לצעוד לארץ חדשה / ראובן שדה

הקמתה של ריבונות יהודית הייתה הזדמנות לחילוץ היהדות ממשבר ולתיקון האנושות. הציונות הפוליטית בחרה להיצמד למערב ולערכיו, זכתה לבוז ופחד והחמיצה את ייעודה. יש עוד סיכוי לשיבה מלאה לציון. בעקבות טריגנו

כבר לא אטרקטיבי. איינשטיין וזוהר במערכון 'העולים החדשים', תחילת שנות ה-70

ייסודה של מדינת ישראל לפני שישים ושתיים שנים הביא למפנה בהיסטוריה של הלאום היהודי וגם של יתר האומות. יסודו של מפנה זה בהוספת רכיב מהותי ליהדות, פוליטי-לאומי, שלא היה חלק אינטגרלי מהיהדות בדורות שקדמו לייסוד המדינה. הישג הריבונות רומם את הלבבות בקרב יהודי ישראל והתפוצות למשך מספר עשורים, אך זה כשלושים שנה שחלה תפנית במצב הרוח הלאומי. בתוכנו הולכת וקונה לה שביתה הרגשה של החמצה, של אי מילוי ייעוד או של ריקנות רוחנית או ערכית. אי נחת זו, ככל שתגבר, עלולה להביא רבים לכלל הכרה כי הריבונות היהודית היא סיפור של כישלון, או למצער איננה סיפור של הצלחה שניתן להתגאות בה. השלכות קיומיות קשות עלולות לנבוע מהתקבעות תפיסה שכזו. יש לפיכך לנסות ולפענח את הדינמיקה שנוצרה במהלך השנים מאז מעגלי ההורה בליל כ"ט בנובמבר ועד ימינו אלו.

משבר הציונות הפוליטית

בדברים הבאים אבקש להתייחס למערכת זיקות הגומלין שנוצרה לגבי הממד הפוליטי החדש הזה ביהדות, באומות העולם וביניהן. הוגה הדעות שמואל טריגנו מכנה את הסוגיה הסבוכה הזו "השאלה היהודית החדשה". נראה שיש במשנתו התבוננות ייחודית על התהליכים הסוציו-לאומיים-מדיניים שהתחוללו בישראל הריבונית מאז היווסדה וביהדות בכלל. מעניין וחשוב לבחון את דבריו על יחסן של אומות העולם לחידוש שבהקניית הממד הפוליטי לעם היהודי ועל התפתחותו של יחס זה לנוכח התהליכים בישראל וביהדות העולם.

טריגנו מאמין שהציונות הפוליטית בציון היא היחידה שיכולה לשאת את עתיד העולם הציוני ולחלץ את היהדות ממשברה, אלא שעליה להתפתח הלאה ממקומה כעת. כבר בשנות השמונים של המאה שעברה תיאר טריגנו את תמונת המצב של הציונות הפוליטית, אך דומה שהדברים יפים גם לימינו ולֵחָם לא נס.

הציונות הפוליטית ייסדה את המדינה, שאיננה אלא הכלי לביצוע הנורמליזציה של היהדות. המדינה היא הקובעת ומגדירה את הנורמה הנוהגת ומיישמת אותה בפועל מאז נוסדה, מתוך נורמליזציה של היהדות, במובן של "להיות ככל האחרים". מכישלון האמנציפציה בגלות, ששיאו באימי אושוויץ, למדו יהודי הגלות שנורמליזציה שכזו דורשת קיומה של טריטוריה, "שיש צורך במדינה כדי להיות ככל האחרים". הציונות הפוליטית, אליבא דטריגנו, היא המגשימה את האידיאולוגיה הזו שצמחה בגלות. הציונות אמנם החשיבה עצמה כישות שונה לחלוטין מן הגולה היהודית וחרתה על דגלה את יצירתו של "יהודי חדש" השולל את הגולה, אך השקפה אובייקטיבית מגלה שהציונות הפוליטית המשיכה למעשה את תהליך הנורמליזציה במגמה להיות ככל האחרים. היא עשתה זאת באופן פעיל דרך מנגנוני אוטואמנציפציה שהמדינה הריבונית היהודית אפשרה. במובן זה, מסכם טריגנו, מצויה הציונות בפועל על ציר תנועה אחד עם היהדות שבגולה. הציונות יצאה מן המערב אך נותרה במערב. כיוון שכך, לא חזרה הציונות אל האמת שביהודיות, שהרי היהדות ביסודה איננה חלק מן המערב ואיננה מזוהה עִמו.

התוצאה היא שהציונות הפוליטית נלכדה בפרדוקס שבו בשם השחרור, התחייה והבנייה מחדש של האדם היהודי הוא מובל "לבית הסוהר בתופים ובחצוצרות". בית הסוהר הזה הוא התפיסה וההגדרה של המערב את היהודיות ואת היהדות. טריגנו סבור שהמערב מצוי בעמדת פטרוניזציה כלפי היהודי המהולה בבוז ליהודיות. היהודי החדש בארץ ישראל נדחק לעמדת המערב ורוצה להתקבל בה ולהשתחרר מנידויו ומניכורו בעיני המערב. מכאן הבסיס והשאיפה לנורמליזציה ומכאן גם ביצועה בפועל. כך אי אפשר לו ליהודי בישראל להיות "יהודי אמיתי", שהרי הנורמה הציונית דוחה את היהודיות החיה ומאמצת את ההגדרה המערבית ליהודיות שהיא "הגדרה ממיתה ושלילית" במהותה.

מכיוון שהיהודי מקובל במערב רק כיהודי המתכחש לשמו ולקיומו האובייקטיבי, הרי שגם הציונות הפוליטית חייבת הייתה לוותר על היהודיות בכדי למערב אותה. מצבה של הציונות הפוליטית כיום, ועִמה גם היהדות העולמית, הוא קיום בממד החיצוני בלבד, בניכור ובניתוק מהשורשים היהודיים. הציונות הפוליטית שרויה עדיין בגלות על אף האוטונומיה והעצמאות. אמנם חוסלה בה הגלות החיצונית – כל השייך למראה הקיבוצי ולארץ המוחשית – אך הגלות הפנימית של היהודיות ממשיכה. היהודיות עדיין לא נכנסה לציון כשהיא משוחררת מניכורה ומשלילתה. הישגה של הציונות הפוליטית הוא אפוא "שיבה קטנה" – כך טריגנו – וזו נעצרה על סף ציון. לכן נמצאת הציונות במשבר; רעיון הנורמליזציה, שהציונות היא המגשימה שלו בגלגולו האחרון, הוא אם כן כישלון!

בחירה ביהדות עוקפת מערב

המשבר שתואר כאן הוא המשבר של הנורמליות, והוא איננו משברה של היהדות, גם לא של התקווה ההיסטורית של היהודים. הממסד היהודי הוא שנכשל, לא העם היהודי. פתרונו של המשבר ביהדות מצוי במקום התרחשותו המרכזי, בישראל, והוא טמון בהליכה קדימה, אל מעבר לרעיון הנורמליזציה שמיצה עצמו לדעת. על היהדות והיהודיות לצאת מחיק הרעיון המערבי ומחסותו המגמדת והמנוכרת להן. היציאה לחופש מהתפיסה המערבית תביא לפתיחותם של היהודים לאחרוּת שלהם. היהודיות, טוען טריגנו, היא אחרת מן המערב ולא ניתן לצמצמה למערב ולתפקיד שהמערב מייחד לה. הנורמליזציה שהיא פתיחות מדומה, והאוניברסליזם ההומניסטי המזויף, הם מבחינתה של היהודיות ההסתגרות הגדולה ביותר והשלילה העצומה ביותר.

האחרות שעליה מדבר טריגנו היא גדולה מהשוני הפורמלי והחיצוני שאימצה הציונות הפוליטית, שהתבטא בשוני לאומי, תרבותי ודתי מינימלי. שוני זה לא היה די בו, והוא הותיר את הגלות הפנימית בעינה. מתוך החשש ליצירת שוני מהותי המפריע לנורמליזציה, בחרה הציונות הפוליטית בחילון ובתִרבות של היהודיות, כשוני מזערי בלבד מתרבות המערב וערכיו. שוני מינימלי שכזה שואב מעולם של כוח, סמכות ושלטון הנלווים לכל מסגרת וישות מדינית ריבונית, גם בישראל, ולכן הוא הקנה לכאורה ליהודי ישראל ביטחון בעולם שיש בו ודאות לכאורה ודמיון מרגיע לאחרים. אך כיום שוני זה מצוי במשבר. היהודים אינם נמשכים אליו כמקודם ולכן, לדעת טריגנו, ישראל חדלה להיות מדינה מושכת עלייה. "מה הטעם להחליף מצרים אחת במצרים אחרת", הוא שואל. והדברים מובלטים יותר על הרקע הביטחוני והכלכלי והחברתי של ישראל ואקלימה החם. הדגם שהציונות בחרה בו הוא דגם ביניים. לא היה לה העוז לצאת לחלוטין ממצרים. היציאה שבוצעה הייתה מטעמים הומניטריים בלבד, לתת מושב לפליטים ולנרדפים היהודים בין מאימי הפוגרומים ובין מזוועות הנאציזם. זו היא במהותה ההיחלצות ממצרים הגשמית והגיאוגרפית בלבד.

מהי אם כן הצעתו של טריגנו? לטענתו בחירה באחרות מהותית ושורשית יהודית תביא לפרץ של יצירתיות אותנטית ומקורית, לנתינה, לאלטרואיזם, ליצירת חיים בקרב היהדות – זהו השוני הנדרש לשיבה לציון ולא רק עד לציון. לא שוני מוגבל לאומי-תרבותי מינימלי שבו טמונים ייאוש, פחדנות ותחושת כישלון. יש לצעוד באמת ולצאת לארץ חדשה באמת, וכך תיווצר רקמת חיים יהודית חדשה. זו לא שלילת המערב, אלא התנתקות ממנו בדרך של עקיפתו. מי ששולל באמת הוא המערב, השולל את היהדות והיהודיות ומבסס את קיומו האידיאי-דתי על שלילתן ועל צמיחתו כתחליף להן, שהלא הוא "ישראל החדשה", "ישראל שברוח". היהודיות המשוחררת תעמוד ביחס אל עצמה, לא ביחס אל המערב וערכיו. במובן זה היא עצמאית ואיננה מבוססת על שלילה של המערב. בהיותה כאמור רחבה מהמערב היא כוללת בתוכה גם מערכיו, אך בדרכה היא ובמושגיה שלה.

בראיון עם טריגנו שפורסם לאחרונה במוסף זה חידד טריגנו רעיונות אלה ואף סייג במשהו את רוח דבריו הקודמים. מובן היום יותר שבשידוד המערכות שעל המדינה והפוליטיקה היהודית לעבור, לשיטתו, לא ייווצר נתק מוחלט עם המערב, אלא עיבוד של האחרות היהודית בשפה הדמוקרטית העכשווית על "בסיס המודרנה הפוליטית". טריגנו הדגיש שההפרדה בין ישראל לעולם, שיצרה הקמת המדינה, פותחת שער לתיקון האנושות. לכן הגויים מתנגדים לה ומפחדים ממנה: "המדינה מגשימה את היהודיות על כורחה".

נראה שאנו בישראל מצויים בשנים האחרונות על פרשת דרכים. עלינו המלאכה לתרגם את המטפיזיקה שבאחרות ובנבדלות של היהודיות לשפה הדמוקרטית ולעצב פוליטיקה יהודית ודמוקרטית מעודכנת ובת קיימא והשעה דוחקת. מזלג הדרכים קרוב מאוד ושומה עלינו לבחור בדורנו זה בדרך הנכונה ולהתנהל בה כראוי לדרך שכזו.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: