לא היה ולא נברא, משל היה / חיים בורגנסקי

לא העצמאות (שאבדה מאז) ולא טיהור המקדש (שנחרב מאז), אלא יכולתנו לצלוח את העולם ההלניסטי ולהישאר עם אמונה ומצוות: זהו הנס של חנוכה. מעשה פך השמן הוא אגדה חז"לית המבארת את מהותו

חנוכיית גברים, גלריית 'מקדם', צפת

…שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. (בבלי שבת, כא ע"ב).

מקור זה העומד במרכז המסורת התורנית מדגים עד כמה מרכזי בה נס פך השמן. לכאורה, רק כזיכרון לנס הזה נקבע חג "לשנה האחרת", וחג בן שמונה ימים דווקא. מרכזיות זו חלחלה אף למסורת העממית, הקושרת כתרים לכד הקטן ש"שמונה ימים שמנו נתן".

אך כל מי שבילה אי פעם במסיבת חנוכה תורנית מודע לבעייתיות הרבה של סיפור הנס: הלמדנים המדברים על החג בוחנים אותו מזוויות הלכתיות שונות, החל מדין "טומאה הותרה בציבור" המייתר אותו לכאורה, וכלה בשאלת טהרתו של השמן אחרי שניצוק למנורה הטמאה, על ידי כוהנים שהיו טמאים בטומאת מת… הפתרונות שניתנים לשאלות האלה רבים ושונים, חלקם תמוהים ממש (המנורה הייתה עשויה "פשוטי כלי עץ" והשמן נוצק בעזרת "פשוטי כלי עץ" גם הוא…), וכך גם ההסברים השונים שניתנו לשם החג, שאין כל קשר בינו לבין הנס שלזכרו הוא נקבע, שהרי מה ל"חנוכה" ולפך שמן?

גם תפילת "על הניסים" אינה מקִלה עלינו. נס פך השמן, הנס המכונן-לכאורה של החג, לא מוזכר בתפילה הזו, שתכליתה להודות לקב"ה על ניסי החג. תחתיו מודגשים ניצחונות המלחמה וטיהור המקדש, אלמנטים שהופיעו בסיפור נס פך השמן רק כרקע לסיפור העיקרי.

סיפור ללא תמיכה

כשבוחנים את המקורות האחרים אנו מוצאים, למשל, שהסיפור שהבאנו מהתלמוד הבבלי מופיע גם בסכוליון למגילת תענית, בנוסח שלפנינו; אך במקביל אליו יש באותו מקום מסורות אחרות ביחס לשמונת ימי החג. גם אם אלה אינן נשמעות אמינות יותר, עצם קיומן מלמד שנס פך השמן לא נחשב תמיד לנס המכונן את החג.

כידוע, באף אחד מן המקורות ההיסטוריים של חנוכה סיפור הנס אינו מופיע. בספר מקבים ב' מוצג החג כמעין "סוכות שני" שחגגו מטהרי המקדש במקום חג הסוכות, שאת חגיגתו במקדש החמיצו הלוחמים המצויים בשדה הקרב. יש להודות שהסבר זה אינו משכנע, אולם ברור שאם בעל מקבים ב' היה מכיר את סיפור נס פך השמן לא היה נמנע מלהשתמש בו, בעיקר על רקע שימושו הנרחב בסיפורי ניסים.

גם מקבים א' אינו מזכיר את הנס. אכן, אין הוא מסביר מדוע החג הוא בן שמונה ימים, אולם מתיאור המאורעות עולה כי החג נחוג כבר בשנת טיהור המקדש (ולא "לשנה אחרת"), שהוא נחגג באותה שנה במשך שמונה ימים החל מכ"ה בכסלו, יום חנוכת המזבח המטוהר (מה שמתאים לשמו – חנוכה), ושתאריכו אינו מקרי אלא נקבע בכוונת מכוון לאותו יום שבו נחנך המזבח האלילי, שלוש שנים קודם לכן. מתיאור המעשים ניכר שההכנות לחנוכת המזבח נמשכו ימים רבים, ושהעלאת הנרות במנורה, יחד עם שאר עבודות המקדש מלבד זביחת הקרבנות, התקיימה בצורה מסודרת עוד קודם לכ"ה בכסלו. גם במקבים א', אם כן, אין מקום לנס פך השמן, וקשה להבין היכן ניתן למקם אותו ברצף המאורעות. כך גם ב"קדמוניות היהודים" של פלוויוס, וכך בספר יוסיפון המאוחר.

כללו של דבר, מלבד מסכת שבת של התלמוד הבבלי ואחת המסורות בסכוליון של מגילת תענית, אין לנו מקורות התומכים בקיומו של הנס ומבססים עליו את החג. אין ספק שאלמלא היה הנס מוזכר בתלמוד הבבלי לא היה תופס כמעט מקום במסורת שלנו. "הכול תלוי במזל", ומזלו של סיפור הנס שפר עליו.

חג ההישרדות

כידוע, לקראת סוף ימי בית שני הייתה בידי הציבור רשימת ימים שהם מעין ימי חג, שאסור לקבוע בהם תענית. הרשימה, הקרויה "מגילת תענית", כללה ימי זיכרון לאירועים היסטוריים שונים מימי בית שני. מהרשימה הארוכה של מגילת תענית נותר רק חג החנוכה כחג שחוגגים אותו עד היום. יתר ימי המגילה נעלמו בהדרגה בעקבות החורבן, ולא נותר במנהגינו כל זיכרון ממשי להם.

דומה שכבר בתקופת חז"ל ביקשו להבין מה ייחודו של חג החנוכה, ומדוע יש מקום להמשיך ולחגוג אותו גם אחרי החורבן. אחרי הכול, העובדה שהמקדש טוהר בתאריך זה היא עובדה נכונה, אבל מה טעם לחגוג אותה אחרי החורבן? גם הקמת המדינה החשמונאית לא יכולה להיתפס כעילה לחגיגה. מבחינה עובדתית מדינה זו קמה רק למעלה מעשרים שנה (!) לאחר חנוכת המקדש המטוהר, וגם בספרי מקבים לא נקשר החג להקמתה. מעבר לכך, אחרי חורבן המקדש ומרד בר כוכבא, הזיכרון של ימי החשמונאים וניצחונותיהם אינו זיכרון משמח אלא זיכרון מר של כאב ההחמצה. אילו גולים חוגגים בשמחה את יום עצמאותם כשהם משועבדים לעמי נכר?

כיצד, אם כן, נתפס החג מאות שנים אחרי שאירע מרד החשמונאים, מאות שנים אחרי שמדינת החשמונאים נפלה ומאות שנים אחרי שהבית חרב?

נדמה לי שבמבט לאחור הכירו חז"ל שחשיבותם של הניצחון החשמונאי ושל טיהור המקדש אינה בכך שניתן היה להקריב קרבנות עוד כמאתיים ושלושים שנה, אף לא בכך שקם שלטון יהודי בישראל למשך כשמונים שנה – אלא בכך שהיהדות שרדה. צריך לזכור את הרקע לאירועים: העולם הפך להיות סביבה בלולת תרבויות, הן מבחינה דתית, הן מבחינה מדינית וצבאית והן מבחינה כלכלית. הבליל הזה היה טבוע עמוקות בחותמה של תרבות יוון, התרבות ההלנית, ומכאן שמו – העולם ההלניסטי, המתייוון. גם ביהודה התרחש התהליך הזה, שהובל על ידי כוהנים "תקניים", משרתי המקדש, שחתרו לשלב את יהודה בעולם ההלניסטי באופן כמעט מלא. כפסע היה בינינו ובין שקיעה בבליל הבינלאומי, שקיעה שבסופה היינו נעלמים כעם, כדת וכתרבות, כפי שנעלמו כל שכנינו שהיו שותפים לאותו עולם.

הרבה ספגנו מהעולם ההלניסטי, גם דברים טובים וראויים. לא לחינם הוכר התרגום היווני לתורה כתרגום "חוקי", שמותר לקרוא בו בציבור ואף לכתוב ספרי תורה בשפתו (מגילה פ"א מ"ח, שיטת רשב"ג). אך העובדה שצלחנו את העולם ההלניסטי כשאנחנו ממשיכים להחזיק באמונה מונותיאיסטית ובדת של קיום מצוות מעשיות לא הייתה מתקיימת אילולא המרד החשמונאי וטיהור המקדש. אם המרד היה נכשל לא הייתה תורה בישראל, ולא קיום מצוות ולא מילה ולא שבת, ומי יודע לאן היה "זורם" העולם כולו. צריך לזכור שהנצרות צמחה מהיהדות ששרדה את העולם ההלניסטי, וכך גם האסלאם. קשה לשער מה היה קורה לאמונות הדתיות בעולם כולו אילולא הצלחנו לעמוד על רגלינו מבחינה דתית באותן שנים.

לקרוא מחדש

זה חג החנוכה וזו משמעותו. הניצחונות, טיהור המקדש, הבנייה החשמונאית בארץ, המדינה החשמונאית – כל אלה דברים נפלאים לשעתם, אך חסרי משמעות במבט מרוחק. רק לצאתה של הדת היהודית בשלום מן התקופה ההלניסטית יש משמעות מרחיקת לכת, וזו סיבתו העמוקה של החג.

דומה שמן הזווית הזו צריך לקרוא גם את סיפור נס פך השמן. מן המפורסמות הוא שהאגדות ההיסטוריות של חז"ל אינן מתארות תיאור עיתונאי של האירועים, אלא מהוות אילוסטרציה לרעיון המובע בהן. כך ביחס לקמצא ובר קמצא שהחריבו את ירושלים, כך ביחס לקורת העגלה שבעטיה חרבה ביתר וכך ביחס לעוד סיפורים היסטוריים רבים בדברי חז"ל. נדמה לי שמעטים מאיתנו יכתבו ספר היסטוריה על בסיס סיפור קמצא ובר קמצא, שהרי ברור שאירועי החורבן היו מורכבים הרבה יותר מאשר תיאור מחלוקת בין שני אנשים על הזמנה לסעודה, וכך גם ביחס לנפילת ביתר, בירתו של מרד בר כוכבא. חז"ל לא כיזבו חלילה, ואף לא המציאו סיפורים כדי לחפות על מה שקרה באמת. חז"ל ביקשו בסיפוריהם לומר לנו משהו משמעותי על האירועים, משהו שמעבר לפרטי ההתרחשויות, ואת זה עשו בעזרת סיפורים קטנים שנושאים בקרבם משמעות עמוקה.

כאחד הסיפורים ההיסטוריים של חז"ל, גם נס פך השמן לא אירע במציאות. הוא סופר כדי לומר לנו משהו על משמעותו של החג. כדי לנסות להבין מה הוא מבקש לומר צריך להשוות את האלמנטים המרכיבים אותו למקורות חז"ליים אחרים. כך נמצא שהחושך אצל חז"ל מסמל את אבדן התורה: "וחשך זו יוון שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה שהיתה אומרת לישראל כתבו בקרן שור שאין להם חלק בא-להי ישראל" (בראשית רבה א). השמן – משל לישראל שאינם מתערבים באומות העולם (שיר השירים רבה א ב), והכהן הגדול מוזכר בסיפורים רבים כמבטא את הטוהר היהודי המיוחד.

נאורות ממיתה

והנה הסיפור לאור זאת: כמעט חשך אורה של תורה בעולם. פכי השמן שהיו חתומים בחותם הקודש של הכהונה (ואולי בחותם ברית המילה – "וצאצאיו חתם באות ברית קודש") והיו אמורים לשמור את אור התורה – כשלו. הם – הכוהנים עצמם, הפכים שהיו במקדש – שברו את חותם הקודש, משכו בערלתם והצניעו את מילתם. אפשר לדמיין את הפכים האלה שוברים את החותם, מתירים את הפתיל החובק-חונק את צווארם. סוף סוף נושמים לרווחה, פתוחים לעולם הגדול ולאור שהוא מציע, אינם סגורים עוד בחשכת היהדות המגבילה. והנה, אומרים חז"ל, הפוך על הפוך, דווקא הפכים הנפתחים, המוארים כביכול, הביאו אותנו אל חושך גדול.

אבל אירע נס: היה מיעוט ששמר על חותמו, שהמשיך להקיף עצמו בכיסויים ובחבקים, ומן הפך ה"חשוך" חזר ובקע האור. אם כן, סיפור נס פך השמן הוא סיפור על חושך הנובע מתוך אשליית האור, ועל אור אמת הנובע מתוך הכיסוי המחשיך.

ואותנו, שחיים בעולם סגור-פתוח, מאתגר הסיפור הזה והחג הזה כפליים, קורא להרהור נוסף מהו אור ומהו חושך, מה עיקר ומה טפל, מה בעולמנו הוא אור-ניאון-קר, ומהו אור אמת, המאיר לעולם כולו וליושביו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. מנס פך השמן למד הרב הרצוג בנאומו ב'ועד הלאומי' בעקבות 'ליל הבדולח' (י"ט בכסלו תרצ"ט), שעלינו לעשות את מה שביכולתנו המועטת, וה' ישלים את מה שאין בכוחנו:

    אנחנו עומדים עכשיו בפרוס החנוכה, זאת החגיגה הלאומית הדתית הגדולה. אנחנו מזכירים בחנוכה את הנס שהיה בבית המקדש, שנשאר רק פך שמן אחד בחותמו של הכהן הגדול. פך אחד נשאר בטהרתו ולא היה מספיק לשמונת הימים, אלא שנעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים.

    אם כן רבותי, מה זה הנס? למה נשאר רק פך אחד, הרי היה יכול לדלוק בנס גם בלי הפך האחד?

    אלא אנחנו מוכרחים לעשות כל מה שאפשר כדי לצקת את הפך לתוך המנורה; וחר כך כשכלו כל הקיצין, אפסו כוחותינו, כשעשינו כל מה שאפשר – אז ידלק בנס…

    אנחנו מחוייבים לעשות כל מה שבכוחנו בכדי להציל את אחינו האומללים, הדוויים, הגוועים והשסופים – הקב"ה יעשה כל מה שאין אנו יכולים לעשות.

    (ד"ר שולמית אליאש, 'נאומים, דרשות, עדויות ודוחו"ת', בתוך: ש' אליאש, א' ורהפטיג וא' דסברג, משואה ליצחק – ספר זכרון למרן הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל, במלאת חמישים שנה לפטירתו, ירושלים תשס"ט, עמ' 113-115).

    על פעולותיו של הרב הרצוג לנוכח השואה, ראו: שאול מייזליש, רבנות בסערת הימים; חוה אשכולי וגמן, בין הצלה לגאולה, לפי המפתח. ובעבודתה של לבנת ורדי, 'הרב הרצוג לנוכח השואה', בהנחיית ד"ר יוסף שרביט, מכללת אפרתה תשע"ג.

  2. ובדומה לדברי הרב הרצוג זצ״ל על הנס שבא בעקבות השתדלותנו

    כתב השפת אמת שבזכות המאמץ של החשמונאים לחפש פך שמן טהור ולקיים את המצווה בהידור הם זכו לנס שהשמן יספיק לשמונה ימים כי גם לנס צריך זכות ומאמץ מצידנו ובכך השפת אמת רואה תשובה לקושיית הבית יוסף המפורסמת שבזכות המאמץ להדלקה של היום הראשון נעשה הנס בשבעת הימים שלאחר מכן ולכן גם היום הראשון הוא בכלל הנס ויותר מכך הוא זה שכונן את הנס!

    השפת אמת על חנוכה לא בהישג ידי כעת וכשאעיין בו שוב אציין מראה מקום לטובת המעיינים

    נ.ב

    אם כבר הוזכר הרב הרצוג ופועלו להצלת יהודים בזמן השואה בנו חיים שהיה קצין בצבא הבריטי היה בין חוקריו של אחד מאנשי המפתח הגדולים של רצח יהודי אירופה היינריך הימלר ימ״ש לאחר שנתפס ע״י הצבא הבריטי בגרמניה הכבושה של סוף מלחמה״ע השנייה ושלח יד בנפשו הטמאה

  3. דברי השפת אמת שהזכרתי בתגובתי הקודמת נמצאים בשפת אמת על חנוכה פסקה תרל"ז בתחילת הפסקה

    חוץ מזה ובהקשר למאמר כאן השפת אמת דן רבות בדבריו על חנוכה על ההבדל בין נס פך השמן לנס הניצחון המרכזי יותר ועל הבדלי המשמעויות שלהם כדאי לעיין

  4. נס פך השמן - הטעם לתקנת ההדלקה

    נס פך השמן לא בא להסביר את עניינו של חג החנוכה, שהוא בודאי משום ההצלה מהאיום של גזירות השמד וחידוש עבודת המקדש, אלא להסביר למה תיקנו לדורות הדלקת נרות, דבר שלא קיים בשום חג אחר.

    ועל זה השיבו חז"ל שהדלקת הנרות נעשתה כזכר לנס שאירע בהדלקת מנורת המקדש.

    הרקע שהביא לצורך בנס מובן מאד. השמן שבו מדליקים את המנורה צריך להיות 'כתית' מכתישה ראשונה, דרישה שאינה קיימת אפילו לגבי שמן למנחות. וכן צריך השמן להיות טהור.

    המקדש שוחרר בעיצומו של החורף, זמן רב אחרי מסיק הזיתים. יש להניח שבתקופת המסיק, שהיתה בעיצומם של ימי הגזירות והקרבות, איש לא נתן את דעתו לייצר שמן הראוי להדלקה כפי דקדוקי ההלכה, ובודאי היה שמן הראוי להדלקה מצרך נדיר עד לקיץ שבו נערך המסיק הבא.

    מציאת פך השמן הטהור שאיפשר הדלקה בהידור בלי לסמוך על 'טומאה הותרה בציבור', לא היתה אירוע קיומי שהרשים את בני הדור, שעיקר שמחתם היתה כמובן על הצלה מהשמד ובחידוש עבודת המקדש. מי שהתפעל ממנו היו החכמים, ששמירה מדוקדקת של הלכות הטהרה היתה חשובה להם. והם שעשו לו זכר בתקנתם להדליק נרות בחג החנוכה.

    המנורה מסמלת את הרוח, 'כי נר מצוה ותורה אור', הרוח שנשמרה בטהרתה 'בחותמו של כהן גדול' ולא נכנעה ל'רוחות הזמן', היא שעמדה לאבותינו ולנו לעמוד 'מעטים מול רבים' ולהמשיך להאיר.

    בברכה, ש.צ. לוינגר, רח' כתית פינת נר-ציון, כוכב השחר

  5. כתבה נפלאה. תודה רבה. יישבת לי לראשונה את השאלה הגדולה הזאת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: