טענותיו של הרב בני לאו בדבר ביטול אפשרי של בעלות ישראל על הארץ אינן מתיישבות עם העולה מן התורה והמדרשים ואף מתבססות על פרשנות הפוכה שלהם. הארץ היא שלנו גם בהיותנו בגלות

הספר "ירמיהו" של הרב בני לאו מהווה תרומה חשובה להבנת תקופתו של הנביא ירמיהו ועל כך מגיע למחבר יישר כח. עם זאת, לדעתי אי אפשר להקיש ולהסיק מסקנות מתקופת ירמיהו לתקופתנו. הדבר דומה לשימוש בפרוטוקול רפואי של חולה סופני לטיפול במחלקת ילודים. ירמיהו חי בתקופה שבה החורבן היה בלתי הפיך והסוף הטרגי היה ידוע מראש, ואילו תקופתנו היא תקופה של לידה (עיין ישעיהו סו, ח – "חלה גם ילדה ציון את בניה").

בספר "פרקים במחשבת הרב", בפרק העוסק בייחודה של ארץ ישראל, מדמה הרב סולובייצ'יק את הברית שבין עם ישראל לארץ ישראל לברית הנישואין בין איש לאישה. אלא שבניגוד לנישואין שיש עמם גירושין, הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל הוא קשר הקיים לנצח. והוא מוסיף וכותב: "הארץ שמרה אמונים לעם ישראל, וכאשר הוגלו ממנה יהודיה והיא נכבשה בידי זרים היא נשארה שוממה ועצרה את ברכותיה כאישה נאמנה המחכה ומייחלת בגעגועים לשובו של בעלה". למעשה, דברים אלה מפורשים בתורה (בראשית מח): "ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם". את ההבטחה הזו מבאר רבנו בחיי כך (בראשית יז, כד): "מתנת הארץ הוא שאמר 'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם'. ביאור, שתהיה הארץ לישראל אחוזת עולם, לא ירשוה ולא יושיבוה רק הם, ואם אולי יגלו ממנה ישובו אליה, כי אחוזת עולם היא להם ולא לאומות, וזה הוא סימן גדול לישראל שמיום שגלו ממנה לא נתיישבה שם אומה כלל, אבל היא חרבה ושוממה עד שישובו אפרוחיה לתוכה".

קדם לו הרמב"ן (ויקרא כו) על הכתוב "ושממו עליה אויבכם", ומקור דבריהם הוא במדרש (ספרא כו לב). נמצא שגם כאשר גלו ישראל מארצם הייתה ארץ ישראל שלהם לנצח.

לא מעבירים בעלות

בספרו "ירמיהו", משום מה, אין הרב לאו מסכים לדברי הרב סולובייצ'יק. הוא אינו מבחין בין בעלותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל למימוש הזכות הזו בפועל. אין ויכוח על כך שבמשך רוב שנותיו חי עם ישראל מחוץ לארץ ישראל. על אפשרות הגלות כבר כתבה התורה (ויקרא יח, כח): "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". אבל יחד עם זאת, התורה מגלה לנו שגלות אינה בהכרח ביטול הבעלות על הארץ. משל לאב שנתן לבנו מכונית במתנה ורשם את הבעלות על שמו של הבן. כשהבן אינו ראוי האב נוטל ממנו את המפתחות, אבל המכונית עצמה ממשיכה להיות רשומה על שמו.

כשהרב לאו מביא את דברי הנביא יחזקאל "ודם תשפכו, והארץ תירשו?" (לג כה), הוא מסביר אותם כך: "הנביא מכניס אותנו לביקורת פנימית על האוכלוסייה הישראלית הטוענת לבעלות על הארץ ואינה מבינה שזכותם תלויה אך ורק במעשיהם". אם נחזור למשל שהצגנו, דעתו של הרב לאו היא שהאב ייטול מבנו לא רק את המפתחות אלא גם את המכונית וייתן אותה מהאח הסורר לאח האחר. לדעתו הגלות כוללת גם את שלילת הבעלות. אך כשאנו קוראים את המשך דברי הנביא יחזקאל התמונה היא אחרת. לדבריו, אחר הגלות הארץ תהיה שממה מאין עובר: "כּה תאמַר אֲלֵיהֶם כּה אָמַר א-דני ה' חַי אָנִי אִם לא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפּולוּ וַאֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ. וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֶת הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבותָם אֲשֶׁר עָשׂוּ". הנביא משתמש כאן בלשון התורה "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויבכם", וכפי שפירשו אותה המדרש והרמב"ן.

פרשנות הפוכה

יותר מפעם אחת מנסה הרב לאו בספרו לצנן את אמונתם של נאמני ארץ ישראל לבל יחשבו שארץ ישראל שייכת לעם ישראל בכל תנאי. את עמדתו הוא מנסה לבסס על דברי רש"י בפתיחתו לספר בראשית. ואיך הוא עושה זאת? באמצעות תיקון קוסמטי בדבריו. רש"י כותב:

לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל – מה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים', שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה הוא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, וברצונו נתנה להם (לגויים) וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

כל מי שקורא את הדברים מבין שכוונת רש"י היא שהתורה פתחה בבריאת העולם כדי להגיד לעמו את כח מעשיו של הקב"ה בבריאת העולם כהצדקה לנתינת ארץ ישראל לעם ישראל. ומה עושה הרב לאו? הוא משנה את דברי רש"י ומנסח אותם באופן הפוך: "ברצונו נתנה לנו וברצונו נטלה מאיתנו ונתנה להם". לפי הנוסח המתוקן הנתינה לנו קודמת לנתינה לגויים, והמשמעות היא שהקב"ה נתן תחילה לעם ישראל את הארץ ולבסוף נטל אותה מהם ונתנה לגויים. כלומר, לא בכל מקרה הארץ תישאר בבעלותנו. בהסתמך על הנוסח המתוקן שלו, מרשה לעצמו הרב לאו להוכיח את "נאמני ארץ ישראל" ולטעון כנגדם: "המשפט הזה (של רש"י) הפך להיות ה'המנון' של כל מי שמבקש להוכיח את זכותנו ובעלותנו על ארץ ישראל. אך רש"י אומר בדיוק להיפך: אין זכות (על א"י) לאף אחד". כמובן, טענתו הפוכה מהעולה מרש"י. לדברי רש"י הארץ ניתנה בתחילה לגויים ומהם היא נלקחה וניתנה לעם ישראל.

גם הפסוק מתהילים שעליו מסתמך רש"י – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" – אינו מבלבל את הרב לאו, והוא מסבירו כך: "על עם ישראל מוטלת האחריות להביא לארץ הנבחרת את דבר ה' באמצעות מעשיו, כפי שאמר יחזקאל: אם המעשים אינם ראויים – הארץ תירשו?". כלומר, "כח מעשיו" הן המצוות המעשיות שאותן הגיד לעמו, ואם יקיימו אותן תינתן להם ארץ ישראל. בשל כך הוא אף משנה את שאלת המדרש – במקום "לא היה צריך להתחיל את התורה בבראשית" הוא כותב שהשאלה היא "למה פתחה תורה בסיפורי האבות". בריאת העולם אאוט!

ארץ מולדת

בעלון "השבת" של צהר (פרשת חיי שרה), תחת הכותרת "הסכנה של אדוני הארץ", ממשיך הרב לאו למעט את ערכה של ארץ ישראל והפעם בעיני אברהם אבינו. המדרש (ב"ר לט) מעלה על נס את יחס החיבה של אברהם לארצו החדשה מחד גיסא, ואת יחסו השלילי לארצו הישנה ארם נהרים מאידך גיסא:

אמר ר' לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלווי לא יהא חלקי בארץ הזאת, כיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש בעידור בשעת העידור אמר הלווי יהיה חלקי בארץ הזו, אמר לו הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת.

בדרך הפוכה מתאר הרב לאו את יחסו של אברהם לשני המקומות הללו. הוא מציין ש"ארץ כנען זרה ומנוכרת לאברהם אבינו". אברהם "מבחינה פיסית יושב בקרב הכנעני, ומבחינה מנטאלית הוא שייך לארם נהרים". לארצו הישנה אברהם קורא "ארצי ומולדתי", כשפירוש המילים הללו לשיטתו הוא כדלהלן: "ארצו היא הסביבה הגיאוגרפית, ומולדתו זו סביבתו התרבותית", ועל כן "המולדת היא סביבתו הטבעית, שם הוא מרגיש בן בית". שוב הפך כוונת הפסוקים. הטעות של הפיכת ארם נהרים לסביבה טבעית נובעת מטעות בהגדרת המושג "מולדת". בשפה של היום מולדת היא שטח אדמה או חבל ארץ אשר לעם יש זיקה היסטורית ארוכה אליו. שטח שבו נוצרה הזהות הלאומית של העם. שטח טריטוריאלי זה אינו בהכרח מקום הולדתו של האדם, אלא השטח הטריטוריאלי שבו נולדה אומתו. אם במובן הזה נבין את דברי אברהם נגיע לניסוחים של הרב לאו. אבל ל"מולדת" בשפת התנ"ך יש מובן אחר, כמו שמתרגם אונקלוס: "וממולדתך – ומילדותך". מולדת היא ארץ הילדות. כך גם פירשו הרמב"ן והרד"ק.

הרב לאו טוען ש"מעולם לא קרא אברהם לכנען 'מולדת', ורק אצל נכדו, יעקב, הופכת ארץ כנען למולדת". אך הסיבה לכך היא פשוטה: אברהם לא נולד בארץ ישראל ואילו יעקב נולד בארץ. על כן ארץ ישראל היא מולדתו של יעקב בלבד.

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010