יותר היסטוריה, פחות ספר ירמיהו / חיים נבון

הרב לאו מציג את ספר ירמיהו בדרך הפוכה מזו שבחר המחבר הקדום ובוחר בפרספקטיבה ההיסטורית. הספר הוא נדבך חשוב נוסף בעולם לימוד התנ"ך המתחדש וחיבור הולם לעולמו של הקורא החילוני

ירמיהו – גורלו של חוזה

בנימין לאו

ידיעות ספרים, 2010, 278 עמ'

 

"ירמיהו" של הרב בני לאו הוא הישג נדיר. ספר ירמיהו הוא אחד מספרי הנבואה הקשים ביותר; הוא קשה להבנה וקשה להזדהוּת. הרב לאו הצליח לפצח את ספר ירמיהו, ולהציג אותו לקוראיו כמעט כרומן היסטורי. הכתיבה הקולחת שומרת על מינון מוצלח של עיונים מקראיים מול הדגשים אקטואליים. קראתי את הספר תוך ימים ספורים, ואף שכבר ידעתי מה יהיה הסוף מצאתי את עצמי במתח – מה יעלה בגורלו של ירמיהו ובגורל ירושלים. נדמה לי שרבים מאלו שלא הצליחו ללמוד את ספר ירמיהו התנ"כי ישמחו לפגוש אותו במחלצות שמלביש אותו הרב לאו.

עם זאת, יש מקום לתהות על דרך הפרשנות שבחר הרב לאו לנקוט. נבואות ספר ירמיהו נכתבו לא לפי סדרן ההיסטורי, אך הרב לאו כתב את ספרו דווקא מפרספקטיבה היסטורית. כך הוא ניסח את מגמתו: "פירקתי את ספר ירמיהו המקורי ובניתי אותו מחדש על פי סדר חייו וצמיחת נבואתו של ירמיהו" (עמ' 25). על ידי כך הצליח הרב לאו להציג את ספר ירמיהו כספר היסטורי.

זו נקודת החוזק של הספר – אך זו גם נקודת התורפה שלו. ראשית, לעתים הזיהוי ההיסטורי הוא שנוי במחלוקת. יש פרקים בספר ירמיהו המצהירים במפורש על תאריך היסטורי מסוים, אך בפרקים אחרים אין כל תיארוך. לפעמים נדמה שהרב לאו ממקם פרקים אלו בזמן היסטורי מסוים באופן שרירותי במקצת. השחזור ההיסטורי של חיי ירמיהו והתפתחותו נראה לפעמים סכמטי מדי.

בהיסטוריזציה של ספר ירמיהו יש גם בעיה חריפה יותר. גם אם שחזורו של הרב לאו הוא מדויק, הרי לא בכדי נכתב הספר בדרך אחרת. מחבר ספר ירמיהו ערך בכוונה את הספר שלא על פי סדרו ההיסטורי, כאילו רצה לומר לנו שזו אינה הדרך ללמוד את ספרי הנבואה.

הרב לאו מתגבר על הקושי הזה תוך ניסיון להבחין בין כותב הנבואות שבספר לבין עורך הספר. "חז"ל קבעו שירמיהו כתב ספרו… כוונת דבריהם שהנביא כתב את הנבואות, אך אין הם מביעים התנגדות לרעיון שידיים מאוחרות יותר ערכו אותן" (עמ' 26). למעשה, הרב בני לאו אינו לומד את ספר ירמיהו, אלא את נבואות ירמיהו, ואותן הוא עורך בסדר שונה, המשווה להן משמעות חדשה. אך המסורת היהודית קידשה דווקא את ספר ירמיהו, ולא את חייו ונבואותיו של האיש ירמיהו.

האוריינטציה ההיסטורית מביאה גם להסתמכות על מידע היסטורי חיצוני. כך, למשל, הרב לאו נעזר רבות בידע היסטורי על מלחמות האימפריות במזרח התיכון (אשור-בבל-מצרים) בימי ירמיהו. אך עובדה היא שהתנ"ך מביא מידע מצומצם מאוד על המאבקים הללו; כנראה מחבר הספר חשב שאפשר ללמוד אותו ולהבינו עד תומו גם בלי להזדקק למידע ההיסטורי הזה. נראה לי בעייתי מאוד לומר שאי אפשר להבין את התנ"ך בלי להכיר אינפורמציה היסטורית, שחלקה נתגלה רק בתקופתנו. האם התנ"ך נכתב במכוון באופן שיטעה את הדורות הקודמים, ויפוענח רק בדורנו? אין לנו אלא להניח שחותמי התנ"ך האמינו שהידע ההיסטורי החיצוני אינו מועיל או נחוץ במיוחד להבנתו.

חז"ל לימדו אותנו: "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה" (מגילה יד ע"א). לאור דרך כתיבתם של ספרי הנבואה, אפשר לטעון שנבואה שהוצרכה לדורות היא נבואה שבמידה רבה התנתקה מההקשר ההיסטורי-הריאלי שלה. חיותה דויטש סיפרה שכשהייתה נחמה ליבוביץ מצטטת את הפסוק "בנאות דשא ירביצני", הייתה מלגלגת על החוקרים המקדישים את חייהם לבירור השאלה איפה בדיוק נמצא הדשא הזה – באנגליה או בבקעת הירדן. הריאליה תופסת מקום משני ביחס לתוכן.

ספר הכתוב מפרספקטיבה היסטורית היה עלול בקלות להפוך לספר אקדמי, המתנתק מזווית הראייה המסורתית. אך הרב לאו בחר לא לעשות זאת: הוא מזכיר לא מעט את פרשנותם של חז"ל, ואינו מזניח את ההתייחסות המסורתית לספר ירמיהו ולגיבוריו. הרב לאו גם נמנע באלגנטיות מלחדד את המחלוקות הישירות שבין עולם המסורת לעולם המחקר. במקום שבו החוקרים מוצאים שתי גרסאות לסיפור צאתו של ירמיהו מירושלים, הרב לאו מזכיר את דבריהם בהערת שוליים, אך בגוף הטקסט מנסה ליישב בין שני הסיפורים (עמ' 242).

רק במקום אחד עומד הרב לאו על טעות שנפלה לדעתו בטקסט המקראי, כאשר שמו של המלך צדקיהו הוחלף בשמו של המלך יהויקים (עמ' 181). בנקודה זו מעיר הרב לאו כי הפרשנות המסורתית כלל לא עסקה בשאלה זו, "כי בדרך כלל לא עסקה בריאליה של נביאי ישראל, אלא במסר הכללי העולה מנבואותיהם". דומה שגם הרב לאו עצמו מסכים שהבכורה שמורה לתוכן. נדמה לי שמשום כך הוא נמנע כמעט לחלוטין מלעסוק בבירורי נוסח, כדרך החוקרים. אלא שלדעתו – בניגוד לדרכה של הפרשנות המסורתית – אי אפשר לנתק את התוכן מהקשרו הריאלי. לא הרי נאות הדשא של אנגליה כהרי נאות הדשא של הירדן. בפסוק הספציפי שבו לדעתו נפלה טעות, הגרסה נוגעת במישרין לשאלת התיארוך, ומשום כך – לשיטתו – אין לו מנוס מלעסוק בשאלת הנוסח.

הפרשנות ההיסטורית של הרב לאו למקרא מזכירה מאוד לפרקים את בית מדרשם של הרב יואל בן נון והרב יעקב מדן. בפרק הראשון של ספרו של הרב מדן על ספר דניאל ("דניאל – גלות והתגלות") אף אפשר למצוא דיון דומה למדי לגבי התנגשות האימפריות בזמנו של ירמיהו. בעולם לימוד התנ"ך המתחדש בציבור הדתי לאומי, מתנגשת לעתים הגישה ההיסטורית עם הגישה הספרותית לתנ"ך. האסכולה הספרותית מתעלמת במידה רבה מההקשר ההיסטורי-ריאלי ולומדת את הטקסט כעומד בפני עצמו. לי נדמה שהאסכולה הספרותית מהווה המשך נאמן יותר של הגישה המסורתית אל התנ"ך. המחלוקת הזו היא רעיונית יותר מאשר פרשנית, ואין ספק שהיא תוסיף ותלווה אותנו בשנים הבאות.

בסיום הספר מנסח הרב לאו את המסר שהוא מפיק ממנו לימינו: הצורך לקחת אחריות ולתקן את החברה. הרב לאו מתריע נגד אלו הטוענים בפה מלא: בית שלישי לא ייחרב. גם בימי ירמיהו היו שהצהירו שארץ ישראל ובית המקדש חסינים מפני חורבן, וכנגדם זעק ירמיהו: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר: היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (ירמיהו ז, ד). אין הבטחה לישיבה נצחית בארץ: הכול תלוי במעשינו. כמה מתלמידיו של הרב צבי יהודה קוק כבר יצאו נגד טענותיו הללו של הרב לאו. אך בנקודה זו נדמה שהרב לאו אכן ממצה היטב את רעיונותיו של הנביא הקדמון.

אבל הרב לאו רחוק מלהיות נביא זעם כדוגמת ירמיהו. מה הוא מציע כדרך למניעת חורבן עתידי? הוא קורא "לתקן את קלקוליה של החברה" – ומי לא יסכים לזה. הוא אינו מעז לאמץ את זעקותיו של ירמיהו שאינן בקונסנזוס; למשל, בדבר שמירת השבת. אפשר להבין מדוע הוא נמנע מכך: בדור הזה רבים סבורים שמוטב לא לאמץ את גישתו של נביא הזעם ירמיהו, ועדיף לא לומר דבר שאינו נשמע. הקוראים החילונים שנחשפים לספרו של הרב בני לאו ומתחברים דרכו אל המקרא יכולים לעשות זאת דווקא משום שהוא לא באמת ממשיך את דרכו של ירמיהו.

 

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-ביקורת ספרים, גיליון וישלח תשע"א - 693, עיון ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לחיים נבון: נהנתי לקרוא את הביקורת המעמיקה שלך על הספר.
    לדעתי החילונית, יחודו של ספר זה באה לידי ביטוי כמוצלחת במיוחד
    בקירוב לבבות של כלל היהודים. מכאן גדולתו

    מאותה הסיבה קצת צרם לי המשפט בפתיחה שלך: "וחיבור הולם לעולמו של הקורא החילוני" משפט זה כאילו עומד בסתירה למגמתו של הספר.

    מוזמנים לראות (בקישור המצ"ב) מה הספר עושה לרגשות של חילוניים דווקא! ושוב, מכאן לדעתי גדולתו.
    שהרי אין שום דבר מאתגר בקירובם של המקורבים.
    בברכה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: