על כף היד. רק 15 ק"מ מפרידים בין טול כרם לחוף הים. ללא עומק אסטרטגי המרחב הזה כולו חשוף לאש האויב ולחדירה מבתרת. כל הבסיסים, הנמלים ושדות התעופה ימצאו את עצמם תחת אש צולבת. המושג "עורף", אשר מאפשר את גיוס המילואים והעברתם לחזית, יבוטל כליל. כיצד נתארגן במהירות תחת אש כבדה בכל צומת, אם תפרוץ מלחמה גדולה? גם מקומות אסטרטגיים דוגמת תחנת הכוח בחדרה, הכור הגרעיני בדימונה ונמל התעופה בן גוריון – שער המדינה – עלולים להפוך לעיי חורבות על כל המשתמע מכך! האם הסיכונים הנוראים והברורים הללו שווים את חיוך אובמה, שיחלוף בן רגע? הוא לא ישלח את צבאותיו להציל אותנו! מדובר פשוט בשואה נוספת, שאנחנו במו ידינו ממיטים על עצמנו.

עקב ניסיון העבר מתכנן פיקוד העורף במקרה של מתקפת טילים על תל אביב וחיפה לפנות את אוכלוסייתן אל יישובי יהודה ושומרון. אין מקום בטוח אחר. אם נוותר עליו, לאן נבריח מן הטילים את ילדינו?

בעיית המים הולכת ומחריפה בעולם ובאזורנו. רוב המים המצומצמים שלנו – מקורם בשומרון ובגולן, העומדים למכירה. בלי מים אין חקלאות, אין שדות ופרדסים, אין גינות ירוקות. הכול יחזור להיות מדבר. ההתכנסות אל הקו הירוק תעשה את החיים בתוכו לבלתי נסבלים. אם חצי מיליון פליטי ההתיישבות שמעבר לקו הירוק יצטופפו מעברו השני, כל הכבישים ייסתמו, מחירי הקרקע והדיור ירקיעו שחקים וייעשו בלתי נגישים לאזרח מן השורה. מן ההרים של יהודה ושומרון יזרמו לשפלה שפכים בלתי מטוהרים, שייצרו בעיות אקולוגיות חמורות. כל ניסיון להתגונן ייחשב בעיני העולם כתוקפנות בלתי נסבלת נגד מדינה ריבונית ו"קדושה”.

אמנם, הגרוע מכול הוא הביצוע, אשר דורש בעליל פרוורסיה איומה של מהות המדינה וצבאה. שניהם נהפכים בהכרח מכלי ההגנה על היהודים לאמצעי הגירוש והדיכוי שלהם, מעין יודנראט שהולך ומחסל את עצמו תחת עינו הפקוחה של האויב.

חזון התיקון

לפני השאלה "איך לתקן?" חייבים לחשוב לאיזו מטרה ברצוננו לחתור. הבעיה הקריטית שלנו היא בעלת הברית שלנו במועצת הביטחון של האו"ם, אשר תשתמש בעקביות בזכות הווטו על החלטות אנטי-ישראליות. אין ארוחות חינם. נזדקק לתמורה הולמת, אך לא מופרזת. לא מדובר בתמיכה צבאית, כספית או כלכלית, אלא בסך הכול בהרמת יד בהצבעה. תמיכה טכנולוגית שלנו יכולה להיות תמורה הולמת בהחלט. לא לכל מדינה בעולם שמורות היכולות שלנו בתחום הזה, שבמציאות ימינו הינו קריטי למדי. עדיפה חברה במועצת הביטחון שאיננה נגועה באנטישמיות הנוצרית השורשית. כיום מדינה כזאת היא סין, מחר זו יכולה להיות גם הודו. העסקה אמורה להירקם בסודיות גמורה על מנת ש"ידידינו" מבחוץ וסוכניהם מבפנים לא יפוצצו אותה בטרם עת.

השלב הבא הוא קול ישראלי ברור לכל הרגילים לשים את רגליהם על שולחננו – סלקו את ידיכם ואת שבט לשונכם מארצנו. איננו מעוניינים במנחים, במתווכים וביועצים. אנו מדינה ריבונית, שפועלת על דעת עצמה בין אם זה מוצא חן בעיני מישהו ובין אם לאו. הדבר לא יתאפשר ללא גדיעת זרועות התמנון הפועלות בתוך המדינה. יש להטיל איסור מוחלט על פעילותם של ארגונים בעלי מטרות פוליטיות אם מימונם בא מבחוץ. פיקוח קפדני על זרמי הכספים הוא יסוד הניצחון על סוכני ההשפעה הזרה.

שלב נוסף הוא הפסקה טוטאלית של תהליך חיסול ישראל בשלבים הקרוי בלשון האורווליאנית "תהליך השלום". יתקבל חוק יסוד האוסר מסירת כל שטח של ארץ ישראל ההיסטורית (המצוי בשליטת המדינה או צבאה) לריבונות זרה. למעשה, זהו חוק הבגידה שהתקבל ביוזמתו של בן גוריון, ושבג"ץ הכניס אותו לאחר הסכמי אוסלו להקפאה עמוקה תוך ביטול רצון המחוקק וללא כל סמכות. נוסח החוק יאפשר לשלטון הישראלי תמרון נרחב בין סיפוח מלא תוך עידוד ההגירה של גורמים עוינים – ועד לאוטונומיה נדיבה. הוא יחסום סחר-מכר באדמות המולדת ויתייצב כתמרור אזהרה מול שכנינו. יתברר להם פתאום שבהתגרויותיהם ניתן לא רק להרוויח את כל הקופה, אלא גם להפסיד את מלוא ההימור.

כמובן, כל השינויים הללו אינם ישימים ללא תמורה עמוקה בחברה הישראלית. במבט ראשון נראה, כאילו רק דיקטטורה חזקה יכולה לחסום את הסחף. אבל מה יקרה אם העריץ הכול יכול יחליט לשלשל לכיסו שוחד בסכום צנוע של כמה מיליארדים, להימלט עם הכסף לאיים הקנאריים ולמסור את המדינה לאויב? מי יעצור בעדו? עם כל הבעיות במוסדות הדמוקרטיים, העוינות הגדולה, העקבית והמונוליתית ביותר לריבונות עם ישראל על ארצו באה דווקא מכיסי הטוטליטריות במנגנונים שלנו: מבג"ץ, מהפרקליטות, מברוני התקשורת (קודם כול הממלכתית), מהמחלקה היהודית. מי מאיתנו בחר אי-פעם את הרכבם? מי (ועל ידי מי) פוטר משם בשל מחדלים כלשהם? ראוי דווקא למוטט את מבצרי הרודנות הללו ולהחליף את עריצותם בייצוגיות המשקפת את רצון הציבור.

אלה היסודות המוצקים שעליהם ניתן לבנות מדינה יציבה אשר תעמוד בלחץ הגרביטציה האנטישמית העולמית. ניתן להשלים את היסודות הללו באמצעות שני עמודי תווך המקובלים בעולם המודרני. אחד מהם הוא אפליה מתקנת. בעברנו חווינו רדיפות, השפלות, התעללויות והשמדות, ואנו זקוקים יותר מכל גורם אחר לאפליה מתקנת במדינתנו. היסוד השני הוא פשעי השנאה המבוצעים לא מתוך סכסוך אישי אלא ממניעי משטמה כלפי קבוצה לאומית, גזעית או דתית כלשהי. בעולם הנאור מקובל להחמיר פי כמה עם פשעים מסוג זה. מדוע מדינת היהודים צריכה להימנע משימוש בתיקוני המגן הללו לאחר שהתייסרנו יותר מכל אחד אחר מאותה שנאה עיוורת?

להחליף שבב

מהפכה דמוגרפית שקטה, כמעט תת-קרקעית, פוקדת בברכתה הסמויה מן העין את ארצנו הקדושה. היא הרקע לשינוי המיוחל. ברם, ללא מאמץ אנושי מכוון עלול הפוטנציאל הזה לרדת לטמיון. הבעיה הגדולה של הכוחות הלאומיים היא ניתוק משתק בין חומר לרוח. לא חסרים מאמצים לבנות את היישובים ולייהד את לב המולדת על אפם ועל חמתם של "מהרסייך ומחריבייך". גם בתחום הרוח קמות ישיבות, מתבצעת יצירה רוחנית ענפה, אולם כל זה כלוא במעין שמורה. אין התחברות בין הקצוות, שמסוגלת ליצור ניצוץ שיפרוץ למרחבי האומה כדי לסחוף אותה אחריו.

היה ניסיון מוצלח מאוד של ערוץ 7 לפרוץ את המצור, אך לא בכדי הוא נסגר על ידי שלטון האליטות. כיום קיימים שני שבועונים לאומיים לא גדולים, אך אין בנמצא תחנת רדיו או ערוץ טלוויזיה שאינם נשלטים בידי השמאל. אפילו בתחום הספרים, שאין בו בעיה להוציא ספר טוב, קשה מאוד להעביר אותו לאחר מכן לקוראים. אם אינו בכיוון "הנכון", יחרימו אותו בצורה זו או אחרת הרשתות הגדולות. אני מכיר חנות ספרים ימנית אחת ויחידה בירושלים, אולם היא מיועדת לקוראים ברוסית. בעברית – יוק.

נדבנים דוגמת מוסקוביץ משקיעים מיליונים רבים בקניית בתים בשכונות המפתח בירושלים, אך האוליגרכיה בשיתוף פעולה עם הערבים חוסמת אותם. אנו נלחמים על דעת הקהל בפה חסום, כששטיפת המוח והשיסוי של התקשורת ושל הסופרים והאמנים מטעם מופנים נגדנו לפי מיטב המסורת הבולשביקית.

עלינו להחליף שבב. לא להיות רק מתנחלים על תקן "אויבי העם" או חיילים שמאולצים להרוס את מפעל חייהם. הגיעה העת לחדור לתמסורות הנפש. הדבר דורש כסף רב, ועלינו להשיגו. לאורך כל ההיסטוריה היינו אלופי הכלכלה, ועלינו להחזיר את העטרה לעצמנו. העמדות של העצמאים, של הטכנולוגיות הגבוהות ושל השילוב ביניהן צריכות להפוך ליעד הראשון שלנו. כשלא נזדקק להצטמצם, נוכל להשקיע כראוי בפיתוח התקשורת והתרבות שלנו על כל ענפיהן, מן המסד ועד הטפחות. לא יהיו לנו סופרים משפיעים כל עוד לא תתקיים אכסניה, רשת חנויות, לספריהם. לא יקומו לנו במאים ללא במה מוגדרת. לא יצמחו לנו תסריטאים בלי גישה למרקע. כשנשנה את האווירה התקשורתית-תרבותית בארץ, הבלתי-אפשרי היום ישתקף מחר כנגיש.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010

 

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: